(חי פה בסיפורים)– יצחק טויטו, מחבר הספרים "הצלפת שוט" שראה אור לאחרונה. ספרו הראשון, "לאסוף מתנות מהרצפה" זכה לאהדת הקהל ולשבחים רבים.
• לפניכם המשכו של הסיפור שחלקו הראשון פורסם בחי פה ב-12/5/23.
לקריאת החלק הראשון – היכנסו לקישור:
היגיון סובייקטיבי
"אז למה אתה מתעקש לא להציג את עצמך?"
בסופו של דבר שכנעתי אותה לנסוע להדר.
בכל מקרה רציתי להגיע לשם לסוג של ביקור מולדת.
"נווטי לקפה 'שניר' או לבית השעון." אמרתי לה כשידעתי
ש'שניר' כבר מזמן לא קיים, אבל המושג שלו בוודאי קיים.
ואם לווייז יש ערך כלשהו לנוסטלגיה, הוא ייקח אותה לשם.
ואם לא, אז לבית השעון לא תהיה לו בעיה.
למרות שציפיתי לזה עדיין התאכזבתי.
במקום קפה 'שניר' המיתולוגי צצה לה שם מעדנייה סתמית
ולידה בית מאפה שהתחרה איתה בכבוד על תואר – הסתמי ביותר.
היא הגיעה כעבור כמה דקות ומצאנו לנו בית קפה
באזור בית הקרנות.
"אין פה שום קפה 'שניר'" היא פלטה לעברי.
"אבל היה." התעקשתי.
"טוב, " היא אמרה. "היינו בנקודה של 'לא מעוניין להציג את עצמי.' זוכר?"
הבטתי לכיוון של ה'אין שניר', ודיברתי חלק אליה וחלק לציוויליזציה.
"שם הוא היה, מתחת לשעון הקיר הגדול. נוסד בשנת 1937, ומכר
שם גלידה כשבחיפה גלידה הייתה מן הגשמת חלום.
בשנת 1957, הוא נבחר על ידי החיפאים לבית הקפה המובחר ביותר.
'קשה להסביר את זה, אבל כשהוא נסגר, איבר משמעותי
מחיפה בכלל ומהדר בפרט, התמוסס ונעלם."
היא שתקה, נותנת לי לרחף ולעשות את הדבר שכולם
אומרים שאני טוב בו. לרחף.
זהו. נחתתי למציאות.
מנהלת בית הספר, נראתה באמת סקרנית.
היא רצתה לדעת למה התחלתי את ההרצאה בלי
לספר קודם על עצמי, כמו שמקובל.
למעשה, כמו שהמרצים, עם השנים, הרגילו אותנו
עד שההרגל נטמע יפה והפך לסוג של הכרח.
לא ממש הבנתי מה ההתעקשות על העניין אבל, שיהיה.
הנהנתי לעברה תוך כדי שאיפה מהאספרסו, וסימנתי – רגע.
ניסיתי לעשות סדר בתוכן הדברים שרציתי להגיד,
כדי שיקלטו נכון וישכנעו בהיגיון שלהם.
טוב, לפחות על פי ההיגיון הסובייקטיבי שלי. גם אם הוא
לא תמיד עולה בקנה אחד עם… לא חשוב.
כדי לפשט את הדברים, אמרתי: "את רוצה לדעת לפני ההרצאה
מי המרצה, מי מדבר איתנו, מאיזה מקום הוא בא
מבחינת הרלוונטיות שלו לנושא ההרצאה, מה הופך אותו
לאוטוריטה בתחומו, או לפחות לכזה ששווה להקשיב לו."
היא הנהנה "בדיוק."
"כן, על פניו זה נשמע הגיוני. אבל סתם כך, כהערת אגב, אם
הייתי מציג את עצמי בתחילת ההרצאה כפועל תעשייה.
נניח, מנהל מחסן בחברה לייצור קרטונים, מה היה קורה אז?
האם הייתם עוזבים ויוצאים?"
"לא יודעת, אבל זה באמת היה גורם להרמת גבות ומן הסתם
גם מוריד כנראה את רמת ההקשבה."
חייכתי "וזו בדיוק הבעיה. טוב, אני רוצה לספר לך
משהו קצרצר, ברשותך, כדי לחדד את הדברים שלא
בדיוק חופפים להיגיון שהורגלת אליו."
"כולי אוזן."
העגלון
"הייתי בתחילת גיל העשרה שלי, והייתי בביקור משפחתי במושב.
אחד ממושבי חוף הכרמל. כשצעדתי בשביל הרחב התגלגלו
מולי לאיטם סוס ועגלה. העגלון, חקלאי צרוב שמש ללא אפשרות
להגדרת גיל, עצר את העגלה לידי.
הוא נפנף אלי לשלום ובחיוך שאל: "מה שלומך חבר?"
"ברוך השם מצוין" החזרתי, ובנימוס הראוי
הוספתי: "ומה שלומך אתה?"
הוא הניח את ידו על ליבו. "אין ספק, הרבה יותר טוב מאתמול."
חששתי. מה קרה?
בדחילו ורחימו שאלתי "ומה היה אתמול?"
הוא נעץ בי את עיניו ואמר ברצינות תהומית ובהטעמה:
"אתמול, היה יותר טוב משלשום."
המנהלת צחקקה קלות "נחמד."
הזפת
"עכשיו, עוד אחד קצרצר, ברשותך.
