מהדירה ברחוב עבאס למשרדים בבניין מדעי החיים • משפחת שטיינר מחיפה

רשת שטיינר מכשירי שמיעה, ספינת הדגל של חברת סונובה ישראל, החלה את דרכה עם מכירתם של זוג מכשירי שמיעה ב-1949, מהדירה המיתולוגית ברחוב עבאס 10. היום החברה היא בבעלותה של חברת סונובה העולמית ופועלת ממשרדיה בפארק מדעי החיים במבואותיה הדרומיים של חיפה.

אריק שטיינר, מנכ"ל החברה, הוא דור שלישי למשפחה שהקימה את רשת מכשירי השמיעה שטיינר. הוא בן 55, נשוי ואב ל-3. בסיפור של משפחת שטיינר יש הכל: עבר מרתק של משפחה ניצולת שואה שהחלה שוב את דרכה מאפס בארץ ישראל של ימי טרום המדינה, יוזמה נשית, חזון ענק שהוביל להקמת תחום שיקום השמיעה בישראל ומתן שירות שיקומי מצוין למאות אלפי ישראלים לקויי שמיעה במהלך 73 השנים האחרונות.

איך הכל התחיל…

"הסיפור התחיל עם בריחת המשפחה מהנאצים לאחר פלישתם לזאגרב ב-1941", מספר אריק ממשרדו הפינתי בבניין הראשון בפארק מדעי החיים, כשמהחלון אנחנו רואים רכבים ממהרים למשחק של הנבחרת באצטדיון סמי עופר הסמוך. "הם ברחו לטרייסט באיטליה ומשם לאלפים בצפון איטליה. בקאנלי משפחה מקומית הצילה את החיים שלהם, והעבירה אותם להסתתר במשך כמעט שנתיים במבנה נטוש שהיה בבעלותם. משם, תוך מעבר במספר תחנות נוספות, המשפחה התגלגלה לציריך, ולאחר מכן לג'נבה, משם עלו ארצה עם סרטיפיקטים".

משפחת הכט

כאן משתלב בסיפור המשפחתי ראובן הכט ז"ל, יזם שהקים בשנות ה-50 את מפעל דגון בנמל חיפה, איש שכל חיפאי מכיר את שמו, ממוזיאון הכט שבאוניברסיטה, מטיילת הכט ומבית הכט במרכז הכרמל. "דודי ראובן הכט התגורר בציריך באותה התקופה. שנים לפני כן פגש את אחותה של סבתי, אדית, והם נישאו. בראשית המאה הקימה משפחת הכט חברת ספנות, נפטון, שהייתה אז הגדולה ביותר בין החברות שהעבירו מסעות על נהר הריין ועל נהרות נוספים באירופה. דוד הכט התגורר בתקופת המלחמה בציריך ועזר להעביר את המשפחה מהאלפים האיטלקיים אל הצד השווייצרי. בשנת 1945 המשפחה הגיעה לארץ, תחילה למחנה הפליטים בעתלית ולאחר מכן לירושלים, שם התגוררו אצל קרובי משפחה; מאוחר יותר, ב-1946, השתקעו בחיפה".

חזון מרשים וחלומות גדולים

"סבא שלי היה כימאי וכלכלן, את התואר השני סיים ב"אקול ד'קומרס" בסורבון שבפריז. בזמן פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא עבד כסמנכ"ל שיווק בחברת הדלק "של" (Shell)". סבא ראה נמל גדול ותעשייה עניפה בחיפה, והאמין שאזור חיפה יתפתח להיות המרכז המסחרי של ישראל ולכן הוא החליט להשתקע כאן. בימים לפרנסת משפחתו הוא עבד במפעל פיניציה כפועל מהשורה, הכניס את הפחם לתנורי הזכוכית, ובלילות ניסה לפתח עסקאות יבוא ויצוא מיוגוסלביה. היה לו חזון מרשים ורעיונות גדולים והוא תמיד הצליח להרוויח כסף מהצד. באחת הפעמים, הוא קנה המון קליפות מיובשות של תפוזים ומכר אותן למפעל שרצה להכין ריבת תפוזים אבל לא יכול היה להרשות לעצמו לרכוש תפוזים טריים".

