אריק מנדלבאום, מנהל בית ספר "משעולים" בעתלית הוא איש חינוך בכל רמ"ח איבריו, הוא מחנך ומנהל, בשיטות ייחודיות ופורצות דרך, בתחום החינוך הקפדני והפדגוגי. הוא גם מנסה לחנך את סביבתו ואת כל מה שהיא רוצה ללא איום או כפייה רק בהזמנה רכה.
אריק מנדלבאום הוא דון קישוט שלוחם בטחנות רוח ומוציא כיכרות של לחם בצורות שונות ומקוריות. והוא עושה זאת בנחישות ולא מורא. אי אפשר שלא להעריץ אותו במיוחד בתקופת הקורונה, בה הוא לא מפסיק לפעול אלא מנסה להילחם ולתקן גם בזמן זה שתיקונים כה נזקקים.
עתה, בימים אלו של מגיפת הקורונה, יצא מנדלבאום עם סרטון, בו הוא שוטח האשמות רבות וחיצי ביקרת נגד משרד החינוך ונגד העומד בראשו, על זניחת מהמורים שהוא טוען שנותרו אריות בודדים במערכה.
מיהו אריק מנדלבאום? ביאוגרפיה ורזומה
אריק מנדלבאום, יליד 1972 בן ניר-עציון גר כיום במצפה גיתה נשוי באהבה + 2. הבוגר ישיבת "יבנה" חיפה, מגדיר את עצמו כ- דתל"ס מ"ת (דתי לסירוגין מאמין תמידי) מנהל חיים שנחשבים חילוניים מבחינת "בין-אדם למקום" וחיים חרדיים מבחינת "בין-אדם לחברו".
גנן צמחים, קבלן גינון עד 50 דונם, ממקימי תחום הגינון הטיפולי בישראל בסוף שנות ה-90. שימש כשליח עליה ושליח "הבונים דרור" בברזיל בשנים 2,000-2,001 ובחזרתו ארצה הוביל בבית אקשטיין את שיקומם בקהילה של אנשים עם מחלות נפש שהיו מאושפזים שנים רבות. לימים, הקים בבית אקשטיין את בית ספר "נתיבים", בית ספר לחינוך מיוחד לילדים בגילאי 6-21 על הרצף הנפשי וההתנהגותי, שם הוציא לאור בעזרת יובל אקשטיין את ספרו הראשון, פואמה פדגוגית ששמה: "בנתיבים מקבילים".
בוגר מחזור כב' במכון מנדל ומאז תשע"ו מייסד בית חינוך משעולים בעתלית מתוך חזון שחפץ לשנות את החינוך הציבורי בישראל. בית ספר ציבורי למאות תלמידים ללא קירות בלמידה רב גילית מבוססת חקר עם תכנית למידה אישית לכל תלמיד ואיש צוות.
מחברם של 8 ספרים העוסקים בחינוך הגות ושירה, שני ספריו האחרונים יצאו בשיתוף המכון לחינוך דמוקרטי. מפתח כלים שונים בחינם לטובת השטח כך שאנשי חינוך יוכלו לעשות את השינוי המיוחל.
מסתובב באהבה ובהתנדבות ברחבי כל הארץ בחדרי מורים ובהרצאות כדי לסייע לחינוך הציבורי להיות טוב יותר. לאורך השנה בחופשות יוצא למסעות למידה והתפתחות ברחבי העולם ומזמין אנשים להצטרף אליו. כל מה שאריק כותב ומפרסם הוא ללא מטרות רווח, ללא הגבלת זכויות יוצרים, לטובת הכלל.
