היד הנעלמה • מחוויותיו של שוטר תנועה מתנדב • יוסי ברגר

"אדוני השוטר אז אולי…" – כל מה שהנהג/ת הישראלי/ת צריך לדעת כדי לשמור על החוק ועל שלום כולנו • פרק 26

זה די נדיר שאזרח לחוץ, שעשה עבירת תנועה ונתפס בקלקלתו, פשוט יודה ויבקש סליחה. הרוב מנסים להכחיש, להמציא תירוץ או לבקש סליחה.
לפעמים זה יוצא מצחיק.

טיפוסים לחוצים

הישראלים ברובם הינם טיפוסים לחוצים שתמיד ממהרים. פועל יוצא מהאופי הזה הוא הניסיון לחסוך זמן בכל מחיר. לכן, חלק ניכר מהנהגים בארץ הקודש מנסים לחסוך חמש שניות בכך שאינם מצייתים לתמרור "עצור". הם מגיעים לצומת, מאטים, מסתכלים בחופזה לצדדים ונכנסים לצומת, כפי שמחייב התמרור המשולש המוכר כתמרור "האט", או ליתר דיוק – "האט ותן זכות קדימה".

החוק קובע שכאשר מוצב תמרור  "עצור" (שמספרו  302), זה שצורתו משושה ושעליו מצויירת כף יד לבנה על רקע אדום, על הנהג לעצור עצירה מוחלטת על קו העצירה, ו/או במקום בו הנהג יכול לראות את התנועה בדרך החוצה.

בחוברת נוסחי האישום (חנ"א) מופיעים לא פחות משמונה גירסאות אישום שונות, שישה מתוכן מחייבות הזמנה לדין ומתן- 10 נקודות. משמע, המחוקק מייחס חומרה יתירה לעבירה זו, ובצדק!

מארב

ויקטור ישב במושב הנהג של הניידת ואני לידו, אורבים בין המכוניות החונות, מוסתרים ביניהן היטב.

זוהי צומת רחובות די עמוסה בקרית חיים ומדי פעם, בהפוגות שיש לנו מאירועים אחרים, אנחנו נוהגים לארוב שם לעברייני "עצור".

מי שהחליט להציב שם את התמרור הזה בהחלט צדק – הצומת הזו די מורכבת משום שבמרחק לא רב ממנה יש צומת נוספת, המכוניות שחונות שם מסתירות את שדה הראייה, יש ממש לאחר הפניה ימינה, מעבר חציה ובצמוד יש גם תחנת אוטובוס.

חולפות כמה דקות ואנחנו מבחינים ברכב פרטי המתקרב לצומת במהירות די גבוהה. נהגו האט, הביט בחופזה לצדדים ופנה ימינה מבלי לעצור עצירה מוחלטת, כפי שמחייב החוק.

הדלקנו את הצ'קלקה, יצאנו ממקום המסתור ודלקנו אחריו.

התעלמות

כפי שקורה לא מעט פעמים, גם הפעם הקריאה שלנו לנהג במערכת הכריזה, זכתה להתעלמות מצדו. הוא המשיך לנסוע כאילו הניידת שמאחוריו היא משאית זבל של העירייה. עשה רושם שהוא מקווה שנתייאש ממנו ונעלם איכשהו.

כרזנו שוב ושוב, אבל הוא בשלו, ממשיך להתעלם.

אין ברירה. ויקטור מצא הזדמנות לעקוף וכשאנחנו ממש מקבילים אליו, אני מוודא שהוא מסתכל עליי ומסמן לו לעצור.

"למה?" הוא מסמן לי.

הבעת פניי הבהירה לו שהוא הגזים והוא מאט ועוצר בצד.

 "תישאר באוטו," אני קורא לו ברמקול.

אנחנו נוהגים לעשות זאת משום שהנהג הישראלי הממוצע, בדרך כלל לא מחכה במכונית כדי שהשוטר ייגש אליו. הוא ממהר לצאת ממכוניתו חדור רוח קרב, במטרה להסביר לשוטר שהוא טועה, או שלא כדאי לו לתת דוח כי ה"אח שלי מפקד תחנת המשטרה", או משהו מהסוג הזה.

סכנה

ירידה לכביש, במיוחד כשנסערים, עלולה להיות מסוכנת. זו הסיבה שהשוטרים מקדימים תרופה למכה ומבקשים מהנהג להשאר ברכבו, כפי שמחייב החוק. אגב, גם זה לא תמיד עוזר.

הפעם הנהג ציית. ניגשתי אליו וכשפתח את החלון ראיתי מולי גבר בגיל העמידה, ממושקף ומקריח, מביט בי במבט מתנצל.

"אני מצטער, לא הבנתי שאתם מתכוונים אליי," הסביר, "עשיתי משהו לא בסדר?"

"שלום אדוני, רשיונות בבקשה," אמרתי בקור רוח, למרות שהוא קצת עיצבן אותי עם ההתעלמות שלו.

"מיד אסביר," אמרתי ועיינתי ברשיונות שמסר לידי.

האיש גר ממש באותו רחוב בו ביצע את העבירה. לא ייתכן שאיננו מכיר את התמרור הזה, אני חושב לעצמי.

"לא עצרת בצומת כפי שמחייב התמרור המוצב שם," אני מסביר.

הוא מהסס. ניראה שעדיין לא חשב על תירוץ מתאים.

"אני רואה שאתה גר באותו רחוב," המשכתי, "אני מניח שאתה יודע שיש שם תמרור עצור."

הוא הביט בי ולא ענה מיד. הסבלנות שלי התחילה לפקוע.

"אתה תקבל דוח על ביצוע העבירה הזאת," הודעתי לו.

מה קרה הפעם?

"רגע, רגע," קרא לפני שהספקתי להתרחק, "אתה צודק אדוני השוטר, אני באמת עובר בצומת הזה לפחות עשר פעמים ביום."

"נו? ומה אתה עושה בכל פעם שאתה מגיע לשם?" אני מנסה להבין.

"אני תמיד עוצר," הוא עונה בבטחון.

"אז מה קרה הפעם?"

התשובה שנתן הפילה לי את הלסת.

"הפעם פשוט לא ראיתי את היד."

ניגשתי לניידת, רשמתי את הדוח וחזרתי אליו כדי למסור אותו לידיו. הוא עיין בו זמן מה וכשראה את מה שכתבתי ב"דברי הנהג", הרים אליי מבט מבוייש.

"זה באמת היה תירוץ אידיוטי," אמר, לקח את הדוח ונסע לדרכו.

אידיוט אבל הגון

"מה הוא אמר לך?" התעניין ויקטור כשראה את הפרצוף המחוייך שלי.

"הוא הודה שהוא אידיוט," חייכתי.

"אולי אידיוט," אמר ויקטור, "אבל אדם הגון."

מה שנכון, נכון!