אין לי ארץ אחרת? • אי אפשר להתעלם משאלת המולדת בתקופה זו

יצאתי לבדוק את ההכרזה "אין לי ארץ אחרת", מילים שנדמה היה לי שהן נאמרות בעוצמה רבה יותר בחודשיים האחרונים. תחושת המולדת אינה שמורה ליהודים. נראה שבכל מדינה יש את האנשים שחווים בה שורשים וקוראים לה מולדת.

בימים אלה, כאשר מתקיימות הפגנות נגד ישראל ונגד יהודים, עולה המחשבה שרק בישראל אפשר להזדקף ולחוש עם חופשי. שוחחתי עם אנשים ושאלתי אם "אין לי ארץ אחרת" זאת האמת שלהם, או שמא זאת קלישאה. אשמח אם בתגובות לכתבה, תכתבו מה אתם מרגישים וחושבים בעניין הזה ונוכל להמשיך את השיחה.

להישאר מעורבים מכל מקום בעולם

מחקר שנערך על ידי ההסתדרות הציונית העולמית מעלה שיש כיום כמיליון ישראלים שגרים בחו"ל. חלקם עברו לתקופה בת כמה שנים לצורך לימודים או כחלק מתנאי התעסוקה, ואחרים חיפשו מדינה אחרת לחיות בה. המחקר מעלה כי מחצית מהם רוצים שילדיהם יחזרו לארץ כדי לשרת בצה"ל, בעוד האחרים מעדיפים להשאיר את הדרך לבחירת הילדים, כאשר החינוך הוא להתפתחות אישית ולא לשייכות לאומית.

סביב סוגיית היהדות, למחצית מהישראלים בחו"ל חשוב שילדיהם ימשיכו את המסורת היהודית, בעוד לאחרים לא אכפת אפילו אם ילדיהם יינשאו לבני דתות אחרות. הדור הראשון של הישראלים שיצא לגור במדינות מחוץ לישראל שומר בדרך כלל על מעורבות עם המתרחש בארץ. בדור השני והשלישי המעורבות פוחתת עד לא קיימת כלל.

אחווה ישראלית

אבנר מן חי בחו"ל מספר שנים וחזר לארץ. כך הוא מספר לחי פה תאגיד החדשות: "נולדתי בישראל, גדלתי על ערכים של שוויון, חופש, כבוד לאחר וראיית הרב גוניות של בני האדם. גיליתי שאני מחובר יותר לאנשים מאשר לאדמת הארץ.

חייתי בחו״ל כמה שנים עם המשפחה, אבל הרגשתי זר. בארץ יש אחווה ספציפית שאין בשום מקום אחר בעולם. בישראל יש הרגשת שייכות לגורל משותף. אני אוהב את המדינה שלנו. אנחנו מדינה ששואפת לשוויון ולשלום ועל הערכים האלה אנחנו נלחמים. אני אוהב את השירים, ריקודי העם, החברים והעזרה ההדדית".

יפה חזז אומרת שחשוב לשמור על הארץ: "צריך אחווה, כבוד ושוויון בנטל עם זכויות וחובות לכולם. בכל מקום בעולם נהיה מיעוט של זרים. רק כאן יש לנו שורשים ושייכות".

סוניה גרשון מאמינה שזאת הארץ היחידה בשבילה:

עליתי ממצרים בגיל שמונה. יכולנו לגור במקומות אחרים ביוון או באיטליה בגלל נתינות הורי, אך בחרנו בישראל. לא התחרטתי אף פעם. זה מקומנו ולמרות כל מה שקורה, אין לנו ארץ אחרת.

ציונות ועבודת אדמה

שוחחתי עם אנשים שהגיעו כדי ליישב את הארץ ולבנות את העתיד, ליצור הזדמנות לחיים טובים יותר מאלה שהיו להם בארץ הולדתם. לישראל הגיעו יהודים מכל רחבי העולם לפני מאה, מאתיים ושלוש מאות שנים, ובנו פה מולדת. חלקם היו ציונים, אחרים ברחו מפרעות, חלקם מגורשי ספרד, חלקם הגיעו מליטא, ואחרים שלא עזבו מעולם, נשארו דורות רבים בישראל וחיו תחת כל שלטון שהיה עד להקמת המדינה.