ה"אני מאמין" של אריק מנדלבאום
"במאה ה-21, בה השפע החומרי רב מאי פעם בהיסטוריה, האדם הצרכן הפך לאדם צרחן ובכיין שחש שתמיד חסר לו. בכך בעצם הקפיטליזם קם על יוצרו מתוך מטרה לשמר את כולנו לא מאושרים על סף דיכאון על מנת שנרכוש את המוצר הבא. בתוך כל ה- "יש" שקיים סביבנו, רבה תחושת חוסר האונים והיעדר תחושת המסוגלות לשנות. אווירה במטבל של מיקוד שליטה חיצוני בלתי נתפס שנעשה אף חמור יותר בקרב עובדי חינוך. אם אתם נמנים עם הבכיינים שלא מאמינים שהם יכולים לעשות שינוי, עצרו כאן ואל תמשיכו לקרוא. תמשיכו לבכות על מר גורלכם, תאשימו את המדינה משרד החינוך ומס הכנסה, רק בבקשה אל תפריעו לנו – המנהיגים של השינוי הבא. זו המשמרת שלנו, ואין סיכוי שניתן למישהו לבזבז אותה לריק.
כמי שכותב שירה גם עם תלמידיו את השיר הבא כתבתי לתלמידיי ולאנשי החינוך שאיתי לפתיחת שנה"ל:
דבר המנהל לפתיחת שנה"ל
תלמידים יקרים
בירחו מבית הספר
כל עוד נפשכם בכם
בירחו אל הספריות
והתמסרו מדי יום לספר אחר
בירחו אל הים
ולימדו ממנו
איך מצולות וקצף גלים
דרים יחדיו
בירחו עם מי שאהבה נפשכם
ולכו ללמוד ביחד
מה זו אהבה
כל רגע בעולם האמיתי
שווה שנה של שיעורים
ואם כבר הגעתם לכאן
מירדו בנו
אל תוותרו על שנות ילדותכם היקרות
היפכו את בית הספר
למקום
שרלוונטי
להיות בו
ואם אתם כבר בורחים קחו אותי בבקשה אתכם"
איך הגעת לחינוך?
"אני בכלל גנן, גנן של צמחים. לימים זכיתי בשנות ה-90 לייסד עם עוד 3 קולגות את תחום הגינון הטיפולי בישראל. רוב עשייתי הייתה על הרצף השיקומי-טיפולי בקרב אנשים עם צרכים מיוחדים ויום בהיר אחד ביקשתי ונתבקשתי לסייע בבית ספר חדש שהקים יובל אקשטיין לילדים על הרצף הנפשי-התנהגותי, שם הבנתי שזה הייעוד".
מה בעצם אתה רוצה לומר על החינוך?
"איני נביא זעם וגם לא מבשר גאולה. זה לא שאני חושב שאם לא נעשה דבר מה בדחיפות, יהיה זה קץ החינוך ותגיע איזו שואה קיומית חסרת עתיד. ההפך, החשש הגדול ביותר שלי הוא שהכול ימשיך פשוט להישאר כפי שהוא ובמיוחד ולמרות אירועים מכוננים כמו האירוע בו אנו חיים כעת "ימי הקורונה". וזו, הטרגדיה הגדולה ביותר שעשויה להתרחש לכולנו בתקופת חיינו אם נחזור לחיות כרגיל כשהקורונה תחלוף ולא נפיק לקחים.
בית הספר מעולם לא הכין לעתיד ואין השעה הזו גרועה יותר מקודמותיה או מהבאות אחריה. חשוב להדגיש שהקיבעון של מערכת ההשכלה הגבוהה בכל הנוגע ללמידה והתפתחות קיומית, חמור לאין-שיעור ממערכת ההשכלה בבתי הספר. הדחיפות שאני חש לעשיה נובעת מכך שזו המשמרת שלי, ואני רוצה לעשותה אחרת".
ותכל'ס?
"ובכן אני רוצה בתשובתי להעלות שלוש שאלות נוקבות על הדרך בה אנחנו מנהלים את החינוך של ילדינו."
הייתכן שהמקום הכי לא-מקצועי מבחינה פדגוגית הוא ביה"ס?
"המוסד הוותיק ביותר, במאות האחרונות, ללמידה והתפתחות הוא בית ספר. ויחד עם זאת למרות שגופים רבים בחיים הממשיים זקוקים להכשרה ולימוד, אף גוף ממשי לא מגיע ללמוד מבתי הספר איך ללמוד וללמד. אנחנו לא מהווים דוגמה ברת-ערך למקצוע העיקרי שלנו.
