(חי פֹּה) – תיעוד – תשעה חודשים לאסון שפקד אותנו הרגשתי חובה להגיע לבארי כדי לנסות לחוש ולתעד את הטרגדיה שאנשי בארי חוו בשביעי לאוקטובר. הגעתי לקיבוץ תואמה עם רבש"צ בארי, וביום המיוחל המתין לי בשער יובל, אשר ליווה אותי לאורך כל הסיור העצמתי ומטלטל. בכתבה אשתף במקצת את המראות והתיאורים מאותו יום ארור, להם נחשפתי בסיור.
"חג סוכות – הזמן עצר מלכת"
הסיור החל ב"שכונת כרמים" הצמודה לגדר הקיבוץ. לעיניי בלטה העובדה שהשער החשמלי, דרכו חדרו מחבלי החמאס, נותר שלם, ללא סימני שריפה או פיצוץ כלשהו.
הוסבר לי כי הסיבה לכך שהשער נותר שלם היא פשוטה: למחבלים שחדרו לקיבוץ היה הקוד לפתיחת השער החשמלי.
הרגשתי צביטה בלב!
הליכה בשבילי שכונת כרמים חשפה לעיניי את החורבן וההרס שביצעו המפלצות.
סוכות שהקימו התושבים במהלך חג הסובות של 2023, עומדות כעדות אילמת בגינות הבתים, כאילו הזמן עצר מלכת.
דיסוננס הרוח מול החומר – החיים מול המוות
צעדתי בין בתי שכונת כרמים. התחושה וההרגשה הייתה אחת בלבד – שואה!
הבתים שרופים לחלוטין, הרס טוטאלי ותחושת הזוועות עדיין באויר. החושים קולטים את ריח וצבע הפיח שעדיין קיים בחלל החדרים.
מועקה גדולה השתלטה עלי לנוכח הסתירה התהומית הנשקפת בכל פינות הבית. ספרי ילדים וקוביות עץ מאובקות יושבות להן בדד, בין שברי מתכת שבורים ושרופים כאילו צועקות אלי "איך זה קרה? איך אפשר? למה? היכן היו כולם? מדוע עזבתם אותנו לגורלנו?"
חפצי הבית הם עדות מצמררת לחיים השלמים שהיו כאן
חיים של משפחות שלמות שנגדעו כך פתאום ביום הארור 7.10.2023 . אני מפלס את דרכי בזהירות רבה בין הספרים הרבים המוטלים בכניסת הבית ועיניי קולטות את הספר "ארץ זבת חלב". המחשבות הרצות להן במוחי, "זה לא אמיתי, אנו בארץ זבת דם".
לצד הבית ניצב לו מיותם פסנתר השרוף בחלקו, מפויח ומאובק. פסנתר המסמל את רוח התרבות, היצירה והחיים אל מול שברי החומר, רעפי הבית הפזורים בכל מקום, הקירות השרופים, הפיח והמוות.
בכניסה לבית אחר, ניצב לו מיותם שלד מתכת, מה שהיה פעם קלנועית, בה השתמשו בני הבית, עדות נוספת לזוועות שהתחוללו בבארי – החיים מול המוות.
חשתי אגרוף בבטן.
עדותו של ליאור אלון, תושב קיבוץ בארי:
בביקורי פגשתי את ליאור אלון תושב הקיבוץ שהיה שם בזמן אמת וחווה את התופת יחד עם בני משפחתו. ליאור ביקש שאבוא איתו לביתו כדי לשתף אותי בחוויה הטראומתית שעבר.
ליאור אלון מספר לחי פה: "בבוקר השבת השחורה היו אזעקות יוצאות דופן בכמותן. כהרגלי לא מיהרתי להיכנס לממ"ד. בזווית עיניי ראיתי פתאום דמות בבגדים מנומרים ניצבת מולי. במחשבתי לא העליתי על דעתי שזה מחבל. חשבתי לתומי חייל מיחידה מובחרת. כשראיתי שהוא יורה לעבר הבתים והרחנו את ריח הצתת הבתים של שכניי הסתגרנו בממ"ד.
בתוך דקות ספורות שמענו כמות עצומה של מחבלים מסתובבת בשכונה וצעקות בערבית. המחבלים נכנסו לבית וניסו לפתוח את דלת הממ"ד. במשך שעות רבות אחזתי את ידית הדלת ומנעתי מהמחבלים את פתיחתה. (אלון מדגים בפני איך שאחז את הידית).
המחבלים הציתו את ביתנו. כדי למנוע כניסת העשן לתוך הממ"ד, הרטבנו את הסמרטוטים בחדר בעזרת שתן שעשינו והצמדנו אותם בתחתית הדלת. בשלב מסוים נהיה שקט בבית והבנו שהמחבלים החליטו לעזוב את הבית ולא ניסו יותר לפרוץ את הדלת. נס גדול קרה לי ולמשפחתי כי המחבלים לא ירו כדור אחד לכוון הדלת . מצד שני כל השכנים הסובבים אותי , רובם נרצחו בדם קר!
שש עשרה שעות שהינו בתוך הממ"ד עד שהגיעו החיילים וחילצו אותנו."
תשעה חודשים אחרי הטבח
תשעה חודשים אחרי הטבח הנוראי ובתי קיבוץ בארי הם עדות אילמת לנורא מכל שהתרחש שם.
לכל בית בקיבוץ יש פנים. על קרי הבית מצויינים שמות הנרצחים והחטופים שנלקחו מאותו הבית.
101 נרצחים, 30 חטופים, 31 חללי מערכת הבטחון
הבתים משמשים כמצבה חיה למשפחות היקרים שהופקרו לגורלם באותו בוקר ארור.
101 אזרחים נרצחו בבארי, 30 נחטפו לעזה ובלחימה בקיבוץ נהרגו 31 אנשי בטחון.
לא תהיה תקומה ללא השבתם של כל החטופות והחטופים , כי אם אין אותם גם אין אותנו.
ת.נ.צ.ב.ה
תודה רבה על כתבה מרגשת מלווה בתמונות הממחישות את היום הנורא. אהבתי את דברי הסיום שלך, " אם אין אותם, אין אותנו".
מה רצינו?
חיים שקטים. לגדל ילדינו בצל דו קיום. מדי פעם לטייל בחו"ל או בארץ.
וכשהבטנו יום יום לכוון רצועת עזה היא נראיתה מאוד פסטורלית.
אבל, מעבר לגדר גדלה מפלצת שהממשלה האכילה במיליוני דולרים. גדלה וגדלה עד שהתפוצצה עלינו. ועל ילדינו ובדרך מחקה סופית את חלומותינו.
אין מילים, גם לא יהיו ועדיין יש מי שמסרבים לקחת אחריות ולממש אותה.
מצמרר, עצוב מאוד. בלתי נתפס.
תודה לכתבה המילולית ו המצולמת.
זאת מלחמת דת……ישראל חייבת לשלוט על החינוך הערבי! ללמד ליברליות והפרדת הדת מהמדינה! על פי מפלגת אור והרב לשעבר ירון ידען