יש מי שגרו פה מאז תקופת הטורקים – התקופה העות'מנית שנמשכה במשך 400 שנה עד 1917. משפחות שמוצאן בכפריים רוסים, יוצאות חבל אסטרחן, שחלקן היו יהודיות וחלקן בנות דתות לא מזוהות שומרי שבת, עם משיכה ליהדות – "סבותניקים", שהגיעו לישראל בתחילת המאה הקודמת ונשארו, ואחרות שהגיעו בתקופה בה הבריטים שלטו על "פלשתינה א"י", בין 1917 ל 1948. חלק מהמשפחות יוצאות מחנות ריכוז וגטאות, שיצאו מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ואחרות שהגיעו אחרי קום המדינה, ומצאו פה בית.

ישראל היא הבית

עליזה אלקובי מספרת כי הוריה עלו ממרוקו ב-1955 מתוך ציונות ואהבה למולדת: "הם עלו מיד לאחר נישואיהם וקיבלו אוהל קטן בבית שאן. אבא עבד בחקלאות, זרע במו ידיו ירקות, עבד את האדמה. אנחנו נולדנו בארץ ולא נחליף את אדמת המולדת בשום אדמה אחרת. עם כל הפחד, פה אני מרגישה הכי בטוחה".

דורית דיין מספרת על געגועים לארץ כשהייתה בחו"ל: "לאדמה, לריח של ישראל שאין כמוהו בשום מקום, שלא לדבר על האנרגיות המטורפות, בעיקר בגליל העליון שם אני מתגוררת".

דליה צור מספרת שהוריה שהגיעו לארץ מעירק, היו ציונים וחינכו לאהבת הארץ: "אני אוהבת את המדינה, את הנוף ואת האנשים. ישראל היא הבית ועל אף שאני נוסעת הרבה לטייל בעולם, אני תמיד שמחה לחזור".

חיבור משורש הנשמה

בשיחות שמעתי שוב ושוב את ביטויי השייכות, החיבור הנשמתי, התחושה שזה המקום בו נוכל להיות מי שנועדנו. לא כל מי ששוחחתי איתו בא מהתחום הרוחני אך לכולם היתה תחושה שהארץ הזאת היא יותר מבית ועבודה, היא עמוק בלב, שם הלב פועם ושם הלב נשבר לפעמים.

מריה נתן נולדה בקהיר שבמצרים. כך היא מספרת: "כילדה במצרים היתה לי תופעה מוזרה מאד. תמיד הייתי מפוחדת מכל מה שהיה מחוץ לבית. בכל פעם שיצאתי מהבית לרחוב המצרי הסואן הייתי מקיאה. התופעה חלפה לגמרי כשהגעתי ארצה, לישראל, בגיל 7. כאן, מיד, כאילו נולדה ילדה אחרת, חופשיה, שמחה, חברותית ומשוחררת. לימים, עם רכישת הידע והחיבור הרוחני, הבנתי שבעצם בעלייתי ארצה חזרתי הביתה. אני יודעת בתוך תוכי שהייתי כאן בתקופת המרד ברומאים. אני יודעת שהוגליתי עם כל הגולים מהארץ. בפעימת החיים הנוכחית חזרתי הביתה לישראל כדי להישאר".

קרינה לב מתרגשת מהדגל עד דמעות: "האדמה כאן מלאה ברוח והיא מרגשת אותי בכל יום מחדש. לא רק בימי הלחימה. אני מחוברת מאד. זה מרגיש כמו חיבור קדום ברמת נשמה לארץ, במיוחד למצוק הארבל, לרוח המנשבת בין הצוקים. עוצמת הסיפורים העתיקים כאילו מהדהדים שם עבורי".

פאולה סוסנובסקי נולדה בארגנטינה, שם היתה פעילות של הנוער הציוני ועלתה לארץ בגיל 18: "זאת הייתה ההחלטה הכי חשובה ונכונה בחיי. באותו יום נולדתי מחדש. כאן נטעתי שורשיי. התחלתי ללמוד עברית בגיל שש אבל בפועל כאן למדתי באמת לדבר עברית. עדיין, כל פעם שאני שומעת עברית אני מרגישה שמשהו מתעורר בתוכי. זה בדם. כל אחד צריך למצוא את מקומו איפה שטוב לו או איפה שהוא מחליט. אני יודעת שיש לי קשר נשמתי לישראל וזה מסב לי אושר. כדי לעלות לארץ לא מספיק מטוס. צריך להפנים את הנשמה של הארץ הזאת".

