נפתלי פירסט: חיים, מחשבות ודעות – חיפאי מבלוק 66, בוכנוואלד

 

נפתלי פירסט – חיים, מחשבות ודעות

נפתלי פירסט

יום הולדתי השני היה ב 11 אפריל 1945. הייתי בן שתים עשרה, יום השחרור של מחנה בוכנוואלד.
במשך שלוש שנים הייתי כלוא בארבעה מחנות ריכוז שונים. היום אני בן שמונים חי בחיפה, ישראל.
אב לבת רונית, נשואה לאהוד וסב לארבעה נכדים אהובים. זוגתי טובה, שותפה לחיי זה תשע שנים, גם בנושא הנצחת השואה. בלעדיה חיי לא היו כפי שהם.

במבט לאחור, אני מגיע למסקנה ששלושה גורמים עיקריים עיצבו את חיי, את השקפת עולמי ואת התנהגותי ראשונים הוריי, שנייה השואה ושלישית תנועת הנוער “השומר הצעיר”.

הוריי, מרגיט וארתור פירסט, נישאו בצ’כוסלובקיה החופשית והדמוקרטית.
בעיני הם היו זוג מושלם, ושימשו עבורי דוגמה ומופת לערכים וליחסי אנוש ולהתמודדות עם קשיים, שהחיים מזמנים לנו. ספגתי מהם את אהבת המשפחה והאדם, דרך ארץ, יושר, אומץ וצניעות.

השואה: בשואה נחשפתי לאימה, אכזריות, רעב, קור ובדידות.
למדתי על יחסי אנוש בתנאי לחץ, מהי מלחמה על החיים והישרדות.
זכיתי לאח בוגר, שמואל, שנינו למדנו על בשרנו קשר אחים מהו.
הגענו להסכמה, שהיותנו ביחד במלחמה עזר לנו לשרוד את האימה, וזה היה הגורם המרכזי בהישרדות שלנו.

היחס שלי לחיים, קשרי עם אנשים, ובכלל, כל חיי מושפעים מעברי בשואה, שהיא בנפשי ובמוחי.
אחרי המלחמה הצטרפתי לתנועת הנוער “השומר הצעיר”, בהשפעתה גיבשתי את השקפת עולמי, שהיא בעיקר סוציאל דמוקרטית, אנטי מיליטנטית עם כמיהה לשלום.
בתנועה נחשפתי לרעיון הציוני ולחיי קומונה, ובהתלהבות שאפתי להגשים את המטרות להן חינכו אותנו.

בפברואר 1949 עזבתי את משפחתי בצ’כוסלובקיה, וביחד עם כשישים נערים ונערות עליתי לישראל. נקלטנו במסגרת “עלית הנוער” בקיבוץ מענית. בקיבוץ עבדנו ולמדנו.
הרגשנו שותפים לצעדים הראשונים בהקמת המדינה נשארתי חבר בקיבוץ “מענית” עד שנת 1955.
באותה שנה גם נשאתי לאישה את חברתי רותי אם בתי רונית.
התגייסתי לצה”ל, לנח”ל, יחד עם חבריי בפברואר 1951. מילאתי את חובותיי על הצד הטוב והומלצתי לקצונה, אך סירבתי בשל אופיי והשקפתי הפציפיסטית.
זו הייתה גם תקופה של התפתחות ספורטיבית שלי בענף הכדור-עף שיחקתי בנבחרות שונות במסגרת הצבא עם נבחרת נח”ל זכינו באליפות צה”ל.

עזבתי עם אשתי את הקיבוץ בשנת 1955 עברנו לחיפה ללא רכוש וללא אמצעים כלכליים.
קורת הגג הראשונה הייתה צריף עץ שננטש ע”י בני הזוג גור, אחות אשתי ובעלה, במעברת תל חנן. צריף ללא חשמל ועם שירותים משותפים בחוץ.
השנים, בהן הייתי אמור ללמוד כילד, היו שנות מלחמה, לכן לא זכיתי להשכלה פורמלית, אך התקדמתי בחיי האזרחיים לשביעות רצוני. במשך חמישים ושבע שנות עבודה הספקתי לעסוק במקצועות שונים, כגון, צילום, נגרות, הוראת נהיגה. בעשרים השנים האחרונות לעבודתי הייתי בעלים של עסק סיטונאי למכירת תרופות. בשנת 2006, בגיל שבעים וארבע, יצאתי לגמלאות מסודר מבחינה כלכלית, יכולתי להרשות לעצמי להתחיל פרק חיים חדש ברוגע.

