סיפורה הטראגי של ספינת המעפילים "רפיח" צוין בחיפה בטקס האזכרה לנפטרי המחנות בקפריסין במלאת 50 שנים להעלאת עצמות הניספים

בחלקת קפריסין בבית העלמין בחיפה התקיים ביום חמישי האחרון (27.10.22) אירוע הזיכרון השנתי לנפטרי מחנות המעפילים בקפריסין. האירוע, שמתקיים זו השנה השישית, עמד השנה בסימן יובל להעלאת עצמותיהם של ניספי ספינת המעפילים "רפיח".

הזווית האישית

לפני כמה שנים, כאשר ראיינתי את ניצולי השואה אהרון קלפפר (ז"ל) ואת שמואל וכטל (יבד"ל), שאיבדו רבים מבני משפחותיהם בשואה, הם סיפרו לי על מסע התלאות שעברו בספינות המעפילים, על תפיסתם ע"י הבריטים והעברתם בכוח למחנות המעצר בקפריסין, בהם נאלצו לשהות חודשים ארוכים.

ההיחשפות לסיפורים האישיים הקשים לקראת כתיבת ספרם, הביאה אותי להחלטה לסייע בכל דרך להנחלת המורשת החשובה, פרק היסטוריה חשוב כל כך בתולדות עמנו שלמרבה הצער אינו זוכה לחשיפה מספקת.     

זמן קצר לאחר מכן, הצטרפתי לסיור מורשת מרגש מאוד  בקפריסין, עם קבוצת ילידי מחנות המעצר. בשנים האחרונות אני מלווה מקרוב כנסים, טקסי זיכרון ומפגשים שמפיקים אנשי צוות מורשת מעפילי קפריסין ומתרגשת בכל פעם מחדש עם המשפחות מהשליחות ומהמחויבות המרגשת שלקחו חברי הצוות על עצמם, לשמר את מורשת ההעפלה ואת זיכרם של אלה שלא זכו לעלות למולדת הנכספת.

טקס האזכרה השנתי בחיפה לנפטרי מחנות המעצר בקפריסין

את חלקו הראשון של האירוע והנחתה יפה זהבי, בתם של הדסה וצבי גוטליב ז"ל, ניצולי שואה מפולין, שהפליגו בספינה "לקוממיות" לארץ ישראל, נתפסו והוגלו ע"י הבריטים למחנות המעצר בקפריסין, שם, בבית החולים בניקוסיה, נולדה יפה.

"זו לנו הפעם השישית בה עומדות רגלינו בחלקת נפטרי קפריסין בבית הקברות בחיפה, נרגשים על כי הצלחנו לעמוד בהבטחתנו – לפקוד את קבריהם של 136 הקורבנות שלא עלה בידם להגיע לארץ ישראל בחייהם, אלא במותם.

לאחר היותם מוכים ושכולים מבני משפחתם, מארצות אירופה וצפון אפריקה בם גורשו מבתיהם, נכלאו בגטאות בתנאים תת אנושיים, שרדו את מחנות העבודה וצעדות המוות, הצליחו בשביל הבריחה, בדרכים לא דרכים, להגיע לחופי דרום אירופה וצפון אפריקה, עלו על ספינות רעועות ובלתי כשרות למסע, בתנאים לא אנושיים, הצליחו לשוט לארץ מכורתם אליה השתוקק ליבם, אולם נתפסו אחת לאחד ונכלאו במנות שבקפריסין, באוהלים מוכי חום בקיץ ומוכי קור בחורף, מוקפים בגדרות תיל ומגדלי שמירה, חיו שם בתנאים לא אנושיים תחת שמירת החיילים הבריטיים, שלא חסו על פליטי השואה ומנעו מהם להגיע לארץ הקודש".

בשם העיר חיפה בירך ניר שובר, חבר מועצת העיר. פרופ' סנונית שהם, יו"ר ארגון מעפילי קפריסין, נאמה בשם הארגון. זאב מלכנר, ייצג את המשפחות הניספים.