מסתבר שמרבית השגרה והסדירויות שלנו בבתי הספר אינה קשורה לחינוך ולהל"ן מספר דוגמאות: חלוקת קבוצות הלמידה לפי תאריך ייצור (גיל) אינה מעוגנת במחקרים ותיאוריה. החלוקה מתקיימת כיוון שיותר קל לנהל כך את ההמונים. משך זמן השיעור (45 דקות) אינו מבוסס על תאוריות ומחקרים אודות טווח הקשב והריכוז. האם יש קשר מקצועי בין מספר השעות שצריך להיות בביה"ס לבין צורך לימודי התפתחותי או שמדובר בהסכם לא כתוב בין המדינה לאזרחיה "כמה זמן נחזיק את הילדים כדי שההורים יצאו לעבוד".
ידוע שיש מדינות שמתחילות את כיתה א בגיל 7 ומלמדות רק 25 ש"ש ומצליחות יותר מאיתנו מבחינת הישגים. האם יש מחקרים שבודקים מה הקשר בין הצלחה בביה"ס להצלחה בחיים, מה הם המדדים להצלחה בחיים, לשם מה והאם באמת צריכים בית ספר.
אם חייזר יכנס לחדרו של מנהל בית ספר מה ימצא שם יותר: עדויות ללמידה והתפתחות (המשרד נראה כמו כיתה לדוגמה ויושב שם "תלמיד-על" שחוקר) או עדויות לסדר משמעת ושליטה".
מהו המודל לתלמיד טוב עפ"י ראות עיניך?
"תלמיד אמיתי הוא זה אשר ממשיך לנסות לטעות ולתהות, חוקר עתידי הוא זה אשר מעז לצאת אל הלא נודע ולמצוא פתרונות חדשים ושאלות חדשות. עד כמה המערכת שלנו מעריכה מוקירה ומעודדת כישלונות וניסיונות יצירתיים (אם כבר ציונים מדוע אין ציונים על תעוזה וכישלונות מפוארים).
עד כמה אנחנו מעודדים "תלמידאות" אמיתית שם השליטה פחות קיימת והכאוס והלא ידוע הם מנת חלקו של התלמיד הנצחי. עד כמה מטרת הלמידה היום היא אמצעי לשדרוג המצב הסוציואקונומי והסטטוס החברתי (ולכן לומדים רק מה שלמבחן) לעומת צורך עמוק בלמידה והתפתחות (למידה לשמה).
כמי שגדל בישיבה בה הלמידה הינה מצווה קיומית, כמהה אני שתהיה זו מצווה חילונית. ללמוד על מנת להתפתח כאדם כדי לעשות את עצמי ואת העולם הזה מקום טוב יותר. אם איזה ידע רלוונטי הילדים יוצאים לחיים".
מאין זה נובע?
"ככל שאני מעז לשאול לעומק שאלות מהות אני מגלה פערים בלתי נתפסים בין תיאוריה למעשה. וגם בין הצהרות למעשים. במשרד מעודדים למידה רב גילית אולם הבחינות מבוססות גיל. במשרד מעודדים למידה חוצה תחומים אולם הבחינות מבוססות תחום. די לנו שנחזור לשאלות היסוד ונחפש קשר בין המקצוע שכולנו למדנו ואמורים להמשיך ללמוד כאנשי מקצוע (חינוך וטיפול), לבין מה שאנחנו עושים בשטח, כדי להתחיל לעשות שינוי.
הגיע הזמן להפסיק לחפש גימיקים ותוצאות קצרות מועד שמטרתן פוליטית, הגיע הזמן לחזור לשאלות".
הייתכן שהמפעל הזה לא שווה את ההשקעה?
"אפשר להתחסד ולומר שמטרות רבות קיימות לביה"ס, אולם המדד העקרי של ההצלחה היה ונשאר לצערי במדינתנו: ציונים.
כיום תקציב החינוך הוא כ-70 מיליארד ש"ח לשנה (יותר מתקציב הבטחון הרשמי). בפועל, גם צעיר ללא בגרות בכלל יכול לעשות בגרות מלאה (מ א'-ת') במכונים חיצוניים תוך 3 חודשים עד שנה.