בשנים 2005-2006 חל מפנה משמעותי בחיי באפריל 2005 הוזמנתי לבוכנוולד לציון שישים שנים לשחרור המחנה.
נעניתי להזמנה ושבתי לגרמניה אחרי 60 שנים מאז נדרתי שכף רגלי לא תדרוך שוב על אדמתה, ולא אדבר עוד בשפה הגרמנית.
ביקור זה השפיע עלי מאוד הבחנתי במספר הדל של השורדים צר היה לי על שלא זכיתי לשוב לכאן עם אחי שמואל ז”ל.
החלטתי שעלי לתרום מניסיוני ולהצטרף לפרויקט הנצחת השואה.
הפרתי את נדרי! שבתי, במאמצים רבים, לדבר גרמנית, שפת אם שלי, שלא דיברתי בה שישים שנה. הצטרפתי לצוות אנשי עדות “ביד ושם”, באגף לימודי השואה לארצות דוברות גרמנית.
הוזמנתי להרצות לפני קבוצות מורים ומחנכים, שופטים ואנשי דת מאוסטריה, גרמניה וסלובקיה. לאותה מטרה הוזמנתי להשתתף בסמינריונים למורים ולהרצות לפני קהלים בארצות אלו כתוצאה מפעילותי ב”יד ושם”, זכיתי למספר ידידי אמת מאותן הארצות. בשנת 2007 יצאה לאור חוברת ללימוד השואה בשפה הגרמנית, המבוססת על סיפור חיי, ביוזמתו ובעריכתו של ידידי יואכים ויזנר מהארד,אוסטריה.

בשנת 2008 יצא לאור בזיגבורג, גרמניה, ביוזמת ידידתנו הטובה, גברת אנאטה הירצל, ספר בשפה הגרמניתKOHLESTUCKE IN DEN FLAMMEN DES SCHRECKENS” WIE” “הגחלים שלא כלו בשריפה הגדולה” ובו סיפור החיים של משפחת פירסט, אליו מצורפים ברכות ומכתבים של אנשים קרובים לי. בשנה שעברה יצאה מהדורה שניה, אליה מצורפים מאמרים שכתבתי.

בשנת 2011 צורפתי ל IKBD, הוועד הבינלאומי של אסירי המחנות בוכנוואלד ודורה, כנציג ישראל, נבחרתי גם לחבר בוועדה המייעצת לאתר ההנצחה בוכנוואלד.
ביום השנה ה 67 לשחרור מבוכנוואלד, באפריל 2012, עלה בבתי הקולנוע סרט דוקומנטרי -“KINDERBLOCK 66 “, המספר על ארבעה ששבו לבוכנוולד אחרי 65 שנים כאנשים בוגרים.

אני משתתף בסרט כאחד מארבעת הילדים שבגרו וזקנו, וזכו לשוב כגברים למקום בו סבלו, כמעט עד מוות, בילדותם.
בשנת 2012 שמחנו, טובה ואני, להישג בלתי רגיל ויוצא דופן הצלחנו, אחרי מאמץ, לתרום לכך שאנטונין קלינה, הבלוקאלטסטה של קינדרבלוק 66 מבוכנוואלד, שהציל כאלף ילדים יהודים, זכה לתואר “חסיד אומות העולם” מטעם “יד ושם”.