בנימין קופמר, בנחישותו ובמרצו

שלמה קופמר, בנם של פנינה ז"ל וניצול ה"רפיח", בנימין קופמר ז"ל, דיבר בשם צוות מבצע העלאת ניספי הספינה "רפיח":

"אבי בנימין ואימו רוזה זיכרונם לברכה, ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם, הינם ניצולי ה"רפיח". אבי ז"ל הציל את אימו מטביעה, כאשר קפץ לאי וסבתי תלויה על גבו.

אבי, אשר חווה חוויה קשה זו, הרגיש כי יש להנחיל לדור הצעיר את מורשת ההעפלה, על מנת שיפנימו שמדינת ישראל היא לא דבר מובן מאליו, אלא מדינה שנאבקו עליה במשך שנים רבות וימשיכו להיאבק עליה גם בעתיד. משפטו של יגאל אלון היה נר לרגליו: "עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".    

אבי רצה להנחיל את מורשת ההעפלה, בה ראה חלק בתקומת העם והארץ. מעפילים אשר נלחמו להגיע ארצה ונטלו חלק במלחמות ישראל, מעפילים אשר לא הלכו כצאן לטבח, מעפילים אשר אינם נופלים בתרומתם מוותיקי היישוב, הישראלים ה"צברים". לכך הקדיש אבי את חייו!

שם הספינה "רפיח" הוזכר מדי יום ביומו בשיחות בביתנו, בשיחות טלפון, בפגישות ואף בפניות לרשויות. אבי הקים את המועצה הציבורית אשר פעלה במשותף לרתום את רשויות המדינה, את חיל הים ואת הרבנות הצבאית, לחיפוש שרידי הטובעים באי סירינה ולהבאתם לקבר ישראל. במקביל פנה לחברות מסחריות לסיוע במימון חלקת הקבר והמצבה המרשימה לניספי הספינה.

יחד עם מספר חברים, בהם שמואל דסקל, סא"ל יצחק גלפרין איש הרבנות הצבאית, רפי תדמור, איזי רהב מנכ"ל רשות הנמלים, פעל אבי להפקת מפגשים של מעפילי "רפיח" במשך השנים, להקמת אנדרטת ברונזה להנצחת הספינה וניספיה במוזיאון ההעפלה בחיפה, להקמת כיכר ע"ש הספינה בבירת ישראל ולהרצאות לדור הצעיר בתי הספר על נושא ההעפלה ובתוכו על סיפור ה"רפיח". כמו כן יזם עריכת תחרות ציורים בבתי הספר בנושא ה"רפיח", ציורים שעד היום תלויים במוזיאון הפלמ"ח".     

"לפני כחודש ימים יצאתי לסירינה", סיפר אבי לאחר העלאת עצמות הניספים. "הפעם לא כפליט משורדי השואה, אלא כשליח עמי, אזרח בארץ אבותיי. שבתי עם אלה שלא זכו לחזור בחייהם. הבאתם לקבר בארץ ישראל היא זכותנו, היא כבודנו! ינוחו בתוכנו בשלום". 

ארגונים בריטים מבקשים סליחה מהעם היהודי

רוזי רוס, מייסדת הארגון הבריטי  (RTB) Reparing the Breach, אמרה:

"אנחנו בארץ כיום ארבעה נציגים מהארגון, אך יש יותר מ-20,000 נוצרים בבריטניה יחד אתנו…לצערנו, הצבא הבריטי גירש אותם מארצכם. כל גירוש לקפריסין, כולל של הספינה "רפיח", הוא כתם בהיסטוריה הבריטית. כל מוות של גברים, נשים, ילדים ובמיוחד תינוקות יהודים, הוא כתם כהה.

