(חי פה ביום השואה הבינלאומי) – בת הדודה האבודה, מירל'ה, נעלמה לאחר מלחמת העולם השנייה, עד כי אפסו הסיכויים לאתרה. חובבות הרדיו שלי סייעה בחיפושים אחריה באופן שלא ניתן היה לדמיין.
הקדמה:
לפני הרבה שנים התעניינתי בחובבות רדיו, ואכן למדתי ועברתי מבחנים, עד אשר השגתי רישיון להקמת תחנת שידור בביתי בחיפה. מדובר על משדר רדיו בעוצמה מספקת על מנת לשדר מחיפה לרחבי העולם. רוב חובבי הרדיו בעולם (ויש כאלה למעלה ממיליון) עושים זאת כדי ללמוד טכנולוגיות או כדי למצוא חברים במקומות שונים ורחוקים ברחבי העולם.
אני, כיוצא אירופה שאיבד רבים מבני משפחתו במלחמת העולם השנייה, הייתי תמיד רגיש לנושא שואת העם היהודי. יום אחד נודע לי כי בת דודה של אשתי, מירל'ה, ששרדה את המלחמה במחבוא, נעלמה לאחר תום המלחמה עד כי אפסו הסיכויים למצאה.
מדובר על תקופת המלחמה הקרה, כאשר לא היה כל קשר בין ישראל לגוש הקומוניסטי. וכאן נכנסו שידורי הרדיו שלי, בחיפושים אחר מירל'ה, היתומה האבודה שאיש לא ידע היכן היא במשך 45 שנה…
בשנת 1942, בתקופת מלחמת העולם השנייה, בפולין המזרחית, כיום בלרוס, בצעו הנאצים אקציות (הוצאות להורג המוניות) ביהודים בעיר לידא, שהיא עיר מוצאה של משפחתה של יעל רעייתי.
לאחר האקציה הראשונה הבין הדוד מישה וורונובסקי (אחי אביה של יעל) שהקץ קרב, והעביר את בתו מירל'ה בת השש לידי ראש משפחה נוצרית בשם אוחטו, מהכפר דויינובו הסמוך לעיר. הדוד מישה ביקש מאוחטו להחביא את הילדה עד יעבור זעם. אותו אוחטו, שהיה קתולי אדוק, שמר על מירל'ה עד תום המלחמה. ככל הנראה, אחד המניעים של המשפחה היה לנצר את הילדה, והם אמנם עשו זאת ואף נתנו לה את השם "תרזה".
הילדה גדלה עם המשפחה בכפר, וכמנהג המקום, העבידו אותה בעבודות המשק החקלאי. הילדה חיה תחת חסותה של משרתת המשפחה.
במסגרת האקציה השנייה בלידא, קבוצה נוספת של יהודים נרצחה ביערות הסמוכים לעיר. הנותרים נשלחו למחנות השמדה בפולין. כל חברי משפחת וורונובסקי נרצחו, מלבד הדוד אריה שהצליח לברוח לרוסיה, בעוד שאשתו וילדיו נרצחו.
בתום המלחמה ב-1945, הגיעו ללידא ראשוני ניצולי השואה, שהחלו לחפש קרובי משפחה, אך אכזבתם הייתה מרה כיוון שכמעט שלא נותר איש מאלפי היהודים שחיו במקום.
לקרוב משפחה נודע על הימצאה של מירל'ה בכפר הסמוך. הוא פנה לאוחטו ושכנע אותו לשחרר את הילדה כדי להעבירה בעזרת "עליית הנוער" לארץ ישראל. הילדה אמנם נסעה עימו ללידא ולפי התוכנית הייתה אמורה לנסוע למחרת ברכבת מערבה לעיר לודז' ומשם לארץ. אך למחרת בבוקר התחרט אוחטו הפולני על העסקה, הגיע עם עגלה רתומה לסוס לבית בו שהתה הילדה וקרא: "תרזה, בואי!" הילדה המפוחדת ברחה והצטרפה אליו בחזרה לכפר.
קרובי המשפחה הגיעו לחיפה וסיפרו לאביה של רעייתי שאחייניתו מירל'ה שרדה את השואה ועל כך שכל קרוביהם האחרים נספו. בני המשפחה היו מזועזעים ואבלים. היתה זו תקופת המנדט הבריטי, ואביה של יעל (שלימים כיהן כשופט), פנה לשגרירות פולין בקהיר וביקש שיעזרו לו לאתר את מירל'ה היתומה ולהביאה אליו. התשובה שקיבל הייתה כי אין באפשרותם לסייע לו. הוא ניסה לפעול בדרכים נוספות, אך ללא הועיל, עד שהתייאש והאמין שכך קבע הגורל, ולא יוכל לדאוג לבתו של אחיו מישה שניספה בשואה.
