חיפה בכיוון פריז • יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר "לאסוף מתנות מהרצפה" ו"הצלפת שוט" – שראה אור לאחרונה

• המשך מהשבוע שעבר

הנתונים מחכים בפריז

הם ישבו ליד הפלאפל, מול מה שנשאר מקולנוע ארמון ונגבו במפיות את שאריות הפלאפל הפיקנטי. הם היו בדרך למייקל בניסיון לצרף אותו אליהם לפריז.
ג'מבו ידע מה ידידו עושה כשהוא מזכיר לו נשכחות מתקופת ילדותם. הוא מנסה לנתק אותו ממחשבות שלא תורמות כלום.

משהו מאחת השיחות האין סופיות שלהם קפץ לו: 'כשאתה מאמץ את מוחך בפתירת בעיה כלשהי, וכל כולך בתוך העניין אתה נכנס לסוג של לופ מחשבתי, ונהיה הרבה פחות אפקטיבי מבחינת יכולת פתרון הבעיה העומדת לפניך. וזה נכון לגבי כל סוג של בעיה.
מה שצריך לעשות, זה פשוט להתנתק. להתעסק בעניין שונה לחלוטין, לא לחשוב. גם שעת שינה זה טוב ואז, כששוב תחזור לבעיה, הפתרון יצוץ לך מאליו, עד כדי כך שלא תבין איך לא ראית את זה לפני כן, ממש כאן מתחת לאף.' אלו היו אז המשפטים של צ'אמפ.
היום זו דנה שנעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, וזה שונה לחלוטין.
ובכל זאת, לא היה טעם לשבור את הראש בבעיה שההתעסקות בה מתישה ולא פרקטית, פשוט, כיוון שלא היו להם את כל הנתונים. הנתונים מחכים בפריז.

עולה קצת יותר אבל שווה

צ'אמפ קבע עם מייקל בשעה שלוש במועדון. מייקל הבין שיש כאן דְּחִיפוּת ולא שאל שאלות. בדרך לשם, ג'מבו קיבל רקע.
הבחור התחתן לפני שנה והתגרש עשרה חודשים אחר כך, אמר שהבין את העיקרון. הוא שכר מקום שהיה פעם חדר כושר מרווח, שיפץ אותו, והתאים אותו לכזה שיתאים לחוג של אומנויות לחימה. הוא הפעיל שלושה חוגים, שלוש קבוצות. קונג פו, ג'ודו וטקוונדו. הוא היה מאמן הג'ודו, ושני מדריכים נוספים הדריכו את היתר. כך שהוא היה עסוק במכון משעה שלוש וחצי אחר הצהריים ועד שמונה בערב. שלושה חוגים עוקבים. לא במקביל.
ג'מבו התעניין למה שלוש שעות אימון צריכות להתארך לארבע שעות וחצי?
זה בגלל הערך המוסף שיש למייקל והיתרון המכריע מול כל מתחרה בתחום, הסביר ידידו. הוא אוסף את התלמידים בעצמו מביתם, ומחזיר אותם בסיום החוג. ההורים אוהבים את זה. כך, הם מכירים את המאמן שאחראי על הילד שלהם, מרגע שהוא עוזב את פתח הבית ועד שהוא חוזר אליו. עולה קצת יותר מכל מקום אחר, אבל שווה.

יש לך חבר

הם הגיעו כמה דקות לפני שלוש. מיניבוס בצבע צהוב חנה בפתח המועדון עם כתובת מודגשת לכל אורך הדופן: 'הסעות תלמידים.' מייקל כבר כאן.
פתח הכניסה למועדון היה חסום. חסום במייקל.
הוא עמד בפתח הכניסה ומילא את כל רוחבו ולא רק ברוחב. ראשו הגיע עד סנטימטרים ספורים מהמשקוף העליון. בחור גדול. מאוד.
"היי, ג'ורדן," צ'אמפ ומייקל החליפו לחיצות יד וטפיחות שכם.
צ'אמפ סימן באגודל לעבר ידידו. "תכיר, ג'מבו."
"היי," אמר מייקל והושיט יד. הם לחצו ידיים במינון הלחיצה הנכון. לא חלש  וגם לא חזק מדי. ענייני, ללא שידור מסר מאצ'ואיסטי כלשהו.