האם נהיה אמיצים לראות כמה אנחנו משקיעים בניהול ושליטה וכמה בלמידה והתפתחות. רק במחוז חיפה יש יותר מפקחים מאשר בכל בריטניה ומחוז חיפה אינו המחוז הגדול ביותר בישראל. בתוך ה OECD דומה לעיתים שאנחנו אומת ה-OCD, חרדים לשליטה ומדידה מתמדת.
כמנהל, כל הזמן ואפילו בתקופת הקורונה הדרישה מלמעלה היא: איסוף נתונים.
תארו לעצמכם שכך היינו מכינים עוגות, מתוך חרדה ושליטה היינו פותחים כל רגע את התנור על מנת למדוד ולבדוק, אנחנו היינו מרגישים טוב לכאורה מבחינת השליטה אולם העוגה הייתה קורסת".
הייתכן שביה"ס מנציח ומעמיק פערים?
"אני באמת מאמין בכל ליבי שיש אנשים, חלקם בכירים מאוד, שחרדים לקיומו של ביה"ס מתוך אמונה שהוא המקום האחרון והיחידי, אשר יוביל לחברה שוויונית וצודקת יותר. ובכן מדינת ישראל נמצאת במקום הרביעי באי-השוויון הכלכלי ואנחנו רק בני 70+.
בישראל עדיין המנבא העיקרי להצלחה בלימודים הוא המצב הסוציו-אקונומי של ההורים. אם תעמיקו במחקר תגלו שדווקא ילדים בפריפריה גאוגרפית וחברתית, צריכים הכי פחות לשבת בכיתה וללמוד פרונטלית. החסכים הראשוניים שלהם מחייבים שדווקא בתי הספר בפריפריה יהיו בתי הספר הכי יצירתיים ומהפכניים כמשלימים לבית, ויפה שעה אחת קודם".
אז מה אתה מציע לעשות?
"יש מקום לשאול האם בית ספר במתכונתו והחברה שלנו במצבה הנוכחי עושה לא פחות מאשר ההפך: ביה"ס בעצם מנציח פערים חברתיים במסווה של הזדמנות שווה. הרי כולנו מכורים ל"אלת ההתפלגות הנורמאלית" ואם הפריפריה תתחזק ותתפוס מקומות באקדמיה, אז המרכז החברתי ישקיע עוד ממשאביו הפרטיים על מנת שבניו ובנותיו יתקבלו לאקדמיה.
אין ספק שהשכלה היא המפתח לשוויון חברתי, אולם לטענתי ביה"ס עוסק בעיקר במיון וסיווג ולא בהשכלה אמיתית. הרי ילד שמגיע מסביבה ענייה יותר, מגיע לכיתה א' עם אוצר מילים דל משמעותית שספק אם כבר בשלב זה ניתן לגישור. הסיבה לכך נובעת מכך שסביבת הלמידה בה היה עד כה הייתה דלה.
הדרך היחידה לשנות זאת היא שביה"ס יהיה השלמה עד כדי תחליף לבית. אבל לבית הספר אין זמן לתת זאת, כיוון שהוא עסוק ב"להספיק חומר" ולהציג ציוני מיצב ובגרויות טובים.
חבריי שדואגים לפריפריה: אם לא תשנו, אתם פוגעים בה קשות. שכן מערכת החינוך נכון להיום מבוססת סכום אפס (מפסידים ומנצחים) וברור שהחזקים תמיד ינצחו. הגיעה העת לעבור לתפיסה של שפע".
אז מה הוא השינוי הנדרש?
"השינוי שנדרש אינו שינוי קוסמטי, אלא שינוי פרדיגמה ממש והוא שינוי כואב ממש כפי שרואים כיצד המציאות הנוכחית מטלטלת את כולנו בעת הזו. למשל אחד המרכיבים העיקריים שנדרש לעשות בהם שינוי עמוק עוסק באוטונומיה אקזיסטנציאליסטית שיש לאנשי המקצוע בשטח. ושלא תטעו, אין מדובר במה שקרוי בז'רגון העסקי "ביזור סמכויות" או "האצלת סמכויות". שם לכאורה איזה ואזיר או איזה פאודל משחרר מעט את החבל לנתיניו כדי שירגישו יותר טוב ויקריבו את עצמם למענו או למען העסק.