ביוני האחרון יצאנו למסע לקפריסין עם שמונה נוצרים בריטים ועם שתי ישראליות, זהבית בלומנפלד שנולדה במחנות המעצר ואתי ליסבונה, בת הדור השני. היה לנו מאוד חשוב להתמודד עם ההיסטוריה שלנו. ערכנו טקסים בכמה מקומות בקפריסין. נפגשנו  עם הרב רסקין, הרב הראשי של קפריסין, מסרנו לו שלט עם מילות צער ובושה עבור מה שהעם שלנו עשה לכם ולמשפחותיכם וכמו כן הייתה לנו זכות לשבת ולשמוע סיפורים על פאפוסיליו מבתו, שתומכת מאוד בעם ישראל, ורצוננו להיות כמותם וכמו אביהם הגיבור".

לזכר הניספים

טקס האזכרה נפתח בקריאת פרק תהילים מפי הרב יונתן רובין, נציג ענף זיהוי וקבורה ברבנות הצבאית. קדיש יתום נאמר ע"י חנן רובינשטיין, נציג משפחות הנספים ותפילת "אל מלא רחמים", מפי החזן אריאל לייפר. את דבר הרב הראשי לצה"ל, הביא הרב רס"ן אריק הורוביץ רל"ש רבצ"ר. דניאל ביתן, אחיה של רחל ביתן ז"ל, סיפר על אחותו התינוקת שנפטרה בתקופת המעצר בקפריסין.

בקשת מחילה מהניספים

שייקה קריב, נציג צוות הרבנות הצבאית בהעלאת עצמות ניספי מחנות המעצר בקפריסין ("מבצע מרגו") ועצמות ניספי האונייה "רפיח", השמיע בקשת מחילה מניספי האונייה "רפיח" שהתרסקה ליד האי סירינה ביוון ושרידיהם הועברו בשנת 1972 לבית הקברות בחיפה.    

"בשם ועד המעפילים להבאת שרידיכם מהאי סירינה ובראשם מר גד לסקר ז"ל מפקד האונייה, מר בנימין קופמר ז"ל ומר שמואל דסקל ז"ל, שפעלו ללא ליאות כדי לקבל את אישור ממשלת ישראל בהבאתכם לקבר ישראל כאן בחיפה. בשם משלחת הרבנות הצבאית שיצאה באוניית חיל הים לאסוף את השרידים, בראשה עמדו הרב הראשי לצה"ל האלוף הרב פירון ז"ל, סא"ל יצחק גלפרין ואחרים, שלא חסכנו בזמן ובמאמצים כדי להביאכם לארץ לקבורה. כל מה שעשינו היה לכבודכם וכמנהג ישראל סבא.

כמו כן אני מבקש סליחה ומחילה מנפטרי מרגו בקפריסין, בשמי ובשם הוועד שטרם סיימנו את מלאכת שחזור בית הקברות במרגו כדי לקבוע את שמותיכם על גבי הקברים במצבות חדשות כיאה לכבודכם. אנו כרגע באיסוף חומר נוסף מכל מיני מקומות שישפכו אור על שמות התינוקות שנקברו".

קריב הביע תקוותו, כי הפנייה למשרד המורשת תישא פרי, וכי עד יום הזיכרון הבא ישונה הכיתוב במצבות האלמונים שזוהו עם שמותיהם. כמו כן עדכן, כי נערכה פנייה למחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון, על מנת להקים מצבה ראוייה לשלמה חיימזון ז"ל, שנורה ונהרג ע"י הבריטים בעת ניסיון בריחה ממחנה המעצר בקפריסין וקברו אותר אך באחרונה ע"י צוות מעפילי קפריסין והוכר כחלל צה"ל.  

"לתת שמות לאלמונים", "ושבו בנים "לגבולם"

משכית גילן שוחט, בתו של אפרים גילן ז"ל, מפקד מחנות בקפריסין מטעם "ההגנה", יוזם ומוביל "מבצע מרגו" להעלאת עצמות נפטרי קפריסין, מייסד ארגון מעפילי קפריסין ואמיר רוגל, בנם של המעפילים יעקב וייס ורבקה לבית טאובר ז"ל, סיפרו על פעילות "לתת שמות לאלמונים" וחשיפת שמות אלמונים שזוהה מקום קבורתם.

