התוכנית הלאומית לטיפול בילדים ונוער בסיכון הוצגה בחיפה
"התוכנית הלאומית לטיפול בילדים ונוער בסיכון" הוצגה היום בחיפה, בפני שר הרווחה יצחק [בוז'י] הרצוג אשר הגיעלחיפה בראש צוות המוביל את התוכנית.
התוכנית, גובשה על בסיס מסקנות הוועדה הציבורית שמונתה על ידי ממשלת ישראל בשנת 2003 לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון. המלצות הוועדה בראשותו של פרופ' הלל שמיד אומצו בשנת 2006 ע"י ממשלת ישראל אשר החליטה על הקמת ועדת מנכ"לים בין – משרדית אשר אחראית על יישום המלצות הוועדה.
בחיפה מובילה ביישום התוכנית הלאומית וזו מבוצעת בשלב הראשון במלבן הדר, קריית אליעזר ובת גלים.
בשלב הראשון אותרו הילדים הנמצאים בסיכון בשלושת השכונות בשתי השכונות ומופו השירותים הקיימים עבורם בשכונות. בכל אחת מהשכונות הוקמו 3 וועדות שלמדו את תוצאות המיפוי ובנו תוכנית משותפת רב שנתית לטיפול בילדים ובני הנוער.
במסגרת זו הוקמו בכל אחת מהשכונות 3 מרכזים רב תחומיים לטיפול בילדים ובני משפחותיהם על פי חתך גילאי הילדים:
ב"טיפות החלב" הוקמו המרכזים לטיפול בגיל הרך:
במרכזים אלה מתקיימות תוכניות פרטניות וקהילתיות הכוללות בין היתר: טיפולים רגשיים, ליווי התפתחותי, מעקב "טיפת חלב" ומשחקיות המספקות להורים וילדיהם מקום מפגש לבילוי משותף של זמן איכות. צוות רב מקצועי מלווה את הילדים במרכזים אלה החל מיומם הראשון ועד השתלבותם בבתי הספר היסודיים. צוותים אלה כוללים בין היתר: עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, קלינאי תקשורת ומרפאים בעיסוק.
בבתי הספר היסודיים הוקמו "מרכזים חברתיים" לטיפול בילדי בתי הספר: במרחבים אלה מכינים הילדים שיעורים, מקיימים פעילות חברתית ומשתתפים במפגשים וטיפולים פרטניים ומשפחתיים. כל אלה ניתנים ע"י מרפאים באמנות, מוזיקה ודרמה, יועצים חינוכיים ומורים להוראה מתקנת המסייעים לילדים להשתלב בכיתות לימודיהם.
בבתי הספר התיכוניים הוקמו מרכזי נוער ייחודים לעיר. במרכזים אלה נבנית תוכנית התערבות אישית המותאמת לצרכים הייחודים של בני הנוער ומשפחותים. התוכניות כוללות פעילות חברתית, לימודית ותמיכה הניתנת
על ידי אנשי מקצוע, מדרכים חברתיים, מורים ומטפלים המשלבים פעילות חברתית, לימודית ותמיכה של אנשי מקצוע בהם: מטפלים באמנות, דרמה, מוסיקה, בעלי חיים, ספורט ועוד.
במקביל מופעלות בשכונות תוכניות הדרכה וטיפול בהורים. התוכנית כוללת הדרכה וליווי ופיתוח מיומנויות הוריות כגון: הצבת גבולות, סמכות הורית, קשיים בהתמודדות עם גיל ההתבגרות חיזוק הקשר בין המשפחות למערכת החינוך.
תוכנית לאיתור נוער משוטט מופעלת בשכונות על ידי "עלם" – העמותה לנוער במצבי סיכון. צוותי מדרכים מסיירים בשכונות העיר בשעות הלילה המאוחרות נפגשים ומשוחחים עם בני הנוער באופן לא פורמאלי מתוך מטרה לסייע בהשתלבותם החברתית ולעודד אותם להסתייע בשירותים העירוניים.