מדובר על ויתור עצם קיומו של החבל.
כבר בשנות ה-70 כתב קרל רוג'רס את המסה החינוכית שלו: "החופש ללמוד" מסה שמדברת על כך שלמידה עמוקה וממשית יכולה להתרחש רק בתנאי חירות (לא הפקרות). הנחת היסוד צריכה להיות שכל אחד רוצה ויכול להצליח אם רק יהיה לו את החופש לנסות לטעות לתהות ולהתפתח. האוטונומיה העמוקה שמבוססת על חירות מאמינה שכל אחד יכול להצליח לא משנה כמה פעמים הוא נכשל ועל כן האוטונומיה הקיומית "כופה" הצלחה שממדיה קולוסאליים. אבל כדי לעשות שינוי צריך אומץ להיות לפרק זמן ככל שיידרש, ללא קרקע כלל. לעזוב את המוכר, להיות לזמן מה ללא כלום, מבלי לדעת בוודאות לאן, מבלי לאחוז ב"דבר הבא" ובעיקר להסתפק באמונה בכיוון. רק מי שיש לו מיומנות זו, יוכל לגלות יבשות ולהמשיך להיות תלמיד נצחי. רק מי שיש לו מיומנות שכזו יוכל גם לאירועים מורכבים כמו הקורונה.
במקביל, שינוי הערכים החברתיים שלנו כך שנעריך גם בעלי מקצוע ו50% מאיתנו ילמדו למקצועות ממשיים ולא רק לאקדמיה תוך שמירה שהסטטוס החברתי והכלכלי שלהם לא יפחת מאקדמאים".
איך מחנכים למנהיגות?
"אם רוצים להצמיח מנהיגות פנימית בכל אדם, אם רוצים לעבור מצייתנות לקהילתיות, שומה עלינו לקבל כחלק בלתי נמנע גם את אי־הסדר ואובדן השליטה. המורים צריכים פחות לדבר ויותר לייצר סביבה של לומד עצמאי. בעצם מורה ממוצע מדבר 100% מהזמן ל80% מהילדים שלא זקוקים לו ואין לו זמן ל 20% שבאמת זקוקים לו בקשר אישי ולמידה מותאמת".
אז מה חסר כדי לעשות את השינוי?
"היום אני אומר לכם בוודאות: לא חסר כלום כדי להפוך את החינוך הציבורי לחינוך הכי טוב בעולם. השינוי הוא בידיים שלנו. הלוואי ויהיו עוד משאבים, פחות תלמידים בכיתות וחינוך חינם אמיתי. אבל עד אז, אנחנו אנשי החינוך יכולים לעשות הכול רק צריך לא לפחד ולהבין שמי שצריך לקבוע את סדר היום החינוכי הוא אנחנו אנשי המקצוע בשטח ולא המטה".
אבל איך אתה מערער כך בפומבי, איפה הלויאליות למערכת?
"בכל פעם שאומרים לי "אתה עובד משרד החינוך" אני מדייק:
אני מקבל משכורת מהמשרד אבל עובד בחינוך, ובכל מקום שיש סתירה בין השניים מן הראוי שהחינוך יכריע שכן המשרד אמור לשרת את החינוך ולא ההפך. ולצערי המשרד שלי (וכנראה לא רק הוא) עוסק הרבה יותר מדי במשרד וכמעט כלל לא בחינוך. חסרים במשרד שלנו אנשים בעלי שיעור קומה, הוגים חינוכיים שהם גם אנשי מעשה. לצערי יש בשפע יותר מדיי אנשי נהלים. וכשאין "לשם מה", ה"איך" נעשה בלתי נסבל".
ואתה לא מפחד?
"כמו כל אחד, גם אני מפחד אולם איני מוכן לתת לפחד לנהל אותי. כשמורה קורא לתלמיד התלמיד שואל בליבו "מה עשיתי". כשמנהל קורה למורה המורה שואל "מה קרה מה עשיתי". כשהפיקוח מזמין מנהל לשיחה המנהל חושש "מה כבר קרה מה עשיתי" וכך זה ממשיך עד למעלה. זו אווירה שנוגדת למידה והתפתחות וכשאני פוגש באווירה כזו אני זועם ולא מוכן לתת לה מקום".