ב-1989, עם תחילת הפרסטרויקה ונפילת הגוש הקומוניסטי, הגיעו לביקור בארץ שלושה חובבי רדיו מווילנה שבליטא. הם היו אורחיו של חברי, מרק שטרן, אף הוא יליד ליטא. אחד מהם – LY1BA – ואלדס סליזאס, כנראה ממוצא פולני, שדיבר פולנית מצוינת. האורחים ערכו ביקור נימוסים בחיפה והגיעו גם לביתי.
סיפרתי לוואלדס את סיפור הילדה האבודה, ובמהלך שיחתנו התברר שלידא נמצאת במרחק של 90 ק"מ בלבד מווילנה. שאלתי אותו אם יוכל לעזור לי לאתר את מירל'ה. ולדאס נעתר מיד ברצון לבקשתי והבטיח שעם שובו לווילנה יתחיל בחיפושים. קבענו בינינו שנקים קשר רדיו בימים קבועים, ושעות ותדר קבועים בתחום, בגלים הקצרים.
ואלדס אכן החל בחיפושים ובו זמנית דיווח לי על פעולותיו על גבי גלי האתר. ואלדס ביקש מחבר בעל משאית לנסוע לאתר את הכפר הקטן דוינובו. היה קשה למצאו בגלל שינויים שעבר האזור במהלך עשרות השנים שחלפו מאז תום המלחמה. אולם הוא מצא את המקום ומיד החל לברר את העניין עם אנשי המקום. כך נודע לו שלאחר שהאזור שוחרר על ידי הצבא האדום, נסעה המשפחה למערב פולין יחד עם הילדה והתיישבה שם בכפר בלתי ידוע.
פתחתי מיד בסדרת שידורים ושיחות עם חובבי רדיו בפולין. חובב רדיו ששמו אנדי, מהעיר פוזנן במערב פולין, התנדב לעזור. לאחר בירורים העביר לי את שם הכפר שבו התיישבה המשפחה הפולנית, וציין כי בכפר ישנו רק קו טלפון אחד.
בעזרת שירות הטלפונים הבינלאומי של בזק 188, הזמנתי שיחה לפולין בה נאמר לי שתיאום עבור שיחה כזו עורך כשלושה ימים, אך בכל זאת, לאחר זמן קצר, קיבלתי שיחת טלפון מתל אביב, ממרכזנית בזק. המרכזנית אמרה לי כי היא נמצאת בקשר עם וארשה, אך הטלפונאית בפולין אינה יודעת אנגלית ושאלה אם אוכל לדבר עמה בפולנית. כמובן שהשבתי בחיוב, וכך החל העניין להתגלגל במהירות.
על הקו עלתה בחורה צעירה, נכדתו של אוחטו. שאלתי אותה היכן מירל'ה. היא ענתה שאינה מכירה שם כזה. "אולי קראתם לה מריה?", שאלתי. על כך השיבה הפולניה: "מריה הגיעה לפולין, אך נפטרה לפני שנתיים". נעצבתי מאוד והנחתי את השפופרת.
אז נכנסה הבייתה יעל רעייתי ושאלה מה על לבי. השבתי לה כי זה עתה נודע לי כי מירל'ה נפטרה. יעל השיבה לי שהדבר נשמע בלתי סביר, אמנם הכול יכול לקרות, אך מירל'ה צריכה להיות בשנות ה-50 שלה, צעירה יחסית…
לפנות ערב שוב שידרתי לחובב הרדיו הפולני, שהבטיח לי שינסה לברר פרטים נוספים. קבענו להיפגש למחרת בשעה 16:00 GMT, וכך היה.
בדיוק בשעה שנקבעה, שמעתי את קולו הברור של אנדי שבישר לי: "בת הדודה שלכם חיה ומתגוררת בעיר פוזנן", ואף מסר לי את מספר הטלפון הישיר שלה בביתה.
בדיעבד הבנתי שטעות שלי נבעה מכך שלא ידעתי כי בזמן שהטבילו אותה לנצרות, שונה את שמה לתרזה.
מיד הרמתי את הטלפון וחייגתי ישירות למספר, והנה מיר'לה ענתה. מיד שאלתי אותה לשמה והיא ענתה "תרזה". "יש לך שם נוסף?" שאלתי. "כן", ענתה, "מירה" ומיד הוסיפה את שמות הוריה – מישה ופרידה. הכל התאים.