הנצחה השואה. לגבי הנצחת השואה יש הרבה בליבי. אזכיר חלק ממחשבותיי. מדינות רבות הקימו מוזאונים ואנדרטאות לזכר השואה, ומלמדים את תולדות המלחמה והשואה. לפי תחושתי, הרי שגרמניה ואוסטריה עומדות בין המדינות הראשונות, שהבינו את חשיבות הנושא ומקדישות לו מאמצים ומשאבים רבים.
תמוה בעיני, שלמרות הלקחים של הגרמנים והמאמצים שהם משקיעים בהבנת השואה ולקחיה, הנאו-נאצים שוב מרימים ראש והאנטישמיות גדלה ומתפרצת.
כיצד יתכן הדבר, שכיום כל גרמני רביעי הוא אנטישמי?

שישים ושמונה שנים חלפו מיום שחרורי. מתוך התבוננות בהנצחת שואה, הגעתי למסקנה, שעם העלמות אחרון השורדים, ידעך הנושא ויהפוך לדף נוסף בהיסטוריה, שפחות ופחות יתעניינו בו.
רכוש אדיר של נספי השואה נפל לידי אנשים וממשלות באירופה, ובהמשך הגיע חלקו גם לידי ממשלת ישראל גרמניה שילמה הון עתק לממשלת ישראל כפיצויים על פשעיה נגד היהודים.

כל הכבוד למוזאונים ולאנדרטאות הם חשובים, כי הוקמו לזכר קורבנות השואה שנספו, אך יש קורבנות שואה שכן שרדו את הגיהינום, שלא נשרפו כליל, והם הגחלים הלוחשות מהשריפה הגדולה.
הם בינינו כל אלו שחוו את המלחמה הנוראה, כולם פגועי שואה, מי פחות ומי יותר כולם חולים, מי פחות ומי יותר.
יש שורדים עריריים, יש נכים בנכויות קשות, יש רעבים, שאין להם כסף לתרופות ואף לאוכל.
יש כאלה שאין להם למי לספר שהם בסוף דרכם, ואין להם כוחות להמשיך לשאת את חייהם. לסיכום, דעתי היא, שכמות המשאבים שהופנו להנצחת השואה הוא דבר שאינו חכם, לא חינוכי, לא הגיוני ובעליל אף לא מוסרי. האם אי אפשר היה להשקיע פחות משאבים להקמת מוזאוניים מפוארים ואנדרטאות ענקיות. האם זה הגיוני שבאולמות ממוזגים מטיילים חיילים, תלמידים, תיירים ומקבלים הסברים מלומדים על השמדה, רעב וסבל, בו בזמן שניצולת שואה קשישה חיה בחדרון עלוב ללא מזגן, והמקרר שלה ריק? האם הוגן הדבר, שהיא מופקרת ללא-חסדי המדינה, לסיים את חייה בעליבות ובבדידות. מקומם הדבר, שכל כך הרבה אנשים מתפרנסים ומתקיימים במשך שנים מהשואה, חוץ מהניצולים עצמם.
ראוי, נכון ואנושי היה להפנות קודם משאבים רציניים וברוחב לב לשורדים את השואה, שחוו על בשרם ובנפשם את האימה, הפרידות והאובדן, את המכות והרעב, הקור וההשפלות, ואף על פי כן שרדו בתת-תת-תנאים.
מדינת ישראל קיבלה עבורם מיליארדי מרקים ממשלת גרמניה. הסכם השילומים, שהיה שנוי במחלוקת, היה מיועד עבור ניצולי השואה. לממשלות ישראל הייתה וישנה מחויבות אדירה לדאוג ולהיטיב, ללא התחשבנות קטנונית עם כל שורד, ללא מילוי שאלונים משפילים אינסופיים.
את מפעל ההנצחה ניתן לקיים בצניעות. את המשאב הכספי, שלאיש לא מגלים את שיעורו, חייבים להפנות לרווחתם של השורדים.

תנו כבוד לזכר הנספים, אך אל תזנחו את השורדים.
הסיסמה “לכל איש יש שם” נכונה גם לגביהם, בהבדל אחד – מאחורי כל שם חי אדם.

נפתלי_פירסט_-_חיים_מחשבות_דעות1.JPG
נפתלי פירסט
חיפה, מאי 2013

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.