מייקל מעולם לא פגש את ג'מבו, אך הכיר את הרקע הכללי. חבר ילדות של צ'אמפ, בשבילו – ג'ורדן. לרוב החברים יש כינויים, אבל רק בודדים נתפסים כל כך חזק עד שאתה כבר לא זוכר את שמו המקורי של חברך. כנראה תוצאה של הסיבה שהובילה לכינוי. עניין של תזמון. כך זה נתפס עם 'ג'מבו וכך עם צ'אמפ שעבור מייקל, היה ג'ורדן, ענייני תזמון.
כשצ'אמפ הסביר באחת הפעמים למייקל שג'מבו הוא חבר, מייקל שאל.  'כן, אבל באיזה רמה?' צ'אמפ גירד את ראשו, 'לא יודע, אבל כנראה ברמה שקרול קינג שרה עליה בשירה המפורסם, 'you've got a friend'. זה הספיק למייקל.
"בואו, נשב בחדר שלי."

כלום הופך למשהו

זה היה חדר בעל קירות גבס, בגודל  שלושה על שלושה מטרים, שמייקל בנה בעצמו. היו בו שולחן עץ שנראה אמנותי משהו ומחשב נייד במצב סגור, נח במרכזו. בפינת השולחן, עמד בקבוק מים מינרליים ולצדו שלוש כוסות חד פעמיות. ארבע כסאות עץ מרופדים סביב השולחן, ספריית עץ קטנה עם ארבעה מדפים מקובעת לקיר ובפינת החדר, צמודה לקיר הנגדי, הייתה מיטה.
כשמייקל התחיל לשפץ את המקום, צ'אמפ עזר ככל יכולתו.
למייקל לא הייתה בעיה של כסף, אבל היה משהו כייפי בלבנות את המקום שלך בעשר אצבעות. צ'אמפ אמר שידאג לכל ריהוט העץ, כסאות, שולחן וספרייה, והביא את כל הציוד ברכבו. כל פעם משהו.
מייקל התלהב מהריהוט ואז, צ'אמפ הראה לו תמונות.
בתמונות, נראו ארבע כסאות מפורקים וישנים, מושלכים בפינת ריכוז אשפה ושלד עץ של משהו שכנראה היה פעם שולחן.

"זה הריהוט שלך, בגלגול הקודם שלו", אמר צ'אמפ.
מייקל לא האמין. איך מהזבל שהוא ראה בתמונות יכול לצאת משהו כזה. כנגר חובב, צ'אמפ אהב לבנות בעץ, ויותר מכך, לשפץ ריהוט ישן. הוא ראה אתגר בהפיכת חפץ שהושלך לזבל, למשהו מועיל. כלום הופך למשהו. בעיניו, היה בזה משהו מן הקסם. הריהוט נראה יפה ומעוצב בסגנון כפרי, והישרה אווירה ביתית ונעימה. ברוב המקרים, התוצר הסופי עלה בייחודו על המקור.
מייקל נשמע כמעט מתנצל, "אני לא מציע לכם כלום לשתות כי כולנו ממהרים."
הוא מזג מים לכוסות. "שוּט, אני מקשיב."

טוב, מתי יוצאים?

גם לג'מבו היה רקע בסיסי על הענק שיושב עכשיו מולו, ושיחד עם שתי הדקות האחרונות השלימו לו תמונה ברורה. הוא בסדר. ג'מבו סיפר באופן כללי, את מה שהוא ידע עד עכשיו על היעלמותה של דנה ואת ההסתייגויות שלו מעצם המונח – היעלמות.
מייקל ידע מצ'אמפ, כי ידידו הוותיק, שירת ביחידה מיוחדת כלשהי במשך שבע שנים ומעולם לא נראה עם מדים צבאיים. הוא לא ידע לספר לו יותר מזה ומייקל גם לא היה צריך יותר.