התוכנית החיפאית הוצגה בפני השר וצוות השרים הבין משרדי, בבית ספר "ליאו-בק" בו מופעל אחד מהמרכזים הרב תחומיים. לאחר מכן המשיך השר לבית ספר עירוני א' בו קבע את המזוזה במרכז הנוער החדש והמרווח שנפתח לאחרונה בבית הספר.
תדמית יפה יש לה לעיר הזאת של ילדים בסיכון ועלייה גוברת בפשעים של בני נוער וילדים.
ילדים משתכרים ויותר ויותר מתבהרות העובדות ומגיעים נתונים מבהילים על שהעיר הזו מתדרדרת מבחינת החינוך ומבחינת איכות האוכלוסייה.
הילדים בסיכון של היום הם גם התושבים של מחר בעיר הזו ומישהו צריך להבין שאלו הפושעים העתידיים שלנו שיסתובבו ברחובות
בלי לעבוד ויביאו דור נוסף של ילדים בסיכון. אלו ילדים שגדלו פה בלי ערכים במערכת החינוך ה"מפוארת" של חיפה.
התעוררו מאוחר יותר כי כבר קשה לשקם ילד שהוזנח שנים רבות ע"י מערכת החינוך בעיר ושלאף אחד כאן לא היה אכפת ממנו.
מדברים שבתי הספר בעיר "הנפיקו" לנו דורות של אנשים שהפכו להיות רופאים, מדענים, מהנדסים ומוצלחים אחרים.
ציינו שהאנשים האיכותיים "הונפקו" בעיקר משלושה בתי ספר בעיר: "הריאלי", "ליאו-באק" ובתי הספר הנוצרים של הכנסיות.
כל בתי הספר הללו הם בתי ספר פרטיים וכל ילד שם מתוקצב בהרבה יותר כסף מילד ממוצע בבתי הספר הממלכתיים שבאחריות
העירייה. זו רק ההוכחה שהכל עניין של תקצוב וסדר עדיפות.
חינוך טוב יחד עם ערכים דורשים כספים והשקעה וילדי חיפה הרגילים לא מקבלים זאת כי לא כל אחד יכול לשלוח לבית ספר פרטי.
את התוצאות של צמצומים בחינוך במשך שנים רבות אנו רואים היום בצורת נתונים של ילדים מוזנחים ובסיכון.
ומי צריך לתת את הדין ומי נושא באחריות של הצמצומים? בטוח שאלו האחראים שלחו את ילדיהם לבתי ספר פרטיים שם זכו לחינוך הולם.
אם העירייה הייתה משקיעה בחוגים, תגבור, בתי ספר חדשים, מתנסים, ספריות, תנועות נוער במקום באספלט מחלפים ורכבלים מעופפים
אז לא היינו צריכים לשמוע נתונים מבהילים על עלייה בפשיעה ופתיחת תיקים בעבריינות נוער בקרית חיים ובכרמל. לא היינו שומעים
על ילדים בני 12 ו-14 שמשתכרים ומתעלפים על שפת הרחוב בנוה דוד. אבל יש פה סדר עדיפויות שאומר 200 מליון שקל לעוד מחלף
וקיצוץ בכל פעילויות החינוך התרבות הספורט והנוער. אז מה הפלא שצריך אחרכך תוכניות חירום לנוער בסיכון?
הפתרון יותר פשוט ממה שמחפשים ולראייה מה היה בעבר:
מורים טובים שהם גם מחנכים ויוכלו לעקוב איזה ילד לא מכין שיעורים ולמה, משמעת חסרת פשרות, מתן שעורי בית שיעסיקו את הילדים,
הצע חוגים בבית ספר ואחה"צ במחירים הגיוניים, גני משחקים ומגרשי ספורט שם יוכלו הילדים להיות במקום להיות ברחובות,
החזרת שירותי הסעדה לבתי הספר – יותר ילדים יאכלו טוב יותר אם ההורים שלהם עובדים.
הקצאת כספים לתנועות הנוער שעושות עבודה נפלאה וכיום אין להן תקציבים.