"האח של סבא, דוד אימרה, ברח עם המשפחה בתקופת המלחמה והגיע איתם עד לציריך. בציריך אימרה פגש בחורה בשם לואיזה, שהייתה מזכירת מנכ"ל בחברת מכשירי השמיעה 'מייקו', מהמובילות בתחום מכשירי השמיעה אז. כמו חברות גרמניות רבות, "מייקו" העבירה את פעילותה לשווייץ בתקופת המלחמה, על מנת לאפשר המשך פעילות שוטפת.

התפתחות טכנולוגית בחסות המלחמה

בזמן המלחמה, כמו בכל המלחמות הגדולות, התרחשה התפתחות טכנולוגית מואצת, ופותח הטרנזיסטור. מעטים יודעים שהיישום המסחרי הראשון של הטרנזיסטור היה במכשירי שמיעה, מיד לאחר המלחמה. עד לשנות ה-40 של המאה הקודמת, אנשים כבדי שמיעה נאלצו להסתובב עם מכשירי שמיעה גדולים ומגושמים שהופעלו על ידי סוללות ענקיות. המכשירים בדרך כלל נישאו בתיק צד והתחברו לאוזן באמצעות כבל עבה וארוך ואוזניה סטנדרטית שלא יוצרה על פי מידת תעלת האוזן כלל. לא מפליא שהמוצר הזה לא הצליח במיוחד…

לאחר המלחמה, תחום שיקום השמיעה תפס תאוצה, ובשנת 1946 הקים דוד אימרה מכון שמיעה ראשון בציריך. לואיזה ואימרה עבדו במכון והוא הצליח מאד, ולימים נרכש והפך למושבה של חברת הבת של וידקס הדנית (כיום WS) בשוויץ. בהתכתבויות עם סבא וסבתא (במכתבים כמובן), סיפרו להם על הצלחתם וניסו להשפיע עליהם להתחיל עסק כזה גם בישראל".

"מי ישלם על מכשיר שמיעה בתקופת צנע?"

"סבא שלי נפגע מאד מתקופת המלחמה ונהיה שמרן, הוא רצה ללכת על בטוח ולא כל כך רצה להתפתח לכיוון מכשירי השמיעה. הוא לא חשב שיהיה לכך ביקוש בישראל הצעירה, וחשב שאיש ודאי לא יוציא כסף על מכשיר שמיעה בתקופת הצנע. סבתא שלי הייתה תופרת בבית, ברחוב עבאס 10 בהדר. הגבול עבר אז במקום בו נמצאים היום הגנים הבהאיים, והייתה שם עמדה של חיל המשמר הירדני. בבית היה עמוד יסוד רחב במיוחד מבטון וסבתא הרמין הייתה יושבת מאחורי העמוד ועובדת על מכונת התפירה, וכך שמרה על עצמה מלהיפגע מכדורים שהירדנים היו יורים לעבר עבאס 10, היות שידעו שמתקיימת במקום פעילות מחתרתית (בדירה היה סליק של ארגון ההגנה).

סבתא שלי דווקא כן רצתה לנסות את תחום מכשירי השמיעה. כך, ב-1949 הגיעו לארץ שני זוגות מכשירי שמיעה ואודיומטר, הרי הוא מכשיר למדידת רמת השמיעה. סבא פרניו, איש מרשים בעל יכולת קשירת קשרים יוצאת דופן – שאף הצילה את המשפחה פעמים רבות בתקופת המלחמה – החל לעבור בין רופאים בחיפה, ובהמשך לאורכה ולרוחבה של הארץ, לספר להם על המכשירים ולבקש שאם יעלה הצורך, יפנו אל "שטיינר" כבדי שמיעה, למטרת שיקום שמיעתם.

שטיינר הצעירה – מדן ועד אילת

בשנות ה-50, חברת שטיינר הצעירה סיפקה מכשירי שמיעה ללקויי שמיעה מדן ועד אילת, ואודיומטרים לכל סניפי קופות החולים. סבתא שלי הרמין מצאה את עצמה מתרוצצת בין כל סניפי קופות החולים בארץ ומדריכה אחיות כיצד להשתמש במכשירי השמיעה וכיצד לבדוק את שמיעתם של החברים. עד שנות ה-80 המוקדמות סבא וסבתא, יחד עם בנם דן, עבדו רק מהמשרדים ברחוב עבאס, שהפך למכון שמיעה מיתולוגי ופועל מאותו המקום עד עצם היום הזה. בשנות ה-50 וה-60 לא הייתה למעשה אלטרנטיבה לשטיינר עבור מי שהתעניין במכשיר שמיעה, והיו מגיעים אלינו מכל הארץ".