"163 אחינו ואחינו, עצמותיכם הועלו ב"מבצע מרגו" לפני 52 שנים בזכות אמונה חזקה ונחושה של קבוצת אנשים יקרים. פרומדורוס פאפאווסיליו "פאפא" ז"ל, גדול ידידי ישראל שקשר את חייו עם גורל העם היהודי, טוביה ארזי, שגרירנו בקפריסין, חבר ושותף משמעותי במבצע, צוות הרבנות הצבאית שעשה עבודתנו בנאמנות, רגישות ומקצועיות וחברי ועד מעפילי קפריסין בהובלת אפרים גילן ז"ל והרב רחמני ז"ל, שלא נחו ולא שקטו עד הבאת עצמות הנפטרים והחללים בשנת 1970.   

ערב פגעי הזמן, נשחקו והתפוררו רבים מהשמות על המצבות במרגו. תהליך שחזור השמות בידי אפרים גילן ז"ל והצוות שהביא עימו הביא לזיהוי כשליש מהשמות.

שליחותנו בצוות "לתת שמות לאלמונים ממרגו" עם חברינו שייקה קריב ויהושע לביא, היא לאתר את שמות כולכם, לזהות את מיקום קבריכם בחלקה ולהגיע לבני משפחותיכם, כדי לתת לכם קבר לפקוד, להדליק נר, לומר קדיש, להזיל דמעה.

בעבודה משותפת זו, אנו מאתרים מסמכים בארכיונים, מפענחים אותם, מזהים את שמות הנפטרים ומקום קבורתם ומאתרים בני משפחות.

חובתנו כדור ההמשך לקיים את מצוות "ושבו בנים לגבולם אותה התחילו הורינו.

נוכחנו שעלינו לזהות כ-120 שמות ומקום קבר מדויק. השנה נחלוק כ-20 שמות שנוספו משנה שעברה. עד כה זיהינו מעל 70 מהם. הגענו לבני משפחה של כ-40 מבין 163 הנפטרים ועוד רבה המלאכה.

טקס האזכרה הסתיים בשירת התקווה ובהנחת זרים על האנדרטה לניספי מחנות המעצר בקפריסין. יהי זכר הניספים ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים!    

מסעה הטראגי של הספינה "רפיח"

את חלקו השני של האירוע, שהתקיים באולם המרכז הקהילתי בשכונת נווה דוד ונפתח בדקה דומייה לזכר הנספים, הנחו נאוה כרמל ורונית מור מ"ארגון מעפילי קפריסין".

סיפור מסעה של ספינת המעפילים "רפיח" תואר בשילוב דוברים וכן קטעים מסרטים שערכו נאוה ועמרי בן אליהו. "שם קוד רפיח" (גדי אייזן) ו"בגופם בנו להם גשר-המשימה הושלמה" (עמרי בן אליהו) עוסקים במסע התלאות. אביא להלן את תקציר סיפורה של הספינה, שהסתיים באסון טראגי.     

רכישת הספינה והפיכתה לספינת מעפילים

בחורף 1946 נשכרה ביוון הספינה Athina ע"י אנשי המוסד לעלייה ב' באמצעות סוכן אוניות יווני. הייתה זו ספינת משא קטנה שנבנתה בשנת 1893, טבעה, נמשתה מהים ושופצה. העובדה שלא הייתה רשומה בספרים, התאימה לצרכי המוסד לעלייה ב' להעלאת מעפילים.    

