"אדוני השוטר, אז-אולי…" – כל מה שהנהג הישראלי מוכן לעשות כדי להתחמק מדוח תנועה • פרק 7
לעיתים מזמנת המשמרת לשוטרי התנועה מצבים בלתי צפויים המשאירים אותם חסר אונים מול מצב מסוכן ובלתי אפשרי.
כביש 22, עוקף הקריות בצפון, הוא כביש חדש שמהירות הנסיעה המותרת בו היא 100 קמ"ש. כלי הרכב היוצאים אליו ממועקת הנסיעה בתוך העיר, משתחררים אליו בחדווה, כך שמהירות הנסיעה בו גבוהה למדי, משום כך, רכב שעומד באמצע הכביש הזה, הוא פוטנציאל רציני לתאונת שרשרת קטלנית.
בעודנו נוסעים צפונה על כביש 22, נגלה לעינינו מחזה מדאיג: שני כלי רכב עומדים במרכז הכביש המהיר, בפוזיציה המעידה על כך שזוהי ככל הנראה תאונת דרכים, תוך שהם חוסמים שניים מתוך שלושת הנתיבים שבמקום.
מקרה מהסוג הזה דורש טיפול מיידי, בירור מהיר של נסיבות התאונה ופינוי זריז ככל האפשר. התקרבנו למקום, עצרנו את הניידת, הדלקנו את הצ'קלקה, הצבנו משולש אזהרה וחסמנו שני נתיבים מתוך השלושה. מיותר לציין שתוך זמן קצר החל להיווצר במקום עומס תנועה. עם מהירות הנסיעה בכביש הזה, היה זה מצב מסוכן בעליל.
במקום עמד גבר, נהג טנדר שנפגע קלות מאחור, ולידו גברת די מטופחת, בשנות השלושים לחייה, שדיברה עברית עילגת בעגה רוסית. הרכב השני, שעמד מעט מאחור ובאלכסון, היה רכב פרטי ובתוכו ישב קשיש שנראה מעט חסר אונים. כשפניתי אליו הוא הגיב באיטיות. דיבורו היה איטי וחלוש ותנועותיו איטיות.
המטפלת המטנפת
תִחְקור קצר הבהיר לנו את נסיבות האירוע: הגברת היא המטפלת של הקשיש, והוא גם בעל הרכב. לאיש רישיון בר תוקף וכמעט ללא עבירות תנועה. במהלך הנסיעה סטה מהנתיב, לא הבחין בטנדר שהגיע מאחור ופגע קלות בחלקו האחורי. הגברת הסבירה שהיא מטפלת באותו קשיש ואת מעט העברית שידעה ניצלה כדי לגדף אותו ולדבר בו סרה.
"הוא לא רואה כמעט בכלל," אמרה, "הוא מטומטם ולא יכול לנהוג. שימות כבר. אני טיפשה שאני מסכנת את החיים בשבילו", אמרה בהבעה מלאת סלידה. הזקן הסתכל עליה בעיניים פעורות, הלסת שלו רעדה והוא לא הוציא הגה מפיו.
עמדנו המומים וחסרי מילים מול ההתנהגות חסרת החמלה הזאת.
"למה אישה כזאת הולכת לטפל בזקנים חסרי אונים אם היא כל כך שונאת אותם?" שאל אותי שמואל.
בתאונה קלה ללא נפגעים, התערבות המשטרה מיותרת. על הנהגים לפנות מיד את הכביש, להחליף פרטים ולהמשיך בדרכם. אבל בנסיבות שנוצרו, מחובתנו לדאוג קודם כל לבטיחות הנוסעים בכביש ולמעורבים בתאונה.
"אנחנו נעצור את התנועה ואתם תזיזו את הרכבים לשול" אמרתי, והקשיש הניד ראשו לאות שהבין את דבריי.
הזקן והקודן
נהג הטנדר התניע מיד והרחיק את הטנדר אל השול ואילו הקשיש ניסה להתניע, אך העלה חרס בידו. הוא ניסה שוב ושוב אבל מסתבר ששכח את הקוד.
החסימה החלקית של הכביש גרמה לעומס תנועה שהפך עד מהרה לפקק. אין זמן, אנחנו חייבים לפנות את הכביש במהירות לפני שהאירוע יהפוך למפגע של ממש! ברור היה לנו שמהנהג הקשיש לא תגיע הישועה.