אביו של אריק מצטרף לעסק המשפחתי

"אבא שלי סיים את לימודיו באלקטרוניקה בטכניון ונסע לעבוד בארה"ב כי לא הייתה עבודה בארץ, ודוד שלי דן נשאר לעבוד עם ההורים כל השנים. דוד דן תמיד מאוד רצה לפתח את החברה מעבר למקום הקטן בעבאס. בשנים הראשונות החברה פעלה מחדר בודד בעבאס 10. רק בשנת 1967 סבא וסבתא עברו להתגורר בדירה ברחוב עבאס 14 ומשרדי החברה התרחבו לתפוס את כל הדירה.

"דוד שלי דן תמיד רצה להתרחב ולעשות דברים נוספים, אבל הדבר היחיד שסבא נתן לו לעשות זה לעבוד ממעין סניף בירושלים, בחדר ששכרה האגודה לכבדי שמיעה בבית שטראוס שם. בתחילת שנות ה-70 נפטר דוד אימרה, אח של סבא. דן רצה לנסוע לשוויץ ולקחת על עצמו את הפעילות שם, אבל סבא פרניו אמר לו: "אם אתה נוסע, אני לא ממשיך פה בלעדיך, וסוגר"; אז דן החליט להישאר. כאמור החברה של דוד אימרה נמכרה לחברת וידקס הדנית.

שתלים קוכליאריים

לקראת סוף שנות ה-70, דן התחיל לפתח באנרגיות מחודשות את נושא הסוכנים. בשנת 1982 סבא פרניו נפטר, ודן קיבל על עצמו את ניהול החברה. דן ירש מאביו יכולת מדהימה לפתח קשרים עם אנשים, ובמהלך שני עשורים ניצל את היכולות האנושיות המדהימות שלו ופיתח רשת סוכנים ענפה שגדלה לכדי כ-40 סוכנים לאורכה ולרוחבה של הארץ. באמצע שנות ה-90 אבא שלי אלי פרש מרפא"ל והצטרף לחברה כשהיו בה כ-10 עובדים. לאחר שסבתא נפטרה בשנת 1999 אבא לקח על עצמו את תפקיד המנכ"ל; הוא גם נרתם לפתח את תחום השתלים הקוכלאריים תוך פיתוח קשרים חזקים עם מחלקות אף אוזן גרון בכל בתי החולים הגדולים.

ללא תכנון או כוונה

בשנת 2004 חזרתי לארץ עם משפחתי לאחר 11 שנים בארה"ב, בהן סיימתי את לימודיי באוניברסיטאות וושינגטון (סט. לואיס) וסטנפורד, רכשתי ניסיון והקמתי שתי חברות בתחום התוכנה, והצטרפתי לאבא בחברת שטיינר. החברה, עדיין בבניין ברח' עבאס אך כבר על פני שתי דירות ולא אחת בשלב זה, מנתה 16 עובדים. בחודשים הראשונים נסעתי עם דודי דן לבקר את כל המכונים ברחבי הארץ, את הקופות ואת בתי החולים, וניכר היה כי במשך כל השנים האלה, ללא תכנון או כוונה, "שטיינר" התפתח לכדי מותג חזק וידוע בארץ ונהיה כמעט מילה נרדפת למכשירי שמיעה בישראל.

