כולם מדברים על מותם הנורא של העריריים • ומה עם החיים האומללים שחיו? | 17 גופות מתחילת השנה בחיפה

כל ידיעה על קשיש ערירי שנמצא מספר ימים אחרי שנפטר בדירתו, מעלה אצלי את השאלה, מה יותר חשוב – עשרות השנים שהוא היה בודד ואומלל, או הימים האחרונים בחייו?

קשיש בן 65 יוצא לפנסיה. הוא ערירי, אין לו הרבה חברים. אם עד עכשיו הוא יצא מדי יום לעבודה, מהרגע שיצא לפנסיה הוא יושב יותר ויותר בבית. עם השנים מצבו הבריאותי מדרדר. אם הוא הולך לעולמו בגיל 90, מהיציאה לפנסיה עוברות עליו 25 שנה בבדידות מזהירה. תושבי חיפה, העירייה, אגף הרווחה וראש העיר חייבים לקשיש הזה 25 שנה טובות יותר, לא רק לוודא שהוא לא מת.

לראות פנים ידידותיות

לשם כך קיימים בעירייה אגף הרווחה והמחלקה לקשיש. לאורך השנים אגף הרווחה הגה והוציא לפועל מגוון שירותים עבור הקשישים הבודדים, ובראש ובראשונה את הפינות החמות. הכוונה למרכז קטן, שמתופעל על ידי מתנדבים, ובו קשישים הגרים בסמוך, יכולים לקבל מגוון שירותים וגם לראות פנים ידידותיות. זה אמור להשלים שירותים נוספים המיועדים לקשישים כדוגמת מרכזי יום. קשישים מגיעים למרכז יום מספר פעמים בשבוע (בעזרת תקצוב של ביטוח לאומי) ושם הם פוגשים את בני גילם, מתעמלים, עושים חוגים, מדברים ועוד.

יש לנו על מה לבקש סליחה

אני עוד לא קשישה, אבל אני מקווה שכשאני אהיה קשישה, אגור בעיר שתרצה להעניק לי תחושה טובה, תחושת ערך ומשמעות, לא רק כשאני אמות, אלא גם בשנות הפנסיה שלי, או בקיצור, העוול שעשינו ל-17 האנשים שנמצאו מתים בדירותיהם רק לאחר שריח גופותיהם הפך בלתי נסבל – כפול ומכופל. לא שמנו לב כשהם מתו, אבל לא התייחסנו אליהם גם כשהם חיו בבדידות ולא החליפו מילה אחת עם אף אחד. בהחלט יש לנו, כקהילה, על מה לבקש סליחה ביום הכיפורים המתקרב, ולהתחיל את התיקון.