על נהרות בבל

פעם קראו לזה "יורדים" – מילת גנאי שסימנה את העוזבים את הארץ כאילו הם בורחים ממחוייבות, לעומת העולים שבאו ליישב את המדינה. אלו היו הימים של אחרי השואה, אחרי מלחמת העצמאות, בהם היתה משמעות עמוקה לקינה בתהילים – "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון", כמו גם "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי".

אחר כך נהיה ראוי להגר כדי להרגיש את העולם הגדול. השקעות, רכישת נכסים, התפתחות וחיבור לשפע. הגישה הפכה להיות – אם אתה רוצה להצליח בגדול, צריך לעבור מכאן. היו מי שיצאו ללימודים אקדמאים ונשארו בחו"ל, היו אלו שטיילו והתאהבו, ואחרים שנסעו לעבוד ונשארו אי שם. על כל אלה יושב הפחד ממה יהיה בהיבטים הביטחוניים, פוליטיים וכלכליים בארץ ובעולם. לעתים הפחד משאיר את האדם בישראל ובפעמים אחרות שולח אותו למדינה שקטה ורגועה יותר, רחוק מכאן.

לא מרגישה בטוחה

נורה בקשה להתייעץ איתי באחד הבקרים השבוע. בעלה במילואים והיא נעזרת בסבתות כדי שלא תאלץ להפסיד ימי עבודה. "לעזוב את הארץ?" שאלה בדאגה. "האם עכשיו זה הזמן?". היא ספרה שיש לה שני בנים ובת אחת, שלושתם בבית הספר היסודי, והיא חוששת לעתידם אם יישארו בארץ. היא פוחדת שיקרה להם משהו, חוששת מהמצב הביטחוני בארץ, לא סומכת על התהליכים המדיניים ומעדיפה לגדל אותם בארץ אחרת.

"סבא שלי עזב את לוב לפני הפרעות, כי הרגיש שזה עומד להגיע, ובכך הציל את חייו ואת חיי משפחתו. סבתא של בעלי עזבה את אירופה רגע לפני שהנאצים השמידו את היהודים ובכך הצילה את משפחתה. האם עכשיו תורי להציל את משפחתי?" שאלה שוב, בדאגת אמת, בכאב, בעצב גדול שהשאיר אותה בתחושת חוסר אונים. שייכות? מולדת? אני שואלת, והיא אומרת שגם פה בארץ, היא לא מרגישה בטוחה, ושהיא מעדיפה לפתוח דלת לדרכים חדשות.

שמחה להיות בארץ

פנינה נבון היא בת של ניצולי שואה. כך היא מספרת: "הורי עלו מפולין, אמא שורדת שואה ואבא שנילחם עם הפרטיזנים. לאבא שלי היתה הזדמנות לעבוד בקנדה אבל אמא לא הסכימה לעבור. היא אמרה לו שכאן זה הבית, יהודים חיים כאן ובונים את הבית שלהם, עם כל הפחד המלחמות והכאב. זה גם הבית שלי, ועם האנטישמיות בעולם ואסונות הטבע, אני שמחה שאני גרה בארץ".

סווטלנה יכניאל אומרת שרק בישראל היא מרגישה מולדת, למרות שלא נולדה כאן: "משום מה, אני לא מרגישה שום הרגשה של מולדת במקום שבו נולדתי, אף פעם לא הרגשתי באמת שייכת שם, הרגשתי זרה".

קהילות של ישראלים

בחלק מהמדינות, הישראלים יוצרים קהילות. חיים עם חברים ישראלים, מדברים עברית, אוכלים אוכל כשר והולכים לבית כנסת בשבת בבוקר. כשנכנסתי לרשתות החברתיות נדהמתי לגלות שכמעט בכל מדינה בעולם יש קהילות ישראליות של אנשים שהשתקעו במדינות אחרות אך מרגישים ישראלים. בשיחות שערכתי היה מי שאמר שזאת העמדת פנים, כי אם אתה ישראלי בוא ותישא בעול כמו כולם פה, ואחרים הרגישו שזה מובן, כי גם אם מחליפים מדינה, לא מחליפים מולדת.