בגיל התיכון, כמו כולם, חיפשתי עבודה בתקופת חופשת הקיץ
ונקלעתי לקבוצה של מזפתי כבישים.
בחום, ביולי אוגוסט, לפזר ערימת זפת רותחת עם אתי חפירה
לא הייתה עבודה מלבבת, אבל מה לא עושים בשביל
מעט דמי כיס.
כהרגלנו, באחת מהפסקות הצהרים, פטפטנו מעט.
לא זוכר בדיוק על מה דיברנו, אבל זוכר טוב מאד
את הדברים שאמר אחד מאותם מבוגרים קשי היום.
הוא התייחס לחושים שלנו.
"אתה רק חושב שאתה בשליטה. למעשה, שום דבר לא ברשותך.
לא השמיעה, לא הריח ואפילו לא הראייה.
יש לך שליטה רק על מה שיוצא מפיך וגם זה בעירבון מוגבל.
כיוון שברגע שאמרת את שאמרת אין לך יותר שליטה עליהם
ואין לך מושג לאן הדברים יגיעו, או איזו השפעה תהיה להם
ואתה לא יכול להחזיר אותם."
עצרתי לרגע, נותן לדברים לחלחל.
לא יאומן
אחרי הפסקת שקט קצרה הוספתי. "את מבינה, הדברים ששני
החבר'ה האלה אמרו ושכנראה אפילו במשותף אין להם
שתים עשרה שנות לימוד, נצרבו אצלי במוח והם יושבים שם
במקום מכובד כבר עשרות שנים.
כל כך הרבה, בכל כך מעט מילים."
"כן, אבל מה שאתה…"
עצרתי אותה בהינף יד מנומס. "רגע, אני מניח שהדברים הובנו
אבל יש עוד משהו. אתם לא רק רוצים לדעת מה הרזומה
המקצועי שלי הרלוונטי להרצאה, אתם גם מעוניינים לדעת
מה המצב המשפחתי. נשוי, רווק, גרוש, כמה ילדים ואולי נכדים
ואיפה אתה גר, ומה עשית בצבא ועוד כאלה דברים כדי לתייק
באחת המגירות. מוכר לך?
משום מה הפרטים הללו מעניינים אתכם ואולי אף מרתקים.
ל מ ה? לאיזה צורך?
הרי מה שחשוב זה ה-'מה' לא ה-'מי'.
כיוון שאני בעוד כשעה אהיה בדרך הביתה ורוב הסיכויים
שלא ניפגש יותר אי פעם ומה שיישאר אלה הדברים שאמרתי,
ה-'מה', בהנחה שהיו בעלי ערך, ולא אני.
אני לא חשוב ולא רלוונטי. מה שחשוב זה רק תוכן הדברים
שאעביר לכם.
שני החברים הפשוטים וקשי היום שהזכרתי בסיפורים
ושאת שמו של אחד מהם אינני זוכר אפילו, אמרו לי דברים
משמעותיים ובעלי ערך ללא שום רזומה וללא תעודות
על השכלה כלשהי.
ה-'מה' שלהם הוא שנשאר ונצרב אצלי."
שקט ארוך ואז "כן, הבנתי, וזה אפילו יפה ומעניין. אבל למה
לא אמרת את הדברים האלה בדיוק בתחילת ההרצאה?"
"כי ראיתי את הקהל."
"ומה זה אומר?"
"זה אומר שאחרי שהייתי מסביר את מה שהסברתי לך עכשיו
הם היו אומרים 'בסדר, עכשיו תציג את עצמך.' "
היא צחקה "טוב, קיבלתי, אבל ברצינות, אולי עכשיו סוף סוף
תספר משהו על עצמך?"
לא יאומן, היא באמת שאלה את זה?
תהרגו אותי, אבל לא מבין את זה.
משום מה הרגשתי באותו הרגע כמו דון קישוט.
כנראה שיצאתי למלחמה שאין לי בה שום סיכוי.
הרצנתי ככל שיכולתי ואמרתי: "אם מהדברים שאמרתי
בהרצאה לקחת משהו, (בהנחה שהיו בעלי ערך) זה נהדר,
וזה מה שחשוב.
אני נוסע הביתה עוד מעט ויש מצב שלא נתראה שוב.
אז, מבחינתך אני יכול להיות עגלון, זפת כבישים, או פועל
בחברת קרטונים. תבחרי, כי זה באמת לא חשוב."
כמה דקות אחר כך, כשנפרדנו, לא התאפקתי, עברתי
ליד ה'אין שניר', והחלקתי את ידי על הקיר החיצוני.
"אין להם סנטימנטים, אה?" מלמלתי לעברו.
"טוב, לפחות את השעון השאירו."
בית השעון. השעון עמד מלכת וכך גם העיר חיפה. אבל הביג בן שופץ לאחרונה ומראה את השעה הנכונה.
מרשים יצחק טויטו. שבת שלום
אני לא יודע מה זה קפה שניר כי גרתי על הכרמל ממול קפה טברנה וממש ליד רחוב מרגוע וחורשת מרגוע וליד רחוב הצנובר וקצת רחוק יותר קפה אלדורדו. אז מי מכיר מי יודע היכן הם היו. אז איתמר אתה לא עונה בבקשה.
i remember eldorado was a night club,i was very young,when my uncle and his friends came from tel-aviv they used to go there with my parents who did not want to leave me alone ,so they took me with them,there were british soldeirs,when they came in the singer,rachel safir,used to sing :"kalaniot",it was the color of their hats(berets).