לאחר הרכישה, שופצה הספינה והוכנה בנמל פיראוס למשימתה כספינת מעפילים. בין השאר הותקן בה מנוע דיזל של 350 כוחות סוס (שבדיעבד התברר כחלש לספינה בגודל זה). עקב הסמיכות לאירועי "השבת השחורה" בארץ, הוחלט שהספינה תישא את השם השם "רפיח" על שם מחנה המעצר ברפיח בו נכלאו אלפי עצורים במהלך האירועים.   

אנשי ההעפלה הכינו את הספינה להעברת 800 מעפילים לחופי ארץ ישראל. על מנת להסיר חשדם של אנשי הצי הבריטי שעקבו אחר אוניות מעפילים במימי הים התיכון, ניבנו מתקני פח על הסיפונים, לצורך הסוואתה כספינת משא. בבטן הספינה הותקנו ספסלי עץ לאורך הדפנות ובין העמודים, בארבע קומות, כך שהוקמו לכל מעפיל מטר וחצי על 40 סנטימטרים בלבד. השטח המצומצם שהוקצה לכל מעפיל חייב אותם לשכב במשך כל ההפלגה, ללא ישיבה או עמידה, בכלל זה בזמן הארוחות.

הספינה "רפיח" יוצאת לדרך

ב-26.11.1946 בשעות הצהריים, לאחר שהסתיימו סידורי ההכנה, הפליגה "רפיח" מנמל באקאר ביגוסלביה (כיום קרואטיה) תחת דגל פנמה, כשעל סיפונה 785 מעפילים, ניצולי שואה מרומניה, הונגריה ובולגריה.

צוות הספינה מנה אנשי צוות יווניים. לספינה עלו שליחים מהארץ, אנשי העלייה ב': "חיים" (גד לסקר), מפקד הספינה והמלווים "זאב" (צבי טייטל) ו"דוד" (דוד בוסתנאי). "נור" (אברהם ליכובסקי), היהה"גדעוני" שאחראי על הקשר.

עם צאתה לים הפתוח נערכה על הסיפון אסיפה ובה הוצגו השליחים בפני המעפילים ונבחרו 12 נציגים מבין המעפילים שתפקידם היה לדאוג לארגון החיים במהלך ימי ההפלגה. עיני כולם היו נשואות למולדת הנכספת.      

שמונה תאי שירותים שימשו את מאות המעפילים. מים לשתייה ניתנו בהקצבה. אך למול הצפיפות הקשה, החום והמחנק, הייתה אווירה של תקווה. המעפילים שכבו על הספסלים הצרים ושרו שירי חלוציות וציון. מאי שם הוציא מישהו אקורדיאון ושר בעברית.  

"שמחה פרצה בספינה כשהחל לרדת גשם ואפשר היה לאסוף כמה טיפות גשם לפחיות ולהוסיפן למנה היומית", סיפרו לימים. על רחצה לא חשב איש.

הסערה

ימי ההפלגה הראשונים עברו ברוגע בים שקט. אך לאחר העגינה  בנמל סטאבוליס שבאזור האיים היווניים להעמסת אספקה, מזון, דלק ומים, פרצה סערה.  

הגלים הגבוהים טלטלו את הספינה הקטנה מצד אל צד. אנשים עברו מדופן לדופן בבטן הספינה כדי לעזור בשיווי המשקל של "קליפת האגוז" הצפה. בניסיון לחפש מסתור מהסערה, הפליג רב החובל לעבר אחד האיים. הוא היטה את הספינה לאורך חופי האי הלוך ושוב בקוותו שהספינה תחזיק מעמד עד שהסערה תירגע. אך אז התקלקל אחד משני המנועים. הספינה המשיכה במסעה ויצאה שוב אל מרחבי הים. הגלים הענקיים שטפו את סיפונה.

חיפוש מחסה בחוף הסלעי של האי סירינה (Sirina)

בבוקר ה-7.12.1946, לאחר שבעה ימי הפלגה, גברה הסערה. הספינה הפליגה בין איי הדודקאנז. בשעות הצהריים חשכו השמיים. הספינה הטלטלה קשות ורב החובל הודיעה לשליחים כי אינו יכול להמשיך וכי ינסה לחפש מחסה לספינה ליד חופי האי סירינה הסמוך,  אי קטן בים האגאי, בין רודוס לכרתים.