התקופה האחרונה העלתה שאלות קשות בתחומי ממשל ושלטון כמו גם בעניינים הנוגעים לביטחון האישי

גלי מספרת כי היא מתחילה לחשוב על חזרה אחרי שנים רבות בהן היא מתגוררת יחד עם משפחתה בארה"ב: "בפעם הראשונה אחרי 20 שנה בארה"ב יש חשש מהעתיד של ילדיי כאן. אנחנו מחוברים לחדשות ומנסים לעזור מרחוק כמה שאפשר. אחרי ה 7 באוקטובר הייתי צריכה להסביר לילדים למה יש אנשים שלא אוהבים אותנו, ומה לעשות במקרה שמישהו אומר להם משהו על ישראל".

כאב גדול ועם נפלא

כעם, יש לנו היסטוריה של רדיפות, מלחמות והיסטוריה של אחדות בתקופות קשות. מצד אחד אומרים שאין מקום אחר ליהודים כי מכל מקום בסופו של דבר גורשנו, ומצד שני כשעוברים מלחמות, מתחים וקשיים, עוברת המחשבה שאולי במקום אחר יהיה טוב יותר.

אבי נולד בישראל, לחם במלחמת השחרור, נפצע במבצע קדש. דודי נהרג במלחמת ששת הימים, ולהבדיל, את בעלי הכרתי לאחר מלחמת לבנון הראשונה. אמא שלי הגיעה לישראל ב 1936, לפני המלחמה, כי אבא שלה היה ציוני, בעוד הדודים שלה עברו לאמריקה ולאוסטרליה ונהיו עשירים ומאושרים. למרות זאת היא אומרת שאין מקום אחר ליהודים, רק כאן בארץ. הגששים שרו את "בוכים לך מולדת" בהומור, וחנן בן ארי כתב את "מולדת" בכאב, על הסדק ועל הנצח.

אריאלה טלמור מספרת שנולדה וגדלה אצל משפחה ציונית של ניצולי שואה: "מרגע שרגלה נגעה באדמת הארץ, היא לא עזבה. אהבת המשפחה העזה לארץ, לתרבותה, לשפתה, לצליליה ולנופיה, חדרה עמוק אל כל נימי נפשי ונשמתי וכך גם חשים ילדי. אני יודעת כמה הורי ומשפחתי היו סובלים סבל אמיתי, אילו ידעו לאילו מצבים הגענו כאן כולנו. הלב ממאן ומסרב לשמוע ולהכיל את שמות הנופלים. הזעם, הכעס והכאב על ההנהגה שהרסה כאן כל חלקה טובה עצומים, אבל הכוח והאחדות שהפגינו האזרחים והחיילים מאז השבת השחורה, הוכיחו שוב שאנחנו עם נפלא".

ללמוד עברית במחתרת

יאנה יאש נולדה במוסקבה, ועלתה לארץ בגיל 7. הוריה היו ציונים ולמדו עברית במחתרת. כילדה, היא היתה בגן ילדים מחתרתי בו למדו עברית ועל יהדות: "אין לי ארץ אחרת, אני אוהבת את המדינה שלי וכואבת את כאבה העמוק בימים אלו", היא אומרת.

תמר עדן אומרת שהשיר "אין לי ארץ אחרת" איננו קלישאה: "נולדתי כאן. אבי הגיע בגיל שנתיים מתורכיה עוד ליפני קום המדינה, ואמי הגיע כנערה מפולין לבד כחלק מקבוצת שילר. יכולתי להוציא דרכון פולני או פורטוגלי, אבל זה ממש לא מעניין אותי. פה נולדתי ופה אמות.

מגיל 20 אני גרה בפריפריה צפונית. הריחות, האנשים והנוף הם חלק ממני. ב 7.10.23 חטפתי כמו כולם בוקס בבטן ולא האמנתי למראה עיני. אני מאוכזבת וכועסת ועוברות בי שאלות קשות, אבל אני מקווה שנצליח לקום מהמקום אליו הגענו, כי אין לנו ארץ אחרת".

קובי הוורדי מאמין שביחד אנחנו טובים יותר:

אני לא רואה עתיד במקום אחר, לכן חייבים לשכוח מה היה לפני 7 באוקטובר.