"אדוני, תעבור בבקשה למושב האחורי ואנחנו נדחוף את הרכב הצדה," ביקשתי. האיש נענה ברצון, אבל מחמת גילו, התהליך היה איטי והוא הצליח בקושי רב לצאת מהמושב הקדמי ולעבור אל האחורי. חסמנו את הכביש ובמאמץ גדול דחפנו, אני, שמואל ונהג הטנדר, את רכבו של הקשיש אל השול.
מתנשפים ומזיעים חזרנו למרכז הכביש, פינינו את משולש האזהרה ואת הניידת, כיוונו מעט את התנועה והחזרנו את הסדר על כנו.
כעת התפננו להמשיך ולטפל בבעיה. וידאנו שהנהגים החליפו ביניהם פרטים ולאחר שעשו זאת, יכלו להמשיך כל אחד בדרכו. נהג הטנדר נכנס לרכבו והיה מוכן להמשיך בנסיעה. לפתע, ללא אומר וללא כל אזהרה מוקדמת, קפצה המטפלת למושב שליד נהג הטנדר וביקשה להסתלק מהמקום. לא הייתה לנו כל סמכות למנוע זאת וכך נשאר הקשיש האומלל לבדו, ללא עזרה!
גם אנחנו היינו די אומללים. מה עושים? שיחה עם מפקד המשמרת לא הפיקה עצות מועילות. גם הוא לא ידע מה בדיוק עושים בנסיבות הללו והסמיך אותנו לקבל החלטות בעצמנו. ניסינו להבין מהקשיש איך הוא מרגיש, היכן הוא גר, מה מצבו הבריאותי ולהיכן מועדות פניו.
יכול לקרות לכל אחד
האיש טען כי הוא מרגיש בסדר וכי בדרך כלל הוא נוהג ללא כל בעיות. לטענתו לא הבחין בטנדר שהגיע מאחור ולכן נתקל בו. "יכול לקרות לכל אחד," אמרתי.
הסתבר שהאיש נכה צה"ל והגברת הרוסיה היא מטפלת שנשכרה עבורו. "רק אתמול היא התחילה לעזור לי, אבל היחס שלה היה נורא. אני לא רוצה שהיא תתקרב אליי. אני מעדיף להסתדר לבד", אמר האיש לאט, אבל בעברית רהוטה.
מה עושים עכשיו? בניגוד לרושם הראשוני, נראה שהאיש מתפקד בכלל לא רע. לאחר התייעצות קצרה בינינו ולאור הנסיבות, החלטנו לעשות לו "טסט" קצר, לראות אם הוא כשיר לנהיגה ואם אפשר לתת לו להמשיך בנהיגה עצמית עד לנהריה, שם הוא גר.
האיש התיישב ליד ההגה והתניע. הפעם הוא זכר את הקוד. שמואל התיישב לידו וביקש ממנו לנסוע בעקבות הניידת. ליווינו אותו בנהיגה מספר קילומטרים.
"הוא נוהג בסדר גמור," דיווח שמואל. ברכנו אותו לשלום, שחררנו אותו לדרכו והוא התרחק לאיטו, נבלע בזרם התנועה שבכביש.
"חבל שלא לקחנו פרטים מהמטפלת שנטשה אותו", אמרתי, "היינו צריכים לדווח עליה. הגברת הזו איננה ראויה לרישיון העבודה שקיבלה ואולי בכלל אין לה כזה". "וגם כדי שנדע לא לקבל אותה כמטפלת כשיגיע זמננו!", הוסיף שמואל וקרץ לי, "זה יכול לקרות לכל אחד."
נורא ואיום מטפלת אישה בלי רגש. אסור לה לעבוד בטיפול בקשישים.לא יאומן…אישה ללא מוסר.
זו מטרת הסיפורים האלה. להציג לקוראים את הדילמות העומדות בפני השוטר ביומיום. מסכים אתך בהחלט שזה מצב אבסורדי לחלוטין אבל החוק מאפשר לנהג כזה להמשיך לנהוג. השוטר, כפי מתואר, ניצב בפני דילמה לא פשוטה וגם מפקדיו, אין בכוחם לסייע. אני מקווה שמהכתבות האלה ילמד האזרח הפשוט, עד כמה מורכבת עבודת השוטר ביומיום.
תודה על ההתייחסות.
אתם מבינים. קשיש עם מטפלת ממשיך להחזיק ברכב וברשיון נהיגה…. זה הרי אבסורד מוחלט
מי שהגיע לרמת תפקוד שמחייב מטפלת צמודה לא צריך לנהוג על הכביש.
כל מה שתארת זה אבסורדים