שני מלחים יווניים הורדו בסירה אל החוף הסלעי של האי סירינה כדי לבדוק את עומק המים ליד הסלעים ואיתרו מקום מתאים להשלכת עוגן.

הספינה המשיכה לעבר החוף הסלעי אך העוגן שנזרק לא הצליח להיתפס ורב החובל ניסה לצאת מהמפרץ. הספינה הפליגה לאחור אך המנוע לא היה חזק דיו. כשניסתה להסתובב נחבטה קרקעיתה מהסלעים.

הרוח והגלים סחפו את הספינה אל הסלעים והיא נפגעה מסלע תת מימי סמוך למצוק והמדחף נשבר. הספינה הוטחה במצוק בידי הרוח והגלים העזים ומים פרצו פנימה. הספינה המשיכה להיטלטל ולקבל מכות חזקות בדפנותיה ובתחתיתה. בשלב זה כבר פרצה פאניקה בקרב המעפילים.

"קיפצו והצילו את חייכם", ניתנה הפקודה

"קיפצו והצילו את חייכם"! ניתנה הפקודה. המלחים היווניים שקפצו ראשונים הצליחו לקשור את הספינה אל הסלעים והמעפילים החלו לקפוץ אל המים בבהלה. חלקם קפצו מהסיפונים אל הסלעים הקרובים וחלקם היישר למים הקפואים. היו שניסו להיתפס בחבלים שנקשרו  מהספינה אל הסלעים, אך כאשר הספינה התרחקה מהסלעים, נמתח החבל והם נפלו ממנו אל המים ונמחצו בין הספינה לבין הגלים.

היו שחזרו אל בטן הספינה ונשאו על גבם את הזקנים. הורים זרקו מהסיפון את ילדיהם אל המים ואלה שכבר הגיעו קודם לכן אל הסלעים הצליחו לתפסם. אישה צעירה שזה עתה נישאה נפלה למים, אך תוך כדי הנפילה נחבט ראשה בסלעים. בעלה הטרי, פנחס ינקוביץ', הצליח להגיע אליה ולמשותה מהמים, אז הוברר לו שאינה בין החיים.  

בתוך כארבעים דקות שנראו כנצח, התבקעה ה"רפיח"  לשניים, התמלאה מים וירדה למצולות. מאות הניצולים, חלקם בגופיות ותחתונים, התקדמו בגשם השוטף אט אט על הסלעים לעבר החוף, רבים מהם פצועים.

רגע לפני שהספינה ירדה למצולות, הצליח "נור" ה"גדעוני" בתושייתו, לחלץ את מכשיר הקשר היחיד שהיה על הספינה, לייבש אותו על החוף ולשדר באמצעותו לשלוחת "המוסד לעלייה ב'" ביוון על האסון. רגעים ספורים לאחר מכן, שבק המכשיר.

ניצולי הספינה "רפיח" נשלחים למחנות המעצר בקפריסין

בהיעדר אפשרות אחרת, נאלצה גולדה מאיר בתפקידה דאז כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, לפנות לנציב העליון הבריטי ולבקש סיוע השלטונות הבריטיים ובחילוץ מעפילי "רפיח" מהאי סירינה. הבריטים, ייאמר לזכותם, נעתרו ללא היסוס.   

בינתיים, הניצולים שהצליחו בכוחותיהם אחרונים לעלות אל החוף, הצליחו לשכנע את משפחת הרועים, היחידה שאכלסה את האי, למכור להם 20 כבשים את בשרן בישלו וחילקו פיסות קטנות בין מאות הניצולים.