אבל אם יתנו אוטונומיה הרבה אנשי חינוך ייקחו אותה לבינוניות?
"תמיד כששואלים אותי את השאלה הזו אני מתפלא. שכן אנחנו מתפקדים כאותם חכמי חלם שבנו בית חולים תחת הגשר ממנו נופלים במקום לבנות שם מעקה. שהרי אם חלק נכבד מאנשי המקצוע בשטח אינם ראויים האם הדרך היא לשים עליהם עוד מפקחים?
לצד אנשים רבים ומופלאים ובתי ספר פורצי דרך לא מעטים שרואים את הגדולה שלהם במיוחד בשעה הקשה הזו יש אחוז לא מבוטל של אנשי חינוך שמן הראוי שיעסקו במקצוע אחר ושלא נאפשר להם רק בגלל הנוחות התעסוקתית להשפיע על העתיד של כולנו. צריך לשנות את תנאי הקבלה ומסלול ההכשרה של אנשי החינוך, קצרה היריעה כאן מלפרט".
מה מיוחד בביה"ס שלך?
"לפני שאציין בקצרה חשוב לי לומר בצניעות שאני מכיר הרבה מאוד אנשי חינוך טובים ממני, ובתי ספר מופלאים שעושים עשייה חינוכית פורצת דרך, לצערי כל אחד בחלקת אלוהים הקטנה שלו ולא כתנועה של מהפכה אבל אולי הגיעה השעה להתאחד.
חשוב לי לציין לשבח את מועצה אזורית חוף הכרמל והעומדים בראשה ובאגף החינוך על ההנהגה האמיצה שמתווה דרך חינוכית, בלעדיה המקום המופלא שלנו לא היה קם.
בכל אופן ממש בקצרה על ביה"ס שזכיתי להקים ולנהל בשנים האחרונות- משעולים. הוא בית חינוך ציבורי לכל עניין ודבר ללא תוספת תשלומים. הוא הוקם במהלך אמיץ ומשותף של המחוז, הורים ורשות מקומית. רשות נפלאה שבעבר ובמיוחד היום עוסקת בחינוך של ממש. ראש רשות סגן ומנהלת אגף חינוך אמיצים ביותר להוביל שינויים כמעט כנגד כל הסיכויים.
למשעולים מגיעות 6-12 קבוצות ומשלחות מדי שבוע מהארץ ומהעולם. אין אצלנו קירות, הלמידה רב-גילית, יש אוטונומיה מלאה לצוות, תכנית אישית לכל תלמיד אם אפשרויות בחירה רבות, הלמידה אינה מבוססת גיל, לי אין משרד (רק כרית מדיטציות עליה כתוב "המשרד של אריק) ויש איתי צוות של אמיצים ואמיצות והורים נפלאים וילדים מקסימים. מבחינת המבנה, האדריכל אילן צבי לקח את העקרונות הפדגוגיים שלנו ומימש אותם ביחד איתנו לכדי מקום מיוחד. הילדים מאוד אוהבים את ביה"ס וחוגגים בו את ימי ההולדת שלהם. ביה"ס פתוח לקהילה בחינם! 24/7 לצרכים קהילתיים ללא מטרות רווח ובוודאי לפעילות של תנועות הנוער שעוסקות בחינוך לא פחות. בקיצור בואו לבקר זה קרוב (יש 6-12 ביקורים של קבוצות בכל שבוע אז חשוב לתאם מראש)".
אז למה אתה עוזב?
"לאחר 6 שנות הקמה וניהול משעולים, אני מרגיש שצריך לתת את ההזדמנות לאחרים ולהעביר הלאה. אני בכלל דוגל בשינוי כל 6-7 שנים וממליץ לצאת מאזור הנוחות, ולכן אני הולך לתפקיד מרגש כמנכ"ל מרכז שילוב שהוא מקום מיוחד שם אמשיך לנסות לעשות טוב בעולם. תפקיד זה מותיר בידי את האפשרות והפניות לראות כיצד אוכל להשפיע על מערכת החינוך בכלל ומשרד החינוך בפרט שכן מתפקידי כמנהל בית ספר אני חש שמיציתי את יכולת ההשפעה שלי ואני מחכה לראות מה מעגל ההשפעה הבא שלי".
