ב-17 לנובמבר התקיימה פתיחה חגיגית של שולמית ורדי.
בניחוח צרפתי של בר האומנים במרכז סטלה מאריס, מוצגים לעיניי המבקרים והלקוחות מגוון ציורים שנעשו עיי' האומנית בשנים האחרונות.
שולמית היא ילידת מרוקו שעלתה ארצה בשנים הצעירות שלה. את האהבה לציור היא גילתה עוד בתור ילדה כשציירה מפות בבית-הספר לשיעורי גיוגרפיה. "בזמן שילדים אחרים העתיקו מהציורים קיימים, אני עשיתי את זה לבד, ותמיד המפות שלי שומשו כדוגמה".
אחרי עלייה לארץ, ב-1971, היא מתגוררת בקיבוץ יבנה. שולמית מתחילה לימודים האקדמאיים: "קודם זה היה תואר בשפות – אנגלית וצרפתית, אבל לא סיימתי אותו. איפשהו באמצע אמרתי לעצמי שזה לא מביא כסף ואז יותר מאוחר עשיתי תואר במנהל עסקים. באותו זמן הייתי כבר בהריון עם הילד השני".
עם הסיום הלימודים, גב' ורדי עושה קריארה בנקאית. היא נשארה בתחום עד הפיטורים מאסיביים של שנת 2003. "באותו רגע הרגשתי שהעולם שלי מתרסק. לא ידעתי איך לעשות, מה לעשות, ואז החלטתי לנסוע להודו, טיול כזה של שבועיים, לנקות את הראש, לחשוב על העתיד. נשארתי שם חצי שנה, – צוחקת שולמית.- "ציור תמיד ליווה אותי, במהלך כל חיי. אני מציירת בשביל עצמי, זו התענוג האישי שלי. עשיתי כמה תערוכות בלבד – בקניון קסטרא, במתנ"ס טבריה,15, באודיטוריום, ועכשיו פה, בבית הקפה לאומנים".
הציורים שמוצגים באולם שונים לחלוטין, אין ביניהם קשר כלשהו, אבל הם משתלבים טוב אחד ליד השני. "כאן,- מספרת הציירת,- את רואה נוף. ניפגשנו שם עם הבן-זוג שלי. זה בחור אינדיאני שראיתי בטיול בוושינגטון".
"זאת תמונה
,- ממשיכה שולמית,- שמשקפת את הילדות שלי במרוקו. (נשים ערביות, סגורות עם מטפחות, מטיילות). אני זוכרת כשאמא שלי הייתה לוקחת אותי לקניות, היינו נוסעים לאיזה כפר מהסוג שמוצג על הציור, והיינו קונים שם כי זה יותר זול".
יש באולם ציור של כדור ובתוכו מגון צבעים. התחברתי אליו מאוד ולא ראיתי את הכדור אלא ים שמחליף צבעים לקראת הסערה. "המטרה שלי בציור הזה היה לשקף מצבי רוח שונים – צבע אדמה זה עצב, למשל, לבן – אושר וכך כל צבע מדבר על משהו אחר, אבל כשאני מסתכלת עלזה יחד – אני נהנת מכל הצבעים גם כן כמו שאפשר להנות מעצב או שמחה יחד".
"וזאת אני אוהבת במיוחד, – מספרת שולמית,- זה בפאריז, בבית-קפה איפה שסימון דה בובואר וסארטר היו ניפגשים. ואני מבקרת הרבה בפאריז כי יש לי שם משפחה ואנחנו רגילים לשבת בבתי-קפה. ואז בא לי הרעיון לציור הזה. הוא משקף מאוד את האווירה הרומנטית של עיר הבירה הצרפתית".
-מה זה בשבילך ציור?
-רגעים אישיים שלי. זמן להיות עם עצמי. כדי להנות עם עצמי, אני יכולה לנגן על הפסנתר או לצייר או ללכת על ספת הים. אני מציירת הרבה יותר עכשיו. יש לי זמן להתמקד. אני חזרתי למורה שלי שהוא מתמחה בציור ברישום (עיי' עיפרון) ואני רוצה להמשיך להתקדם.
-איך את מרגישה היום
-מצויון. היום אני יכולה להרשות לעצמי לעשות דברים שאני אוהבת. פעם לא היה כך. הייתי במירוץ תמידי – לחנך ילדים, להקים משפחה, לעשות קריארה. היום זה מאחורי, והגעתי למצב שטוב לי, אני נהנת מהרגעים של יום-יום.
הערב מסתיים במיטב המסורת הצרפתית – בצלילים של שירים הרומנטיים על ידי ויקטור אמנואל, בנגיעות של יין אדום משובח וקממבר, עם חברה טובה. ומה עוד צריך, תגידו לי, כדי להרגיש שלו ושלם עם עצמך?