ההיצע והביקוש

בתחילת שנות האלפיים היו בארץ כ-100 מכוני שמיעה. אנחנו עבדנו עם כ-40 מהם. הבנתי שלושה דברים – אחד, שההיצע, דהיינו מספר המכונים בשטח, איננו גדול דיו לספק את הביקוש החבוי, ביקוש שלא בא לידי ביטוי כי אנשים פשוט לא נחשפו מספיק לאפשרות לשקם את שמיעתם; עקרון חשוב בכלכלת בריאות הוא שהביקוש גדל עם ההיצע, וככל שהשירות נגיש יותר הוא נהיה מבוקש יותר. שניים, שרמת השירותים הניתנים בארץ אינם בקנה מידה בינלאומי ושיש מקום לרשת מכוני שמיעה שתפעל על פי החזון של משפחתי ותתמקד במתן שירות מקצועי ובדאגה אמיתית לבריאות הלקוח; ושלושה, שהמותג "שטיינר" חזק דיו לתמוך בהצלחה של מכון שמיעה בכל מקום בארץ בו נרצה לבנות. כניסוי פתחנו נקודת שירות ראשונה בקיבוץ מחניים שם התגוררה באותה תקופה אחת מקלינאיות התקשורת הוותיקות שלנו, תמר גלבגיסר. עד 2005 כל מי שרצה לרכוש מכשירי שמיעה וליהנות מהטיפול המקצועי והמסור של "שטיינר" נאלץ לכתת רגליו עד חיפה, ורבים אכן עשו זאת יום יום. אבל לאחר שהקמנו נקודת שירות במחניים כל הצפון הרחוק נהר לשם…

לאחר כשנה הנקודה במחניים הפכה לחדר טיפול במרכז רפואי בטבריה, וב-2006 פתחנו סניף ממשי ראשון תחת המותג "שטיינר" בעיר טבריה תחת ניהולה של קלינאית ותיקה נוספת שלנו, יפעת אשנר, שלימים גם התמנתה למנהלת הרשת, תפקיד אותו מילאה עד לפני כשלוש שנים. השיקול שהוביל את הבחירות הגאוגרפיות שלנו תמיד היה לבחור מיקומים שלא יפגעו בסוכנים שלנו. הסוכנים שלנו נכחו בעיקר באזור המרכז, נתניה וירושלים, ובצפון ובדרום לא היו לנו סוכנים, לכן ההתפחתות שלנו עד 2015 התמקדה בפריפריות. במהלך תקופה זו פתחנו או רכשנו 26 סניפים נוספים".

השוק שינה את אופיו

עד 2011 תחום שיקום השמיעה התנהל כשוק חופשי, וב-2011 גדלה משמעותית השתתפות משרד הבריאות במכשירי השמיעה, השתתפות שלא עודכנה מ-1995. ההשתתפות עד 2011 הייתה של 625 ₪ לכל אוזן, אחת לשנה, סכום שהיווה 15% ממחירו של מכשיר שמיעה. לקוחות היו מחליפים מכשירי שמיעה אחת ל 4.5 שנים בממוצע, ולא כל שנה כמובן, היות שאין בכך צורך. ארגון "בקול" המייצג את כבדי השמיעה המבוגרים בישראל, דחף להגדיל את הסכום כך שיהיה משמעותי יותר, שיינתן אחת ל-4 שנים במקום אחת לשנה, שיהיה כזה שבאמת יעזור לרכוש מכשירי שמיעה ויהווה תמריץ להשתקם. בסופו של דבר, התיקון לסל הבריאות עבר בשנת 2011, וההשתתפות עלתה ל-3,000 ₪ למכשיר.

במקביל, ובמהלך השנים שחלפו, החלטנו שהשינויים העמוקים בשוק ואופיו החדש, כבר אינם מתאימים לעסק משפחתי, ולאחר 66 שנות פעילות, נאלצנו למכור את החברה. פנינו לחברת סונובה שהיא חברת האם של מותג מכשירי השמיעה המצליח ביותר בעולם, פונאק, מותג איתו עבדנו משנות ה-80 המוקדמות, על מנת למכור להם את החברה".

חברת הבת של סונובה העולמית

"ב-1 ביוני 2015 נרכשנו והפכנו לחברת בת של חברת סונובה העולמית. סונובה היא החברה הגדולה בעולם בתחום שיקום השמיעה, פועלת בלמעלה מ-100 מדינות ומעסיקה כ-15,000 עובדים. היא גם הבעלים של רשת מכוני שמיעה אדיונובה, עם למעלה מ-3200 סניפים ב-40 מדינות. הכנסות החברה עומדות על כמעט 3 מיליארד פרנק שוויצרי מכירות ושווי שוק של כ-25 מיליארד פרנק שווצרי (כמעט 100 מיליארד ₪ שווי שוק).