למחרת בבוקר התגלו שמונה גופות על סלעי החוף. הניצולים משו את הגופות מהמים, הניחו אותן זה לצד זה כשראשן פונה לעבר ארץ ישראל, אליה לא זכו להגיע, וקברו אותן תחת גלי אבנים וסלעים. יומיים לאחר מכן, אותרו הניצולים ע"י ארבעה מטוסים בריטיים שהצניחו להם עזרה ראשונה, מזון ובגדים. עוד קודם לכן, השליכו השליחים לים את מכשיר הקשר ואת המסמכים שהיו ברשותם.  

ב-11.12.1946 הגיעו שתי משחתות בריטיות וחיילים בריטיים עם כלבי שמירה הקיפו את המעפילים והעבירו אותם בים סוער ובגשם שוטף למשחתות שהביאו אותם לנמל פמגוסטה, שם הונחו לרדת.

מרד פרץ בין המעפילים מלווה בצעקה: "חיפה, חיפה"! אך הבריטים לא שעו. לאחר שהמעפילים סירבו לרדת, זרקו הבריטים אל בטן  המשחתת קופסת גז מדמיע בחסותה נאלצו המעפילים לרדת אל החוף ומשם הועברו בעל כורחם למחנות המעצר. במשך למעלה משנה היו ניצולי הספינה "רפיח" כלואים במחנה המעצר בקפריסין, ורק בראשית 1948 אושרה עלייתם ארצה.

המבצע להעלאת עצמותיהם של ניספי הספינה "רפיח"

בשנת 1950 הוצב ע"י אנשי חיל הים על החוף הסלעי בסירינה גל-עד צנוע לניספים. בנימין קופמר, אחד מניצולי הספינה "רפיח", לא יכול היה לשכוח את הקורבנות שנותרו מאחור. בדצמבר 1967 כינס קופמר את ניצולי הספינה בחיפה ויחד התארגנו לפעולה מורכבת להחזרת הגופות ארצה ולהביאם לקבר ישראל.

חברי הוועדה המארגנת, בעזרתם של אנשי חיל הים, אנשי הרבנות הצבאית ואל"מ יצחק רהב, איש הפלי"ם ולשעבר מנהל נמל חיפה, הצליחו בנחישותם לקבל אור ירוק למבצע מראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, והביאו בסופו של דבר לכך ליציאת משלחת מישראל לסירינה.

באוקטובר 1972, 26 שנים לאחר האסון, יצאה משלחת לאי סירינה שעל חבריה נמנו האלוף פירון-הרב הראשי לצה"ל, סא"ל גלפרין, סא"ל יוסף, בנימין קופמר, גד לסקר, שמואל דסקל, אליהו צור ודוד בוסתנאי. עצמות הניספים הועלו ארצה כחודש לאחר מכן במבצע מורכב והובאו לקבורה בחיפה בטקס ממלכתי במדינת ישראל אליה לא זכו להגיע. "היה זה מבצע אנושי ממדרגה ראשונה", אמר דסקל, ניצול הספינה וחבר המשלחת.

כחודש לאחר מכן, הוקם בבית העלמין בחיפה גל-עד זיכרון לזכר ניספי הספינה. על המצבה נחקקו שמותיהם של שבעה מבין הניספים. באחרונה אותר ע"י מתנדבי צוות מעפילי קפריסין באמצעות עבודת מחקר השם השמיני, בעלה של רחל שוורץ. לא מן הנמנע כי ישנם ניספים נוספים אשר לא נמצאו שרידיהם ולא דווח על שמותיהם. לחשש זה תימוכין גם בעדותה של בת הרועה המתגוררת באי.   

במוזיאון "אף על פי כן" בחיפה הוצב תבליט ברונזה, מעשה ידי האמן גרשון קניספל, לזכרם של אלה שלא זכו להגיע לחופי הארץ.