"אז, אתה לא סומך, או לא מאמין, לחבר'ה שלכם שפועלים וחוקרים שם, ואתה רוצה לנסוע לפריז ולנהל חקירה פרטית ואתה צריך עוד אנשים, כי אתה חושב שזה הולך להיות מלוכלך."
ג'מבו לא ענה.
מייקל המשיך, "זרוק את הניחוש שלך, מה קרה שם."
ג'מבו הניד קלות בראשו. "זה לא נראה כפעולה של גוף ממלכתי. פריז מלאה בתאי טרור, כמו רוב מדינות אירופה ויתכן שאחד מהם עומד מאחורי העניין. מצד שני, הם אוהבים להתפאר בפעולות הטרור שלהם ועד עכשיו לא שמענו כלום ולא קבלנו דרישה כלשהי וזה משאיר אותנו עם – לא באמת יודע".

מייקל לא היה צריך דרבון או שכנוע, אבל הייתה לו בעיה.
ג'מבו קרא אותו כמו ספר פתוח. "יש לי… לנו", אמר, תוך שהוא מפנה אגודל לעבר צ'אמפ, "שני חברים שבבעלותם חברת הסעות קטנה. הם יכולים למלא את מקומך באיסוף הילדים מהבית ובהחזרתם אחרי השיעור, אתה רק צריך לדאוג למאמן שיחליף אותך בחוג הג'ודו."
מייקל נראה ספקן.

צ'אמפ אמר, בחיוך שלא יכול היה לבלוע בכל פעם שהוא חשב על שֱש ובֱּש, כך הוא כינה אותם, את שני שחקני השֱש בֱּש הנצחיים משכונת הילדות שלהם בעיר התחתית של חיפה. "אין לך מה לדאוג מייקל, אני מכיר אותם, הם גדלו איתנו."
כמעט ונפלט לו שגם אם הוא ישכח להשאיר להם את מפתח הרכב, לא נורא, זה יעכב אותם בלא יותר מדקה.

"מתי יוצאים?" שאל מייקל.
"מחר בבוקר."
"זה קרוב מדי, אני אבוא אחריכם. אני צריך להתארגן על מחליף לאימון הג'ודו, ליידע את הורי הילדים ולשבת עם שני החבר'ה מההסעות על כל הפרטים. אגיע אחריכם מוקדם ככל האפשר."
הם קמו ממקומם ופנו החוצה, לכולם היו הכנות לעשות.
ג'מבו עצר את מייקל רגע לפני שעלה למיניבוס, והושיט יד ללחיצה, "תודה."
"בכיף חבר, בכיף."

אתה כבר מתחיל להחזיר את ההשקעה

כשהיו ברכב צ'אמפ הביט בידידו. "מהתחלה חשבתי שהבעיה היחידה של מייקל תהיה ההסעות של התלמידים. הוא לא יכול לבטל, זו הייחודיות שלו. הרעיון שלך עם שֱש ובֱּש מעולה".
ג'מבו משך בכתפיו. "שֱש הרים לי להנחתה. הוא התקשר הבוקר בבקשת עזרה עם הבן שלו בבית הספר. אמרתי לו שבית הספר זה עניין ששייך למחלקת החינוך, כלומר, אתה. אלא שאתה תהיה איתי בחו"ל בימים הקרובים, אבל כשנחזור זה הדבר הראשון שנטפל בו, כך שלא היה קשה לחשוב עליו מיד כפתרון. הוא היה אצלי בראש מהבוקר."

אחר כמה שניות של שקט, ג'מבו הפנה את ראשו לצ'אמפ. "גם הרעיון שלך להציע למייקל יתרון ייחודי על כל מתחרה, בצורת איסוף אישי של התלמידים והחזרתם, הוא מעולה."
צ'אמפ ניסה להיראות מופתע "ולמה אתה חושב שזה בא ממני?"
"כי אני מכיר את החומר."