מירל'ה הוסיפה כי יש ברשותה כמה תמונות של משפחתה מלפני המלחמה, אז לפתע פרצה בבכי: "בואו אליי! עד עכשיו חייתי במחשבה שאין לי אף אחד בעולם…"
הסתבר שיש לה נפש יהודייה, ועל אף התלאות הרבות, היא בעלת השכלה גבוהה ומשמשת פקידה בכירה במשרד האוצר.
סיכמנו להחליף בינינו מכתבים. תוך שבועיים הגיע מכתב לחיפה, ובו תצלומים של המשפחה בפולין. תמונות זהות לתמונות שהיו ברשותנו אשר נשלחו לארץ בסוף שנות ה-30.
מיד הזמנו אותה לביקור בישראל ושלחנו לה כרטיסי טיסה. היא התבקשה לסדר לעצמה ויזת כניסה לישראל. בהגיעה לקונסוליה הישראלית בוורשה, הפקידים התפלאו שאישה פולניה רוצה לנסוע לארץ, אולם כאשר אמרה שהיא יהודייה, מייד קיבלה ויזה ונאמר לה שתוכל לנסוע לישראל לכמה זמן שתרצה.
מיר'לה-תרזה הגיעה ב-1990, ערב פסח, וחגגה עימנו סדר פסח מסורתי. היא לא ידעה הרבה על היהדות, וסיפרה שהסתירה את יהדותה בגלל האנטישמיות בפולין. היא בילתה בארץ כחודש ימים.
סיפורה של מירל'ה התפרסם בחיפה וראש העיר דאז, אריה גוראל, הזמין אותנו ללשכתו. היא חששה לדבר עם "נשיא העיר" כפי שהיא קראה לו. גוראל אף הזמין אותה לבוא ולהתיישב בחיפה ואף הבטיח להשיג עבורה דירה בעיר, אך היא סירבה להצעתו בנימוס.
לפני שובה לפולין אמרה מירל'ה כי היה זה החודש המאושר בחייה. הקשר בינינו נמשך למעלה מ-20 שנים וכלל ביקורים הדדיים, בהם גם טיילנו יחדיו. לא פעם ציינה באוזנינו כי היא חשה שהחמיצה את הזדמנות חייה כשלא עלתה לישראל.
תרזה הייתה ערירית. היא נפטרה ממחלה בשנת -2013, אני דאגתי להביאה לקבורה בפולין, בטקס יהודי.
הרגשתי שכל המאמצים שהשקעתי בחובבות הרדיו, שכללו ביו השאר מבחנים והקמת תחנת רדיו חובבים, הם שאפשרו את הצלתה של נפש יהודית אחת.
סיפור מעניין ומרתק גם ללא קשר ליום השואה .התרגשתי מאוד.
מאוד מרגש
מרגש. סיפור חשוב.
יעל בלבן המורה המעולה לכימיה מעירוני ג.
כתבה מדהימה ומרגשת!!! חלום אחד שהתגשם בתוך הנורא מכל. תודה רבה נפתלי! כמה טוב עשית ואתה נותן לעולם, איזו זכות ועשייה מופלאה. תודה על השיתוף.
יהי זכרם של הנרצחים והנרצחות מבורך
מעניין , מרגש וטוב לשמוע שאכן הגיע , מצא ונפגש איתה .
נפתלי היקר. סיפור מרגש מאד. כל הכבוד שהתאמצתם ולא ויתרתם והיה לכם מזל למצוא את אחייניתכם. רבים מאתנו איבדו את יקיריהם בשואה, גם אני, ואפילו איננו יודעים היכן הם ניספו ואם מישהו שרד.
נפתלי
בהיותי עוסקת במערכת החינוך ואף לאחר פרישתי בסיפורים על אודות השואה ,תמיד ידעתי שכמה ששמעתי ,קראתי ,ידעתי יש עוד ועוד סיפורי חיים מצמררים ,מרגשים. וזה סיפור שכזה
תודה ששלחת אלי את הקישור
ורדה גנזך
נפתלי ידידי היקר,
קשה לי להביע את רחשי לבי ביום זה לזכר שחרור אושוויץ, בית הקבורה הגדול בעולם, בו נרצחו בשואה הורי, סבי, סבתותי,דודי, דודותי בני דודי וכל הקרבנות של עמינו ועמים אחרים.
מאושר אני שהצלחתם יעל ואתה לאתר את מירלה ז"ל ו
שתנוח על משכבה בגן עדן תהיה מנוחתה.
שמואל גרשנפיש מצרפת, אחיה של סימה.
שבת שלום ומבורך לכולכם.
נפתלי זהו סיפור מרגש אפשר להגיד עם סוף טוב. כל הכבוד על המאמצים
סברינה