ולסיכום מה יש לך לומר?
"שלצד האסון האנושי העולמי שאני מקווה שנעבור אותו במהרה עם כמה שפחות קורבנות, שנמנף את המצב לשינוי מהמעלה השנייה עם חשבון נפש אמיץ לגבי היום שאחרי. כיוון שלהמשיך כך ולצפות לתוצאות אחרות, זו אי שפיות כפי שאמר אחד הגדולים בעולם המודרני. אני מאחל רפואה שלמה לכל הזקוקים לה, וכוחות למורים למורות לגננות ולגננים לסייעים לסייעות למטפלים ולמטפלות שהם לא פחות מגיבורי השעה בעת הזו לצד כל מי שעוסק ברפואה ובנתינה. והלוואי ונחזור לשאלות הקיומיות של משמעות החיים ומה חשוב בהם חוץ מציונים ומהצלחה אישית כלכלית".
מה אתה אומר לעצמך בכל בוקר לפני היציאה לעבודה?
"בכל יום כאשר אתה מתעורר חשוב: היום אני בר מזל להיות בחיים, יש לי חיי אדם יקרים ואני לא הולך לבזבז אותם. אני הולך להשתמש באנרגיות שלי בכדי לפתח את עצמי, להרחיב את ליבי לאחרים, להשיג הארה לטובת כל היצורים הקיימים. אני הולך לחשוב מחשבות טובות על אחרים, אני לא הולך להתרגז ולחשוב רעות על אחרים. אני הולך להועיל לאחרים עד כמה שאוכל". (הדלאי למה)"
מרשים ביותר, לא הכרתי אותך, אני לא בא מתחום החינוך,אנשים מסוגך אינם רבים במקומותינו,והם בחזקת מכונת הנשמה, דרכה נוכל לנשום, גם כשלא יהיה נגיף על ראשינו,אתה חייב להשתלב כגורם מוביל דרך ,במשרד החינוך , עכשיו זאת ההזדמנות, רבים וטובים ילכו אחריך ,זאת חובתך , בהצלחה!
אריק כל הכבוד שאתה גאה בצוות
נשמע כמו עוד גבר שמגיע למערכת שבה עובדות בעיקר נשים, מתקבל מיד לתכנית מנדל היוקרתית, בגלל שהוא גבר ולכן מיוחד, מתמנה מיד למנהל, מאותה סיבה, מודיע לכולן שהכל לא טוב, שהן לא מבינות כלום בחינוך, שכל מה שעשו עד היום לא שווה כלום, ושהן סתם סוכנות של מערכת דכאנית. שכל הפתרונות אצלו והוא יודע מה צריך לעשות. עושה מהפיכה (בדרך כלל בהיקף מקומי וקטן), מפרסם, ומזמין סיורים וכו, ואחרי זמן קצר מסתלק ונוטש את המערכת בתירוץ קלוש כלשהו. קראתי כבר אינספור כתבות כאלה.
לא עדיף לפרגן, במיוחד כאשר באמת מגיע??
אריק היקר, בקרתי בקיץ האחרון מספר פעמים בבית ספר משעולים כמדריכת מט״ח. איש אמת הינך וכל מילה שאוסיף מיותרת. המשך בדרכך המיוחדת ועשה טוב בעולם. מור
אריק מנדלבאום
איש אמת ומחנך דגול
כל מילה שאוסיף תהיה מיותרת.
די גאה שזכיתי להכירך.
המשך להשמיע את קולך
ויישר כוחך
אריק יקר
אינני מכירה אותך באופן אישי, אבל אני עוקבת אחר פועלך כבר שנים ארוכות. אני חושבת שאתה מייצג קולות רבים במערכת החינוך ומחוצה לה. השינוי המתבקש לקיימו הוא שינוי גדול ומתחייב במציאות שאם לא כן, תמשיך מערכת החינוך להיות נטועה שלא להגיד, תקועה במקומה .
אתה איש של יקר עם חזון גדול
תודה על דברים חשובים