בשנות ה-80 יזם בנימין קופמר תחרות ציורים לילדי בתי ספר,  שעסקה במסעה של הספינה "רפיח". צלילי השיר "החול יזכור" בביצועה המרגש של חוה אלברשטיין הוקרנו על המסך כמה מן הציורים, שתלויים עד היום במוזיאון "בית הפלמ"ח".

בשנת 1997 ערכו צוערי בית הספר "מבואות ים" במכמורת עבודת חקר על הספינה "רפיח" בהובלת המורה עמרי בן אליהו. במסגרת לימודם את הנושא, הפליגו הצוערים לאי סירינה, הציבו לוח זיכרון במקום ושחזרו את מסעם של הניצולים חזרה לארץ ישראל.   

לזכרו של הנער יוסף גרינברג

יוסף גרינברג היה נער בן 14 בעת המסע על הספינה "רפיח" בדרך לארץ ישראל. באסון הנורא, קיפח יוסף את חייו. בדצמבר 1968, לאחר מפגש מרגש של ניצולי הספינה ולקראת כינוס נוסף, כתבה אימו, בטי, לוועדה היוזמת. את דברי האם השכולה קראה בהתרגשות טובה זמל, בתה של ניצולת ה"רפיח", אסתר שמילוביץ.  

"שנים על שנים מלווה אותי דמותו של בני, שקיפח את חייו באסון, שפקד אותנו בדרך לארץ. שנים על שנים התייחדתי עם זכרו מתוך כאב עמוק של אם שכולה, אשר הגורל האכזר דרש ממנה קרבן כה יקר. חלמתי על היום, שאוכל להעביר את עצמותיו לקבר ישראל… ליבי נקרע בתוכי, כי פרשת טביעתו והאסון שפגע בנו, התחדשו לנגד עיניי.

בעבר חשבתי את עצמי בודדה ועזובה, אך רואה אני שטעיתי; המפגש שערכתם חיזק בי את ההרגשה, שאינני בודדה; ובייחוד כעת, כאשר יודעת אני על פעילותכם להעברת עצמותיהם של טבועי "רפיח" וביניהם של בני.

בקשתי אליכם היא: אנא, עשו את הכל, כדי לעזור לי למלא את חובתי כאם, ותמלאו את חובתכם כלפי אלו, שלא זכו להגיע לחופי המולדת".

לאחר דברים אלה ביקשה טובה להוסיף סיפור אישי של אימה:

"עוד ברומניה, אימא הבטיחה להוריה של נערה צעירה, שעלתה על האונייה לבדה, להשגיח עליה בעת ההפלגה. הן ירדו לבטן האנייה והיו באזור הירכתיים במהלך ההפלגה.

כשהאונייה טבעה, הילדה לא הצליחה לעלות ונותרה במצולות. אימי סיפרה פעמים רבות על רגשי האשמה שיש לה על כך שהבטיחה להורים לשמור על הילדה ולא הצליחה להציל אותה. עד היום אין לי מושג איך קוראים לילדה".

"לתת שמות לאלמונים" – ממרגו לסירינה

שייקה קריב, נציג צוות הרבנות הצבאית בהעלאת עצמות ניספי מחנות המעצר בקפריסין ("מבצע מרגו") ועצמות ניספי האונייה "רפיח", סיפר על מבצע ההצלה ותיאר מורכבות התהליך בהעלאת עצמות הניספים ממרגו ומסירנה לקבורה בישראל.    

אמיר רוגל, ממייסדי ארגון מעפילי קפריסין, סקר בפני הנוכחים מקצת מעבודת הנמלים המורכבת שהובילה לזיהוי שמותיהם של כ-70 מתוך 120 מנפטרי מחנות המעצר בקפריסין הרשומים כאלמונים. 

אנו מבקשים ממשפחות הנפטרים האלמונים שטרם זוהו, ליצור בהקדם קשר עם ארגון מעפילי קפריסין, על מנת לפעול במשותף להשלמת מלאכת זיהוי האלמונים, להחלפת מצבתם ולהנחלת זיכרון המתאים ומורשת החיים.