בתמיכת חברת סונובה, נכנסנו בארץ למגמת צמיחה חזקה מאוד בשנים האחרונות, כתוצאה מבניית צוות ניהול מקצועי מנצח והטמעת שיטות ניהול וטכנולוגיות מתקדמות. מאז הרכישה גדלנו פי שלושה ואנחנו מעסיקים היום כ-170 עובדים וקבלני משנה. אנחנו מאוד ייחודיים בעולם של סונובה כחברת הבת היחידה המייצגת כאן בישראל למעלה מ-95% מפעילות החברה".

איך הגענו לפארק מדעי החיים

"כחברה משפחתית הקמנו והשקענו במספר סטרטאפים, ביניהן חברת ADTS שפעלה מ-2009 עד 2015 בשיתוף עם חברת היזמות של אונ' חיפה וחוקרים מהטכניון, לפתח ולשווק אפליקציה שתעזור לאנשים להתקדם באימון אודיטורי.

מה זה אימון אודיטורי? אנשים לרוב אינם מאבדים את שמיעתם פתאומית, היא מדרדרת בהדרגה במהלך שנים רבות. במהלך השנים האלה מפסיקים לשמוע צלילים שונים, לרוב בתדרים הגבוהים – לדוגמה, ציוץ ציפורים. אבל המוח מאוד מאוד יעיל. כשאדם מפסיק לשמוע צלילים מסוימים, הנוירונים במוח שתפקידם היה לפענח את אותם הצלילים מוצאים את עצמם "מובטלים" המוח מיד מצוות אותם למשימות אחרות. במשך הזמן האזור במוח שמטפל בשמיעה הולך ומצטמק ויכולת ההבנה של האדם נפגעת.

לצערנו, אנשים מחליטים לשקם את שמיעתם בממוצע סביב גיל 71-72, לאחר שנים רבות בהן שמיעתם מידרדרת. אימון אודיטורי מסייע להזכיר לנו את המשמעות של כל הצלילים האלה שהספקנו לשכוח מהם.

הפארק המתפתח

ב-2010 עברתי באזור מת"ם ונתקלתי בהשקה של פארק מדעי החיים. כשנתיים שלוש אחרי כן ראיתי שקם בפארק שלד. השלד עמד שומם זמן רב. כשנרכשנו על ידי סונובה, ההנהלה בשוויץ חייבה אותנו למצוא מקום חדש לחברה, מקום שמתאים לניהול חברה בסדר גודל כזה, עם מטרות צמיחה אגרסיביות. נזכרתי בשלד בפארק מדעי החיים, נפגשתי עם חברת "מבנה" ועם החברה הכלכלית לחיפה, ששותפות במיזם, ולמעשה התנעתי את התפתחות הפארק בעצם כך שאזרתי אומץ לקחת סיכון במיזם הזה. ייתכן שבלעדיי וללא סונובה, השלד היה עומד, עצוב ומיותם, עד עצם היום הזה. לשמחתי ולשמחת תושבי חיפה והסביבה, הבניין הראשון מלא, ובימים אלה כבר שוקדים על יסודות הבניינים השני והשלישי מתוך חמישה שעתידים לקום בסופו של דבר בפארק".

לחיפה יש פוטנציאל אדיר

"לחיפה פוטנציאל אדיר, שלצערי איננו ממומש. סבא שלי פרניו ז"ל, זיהה זאת כבר בשנות ה-40, כמו גם דודי ראובן הכט שהקים כאן את דגון והיה תומך נלהב בהקמת אוניברסיטת חיפה על הר הכרמל. יחד עם אתי אשתי, שעובדת איתי וממלאת את תפקיד סמנכ"ל מכירות ושירות לקוחות בחברת סונובה ישראל, יש לנו 3 ילדים. לשמחתנו, שלושתם נשארו לגור בחיפה. הבן הגדול, ג'ון, הוא בן 29, הוא אוהב מאוד את חיפה ויש לו חברה להפקת מוסיקה וסרטוני וידאו. הבת, אוריאן, בת 25, סיימה לאחרונה לימודי שף קונדיטור אצל אסטלה בתל אביב ותתחיל לעבוד בקרוב בקונדיטוריה בחיפה. ליעם, הבן הצעיר, יחל לימודי מוסיקה בבי"ס רימון השנה. אנחנו מאושרים שהם נשארים אתנו כאן בחיפה, ללא ספק העיר היפה ביותר בישראל!