 רגע אחרי כן ג'מבו הוסיף. "לא תהיה בעיה לרעיה עם הנסיעה שלך?"
"אתה יודע שלא. למעשה, היא תכעס אם לא אצא איתך."
ג'מבו העביר לו כרטיס ביקור. "תאם עם סוכן הנסיעות את כל הפרטים החסרים. הכרטיסים כבר מוזמנים. בש יאסוף אותנו מהבית. נעבור דרכך בחמש וחצי בבוקר, אתה רגיל לקום בשעה הזאת."
"ברור, זה השעה שאני יוצא לפריז כל בוקר. שמע, נראה לי שתהיה לנו דירה פנויה בעיר. נינה, קרובת משפחה שגרה שם, נמצאת  בדרך כלל בתקופה הזו בארץ. היא תשמח להשאיר לנו מפתח, אברר הערב."
"אתה כבר מתחיל להחזיר את ההשקעה."

אם רק הם היו יודעים…

בשעה מאוחרת באותו הערב, ג'מבו התעדכן מיוסי, מפקדו לשעבר והבוס של דנה בהווה, בכל הפרטים, וליתר דיוק, בכל האין פרטים. שום קצה חוט לא היה לו. יוסי ידע שאין טעם לנסות לשכנע את ג'מבו, שאין צורך שיגיע לפריז, ושהם עושים את המקסימום, זה לא יעזור. בטח לא כשטונות של רגש מתחברות למקצוענות.

יוסי עדכן את צביקה נאמן, השגריר בפריז, שיגיע מישהו נוסף מהארץ, שכינויו ג'ימי ושכדאי לעדכן את מי שאמור לדעת, שיש גורם נוסף, משלנו, שפועל במקום לטובת החקירה.
ליוסי היו הרבה התלבטויות לגבי נוכחותו של ג'ימי בפריז. מצד אחד, אם אפשר לעשות הקבלה למזון אז ג'מבו, היה מזון על, וככזה, טוב שהוא פה. מצד שני, הוא במעמד של אזרח, אזרח זר ועצמאי שאין לו חובת דיווח לאף אחד. הוא לא יבקש אישור לשום דבר שהוא יחליט לעשות ולמעשה, הוא לא חייב.

אין מי שיפקח עליו וזה עלול להיות בעייתי. מאד בעייתי.
הוא לא יתחשב באף שיקול פוליטי, הוא לא יבחל בשום אמצעי כדי למצוא את דנה ויעשה כל דבר שיידרש, בלי שום חשבון של נזק נלווה אפשרי ואין לדעת לאן זה יכול להגיע. למעשה, על סמך העבר המשותף שלהם, הייתה לו הערכה כמעט מדויקת לאן זה יכול להגיע.
וזו בדיוק הבעיה.

במרחק שלושת אלפים ושלוש מאות שישים וחמישה קילומטרים משם, בקו אווירי, בפריז, מישהו צפה בדיוק מרבי כל צעד שלהם וחיכה להם כמו נמר המסתתר בסבך ומחכה לשעת הכושר להסתער על טרפו.
אם הם היו יודעים מי, שיערם היה סומר.

(המשך העלילה בספר "הצלפת שוט" שיצא לאור לאחרונה. את הפרק הראשון, שלא פורסם כאן ופרטים נוספים, ניתן לקבל בקישור הבא:

לאחר שנים של עיסוק בחינוך, יצא לפרישה מוקדמת ועוסק בכתיבה ובייצור יין ביקב הבוטיק הקטן שבבעלותו. לאחר הצלחת ספרו הראשון "לאסוף מתנות מהרצפה" שזכה לשבחים ולאהבה רבה בקרב הקוראים, הוציא לאור, ממש בימים אלה, את ספרו השני – "הצלפת שוט".