חינוך ההורים לכבד את מערכת החינוך ולדעת להציב גבולות לילדים.
אז נצטרך פחות עובדי רווחה כי פחות ילדים יהיו בסיכון.
ילדים שלא מתאימים ללימודים – היתה להם אלטרנטיבה לבתי ספר מקצועיים כי לא כולם מתאימים ללימודים עיוניים ולבגרות.
כך יהיו פחות ילדים מתוסכלים שלימודים עיוניים זה לא בשבילם ואז הם בורחים משיעורים ומסתובבים ברחובות.
איסור קפדני של שתיית נוער. העברת האחריות להורים במידה והילדים ובני הנוער נמצאו שותים. רק למשפחות שלא מצליחות להשתלט על הילדים שלהם יוצמדו עובדים סוציאליים להדרכת והכוונת המשפחה.
אגב, בארה"ב אסור עפ"י חוק לילדים ולבני נוער להסתובב בלילה בחוץ אחרי 11 בלילה. כך יהיו פחות חשופים לגורמים ולדברים שליליים.
אם יהיו יותר מרכזים קהילתיים ומתנ"סים איכותיים ותרבות פנאי מפותחת – יהיו פחות ילדים בסיכון.
אז מספיק פיילוטים וועדות ויותר פתרונות שהוכיחו עצמם בעבר והוציאו ילדים נורמליים נטולי סיכון גם כשהמשפחות היו חסרות אמצעים.
העיקר שהארוע צולם. אם לא היה מצולם לא היה מתקיים. המצלמות תיעדו את מי שצריך לתעד. הנאומים והטקס הוכנו על ידי עוזרים להכנת נאומים וטקסים. נערך מיפוי בחלוקה לשכונות, לפי אזורים שחולקו לתת אזורים ואז תת מיפוי של כל תת אזור בחלוקה לשלושה מרכזים תת אזוריים בכל תת שכונה לאחר שלב המיפוי החל שלב הקמת הועדות לקיום תתי מפגשים בכל אזור לפי חלוקה לשלושה שכבות גיל ובכל שכבת גיל בוצי מיפוי נפרד לפי כל תת מרכז ותת שכונה. כאמור, מה שחשוב הוא שבסוף התהליך נערך טקס עם צילומים.
ואני שואל כיצד שלוש שכונות שהיו בהן מיטב הנוער הגיעו בכלל למצב שהילדים והנוער בהן מוגדרים כילדים ונוער בסיכון?
מדובר על הזנחה רבת שנים של השכונות שהבריחה את האוכלוסייה האיכותית ובמקומם נכנסו אוכלוסיות מוחלשות.
חלק נכבד מהאוכלוסייה המוחלשת הינם משוכני שקמונה שמצאה לנכון לרכזם בדירות המתפנות בשכונות וכך נוצר לנו סלאמס.
העירייה אשמה שלא התערבה בויסות פיזור האוכלוסייה המוחלשת ולא נתנה את הדעת לסכנה שבכך ביצירת מוקדי עוני שגוררים
במקרים מסויימים לפשע. אין כמובן להכליל ולא כל המשוכנים הינם עתודת הפשע שלנו אולם ברור הקשר בין שכונות מצוקה, מצב כלכלי קשה
ואי טיפול הולם בילדים המסתובבים ברחוב בחוסר מעש ובתסכול ונגררים לגורמים שליליים.
אין ספק שפעילות זו הינה מבורכת לכולם, ויוצאים נתרמים מכך גם כל העובדים הסוציאלים והפסיכולוגים וכל המעורבים שיש
להם המון עבודה בפגישות על כוס קפה ועוגיות כי אחרת הם היו מפוטרים.
גם במקרה זה אנו רואים שמי שהבין את הנחיצות לטפל בבעית הילדים בסיכון הינו גורם חיצוני ולא היתה זו יוזמה פנימית של העירייה.
טוב שיש לנו משרדים ממשלתיים שמבינים את הבעיות שיש בעיר ונרתמים ויוזמים סיוע לתושבי חיפה.
ככה זה כשיש רצף של ראשי עיר כושלים.