אפשר לראות אותם במרכז הכרמל בערב, במיוחד בימי ששי ובחופשים: הילדים של כולנו: גדודי בנים ובנות צעירות מתהלכות להן לאורך הרחוב, בני נוער וצעירים גודשים את כמה בתי האוכל והגלידריות ורובצים בכל מקום שבו יוכלו להתאסף ולהיות ביחד.
ואז מגיע יום ששי, סוף שבוע, בני נוער בחטיבת הביניים, חטיבה עליונה וחיילים. מה הם עושים עם עצמם? להיכן הם הולכים?
נכון, חלקם הולכים לתנועות הנוער, אבל מה קורה עם רבים שלא הולכים לתנועה ואין להם מסגרת מובנית, מסודרת וידועה.
אפשר לראות אותם במרכז הכרמל בערב,הילדים של כולנו: גדודי בנים ובנות צעירות מתהלכות להן לאורך הרחוב, בני נוער וצעירים גודשים את כמה בתי האוכל והגלידריות ורובצים בכל מקום ובלבד שיוכלו להתאסף ולשהות ביחד.
הנוער והצעירים תועים ותוהים, מתקשים להתמודד עם שלל הפיתויים וחוסר היכולת ובעיקר, אין להם שום היצע אשר יציע אלטרנטיבה בטריטוריה צעירה ההולמת את רוחם, בה הם יחושו בטוחים.
לפעמים זה מסתיים בהזמנת משטרה, בשיכרות, פגיעות חמורות וגם פינוי לחדר מיון ובשבוע שלאחר מכן חוזר המראה והסיפור. השנים עוברות וזה לא משתנה. לאורך השנים בהן יש לי ילדים מתבגרים הסיפור לא משתפר וכל מה שנותר זה להיות קשובים ועם אצבע על הדופק כי מותר להם להתבגר כמו שאנו התבגרנו, אבל עם יד על הלב, בשנות השבעים היה הרבה יותר היכן להיות ולחוש בטוחים מאשר היום.
מה בסך הכל רוצים בני נוער? הם רוצים להפגש, להכיר אחרים, לחוש שהם גדלים וחולקים בחוויות משותפות, לאמץ לעצמם את המודל שמציגים בפניהם הבוגרים ולפרוק מטענים של מתחים, בילבול, הורמונים ושאלות.
http://haipo.co.il/forum/viewtopic.php?f=13&t=11808#p27497
לכתבה אודות פסטיבל גולדסטאר והמסר שלו לבני הנוער עלתה תגובה של אחת הקוראות שאמרה: הנוער לא אשם, צריך כאן מבוגר אחראי. אנו המבוגרים התבלבלנו והחלטנו שכל מה שהנוער צריך הוא צרכנות במקום להקציב תקציבים חינוך, תרבות ופנאי נאותים והולמים את צרכי הנוער כיום מתוך ראיית כלל הצרכים ולא רק מה שאנו רוצים לשים בויטרינה שלנו
האם עיריית חיפה רואה באמת את בני הנוער שלה ואת הצרכים האותנטים שלהם או ההיצע היחיד שהיא יכולה להציע היום הוא מספר פעמים בשנה של מסיבות על בסיס מסחרי ופסטיבלים של מותגים שונים אותם אפשר ליחצ"ן ולשווק כלפי הציבור החיפאי שיבין שבעיר שלו יש אקשן?
נפגשתי עם רועי, צעיר חיפאי בוגר עירוני ה' המשרת כעת ביחידת "כיפת ברזל". כתלמיד תיכון, עבד רועי במשרד פרסום תל אביבי השוכר כוחות צעירים ליצירת פרסום ויראלי והובלת דעה עבור מותגים שונים. הוא נחשף לעוצמה וליכולת של עולם הפרסום, הוזמן להשקות אירועים והקבוצה עימה עבד, אף זכתה בפרס הצטיינות על ניהול קמפיין ברשתות חבריות שקידם חטיף.
רועי והחברים החיפאים עימם עבד למדו דבר או שניים על קידום והובלת תהליכים והם החליטו ליישם זאת על נקודה מאוד כואבת בחיפה: בילויים לבני נוער וצעירים.
ערוץ הפרסום המתבקש היה פייסבוק וכל אחד מהחברים היה מקושר כבר למאות ואלפי צעירים אחרים. הם ארגנו ציוד הגברה וכמו שכבר ידעו לפרסם, החלו לפרסם אודות ההתארגנות. לקבוצה החליטו לקרוא "העירומים" בהמשך לכתבה שהתפרסמה בעיתונות המקומית בה סופר על חבורת נערים הנוהגים לקפוץ עירומים למזרקה בככר ספר ובה הם כונו "הילדים העירומים".
הרעיון של "העירומים" היה קידום מסיבות להנאת הכלל ללא שתיווצר עלות שתעיק על המבלים. רועי כמו כל הצעירים האחרים, מכיר את המצוקה הקשה של חוסר מקומות בילוי במחיר סביר או חוסר יכולת להתאסף בחינם במקום בו נפגשים צעירים ומבלים יחד ערב נטול מתחים ופחד מאלימות, חדירה של גורמים מפרי משמעת וסדר. מצב המאפיין את מצב הנוער והצעירים בחיפה שהחליטו שתנועת נוער זה לא בשבילם והם עדיין נטולי רישיון נהיגה וממון כדי להתנייד למקומות אחרים בעמקים או מישור החוף בהם יש אופציות נוחות כלכלית.
הוחלט שבנות תיכנסנה חינם ומחיר הכניסה ינוע בין חינם לעשרה שקלים לכיסוי מערכת ההגברה. היה איסור מוחלט על משקאות ואלכוהול ולמעשה מה שהציעו ה"עירומים" זו מסיבה נטו במקום מרוחק מבתי התושבים כדי לא לגרום רעש והפרעה.
"ומה אם כל מיני גורמים שליליים היו מגיעים וגורמים להתפרעויות?" שאלתי,
רועי אומר שבכל המסיבות שהתקיימו מעולם לא היתה התנהגות בלתי הולמת למרות המספר העצום של האנשים. כולם חשו שייכות גדולה לארוע וחלק מקהילת בני הנוער והצעירים וזה יצר כנראה את האחריות להתנהגות הולמת ונאותה. "בכל מקרה" אומר רועי, "אם היה קורה משהו היינו מזמינים משטרה אבל הפעם היחידה שהגיעה משטרה זה כדי לסגור לנו את המסיבה ומאז אין מסיבות."
ה"עירומים" הבינו שעלו על פוטנציאל וצורך עצום. הם המשיכו בליין המסיבות במקומות אחרים כדי לא למשוך תשומת לב אולם לאחרונה, בעת שהיתה מסיבה הגיעה המשטרה והפסיקה את החגיגה. לא הוגשו תלונות או אזהרות משום שבמסיבות לא מעורבים משקאות והן מוסיקה וריקודים נטו אולם הקבוצה הוזהרה באופן חד משמעי לא להתאגד יותר למסיבות ולעת עתה אין פיתרון אחר.
רועי אומר שהדבר חורה מאוד לו ולכל שכבת הצעירים בני גילו וגם הצעירים מהם, משום שיש בהם תחושה קשה שהעיר שלהם לא רואה את הצעירים שלה באמת ואינה מספקת לצעירים שבה מרחב ואפשרויות לבלות בה בלי להתרושש. רועי מציין שעיריית חיפה אמנם מקדמת ארועים מסחריים, אולם הצעירים המגיעים מהצבא לא זוכים ליהנות מהם משום שהם מגיעים לאחר שהם מתקיימים או שאלו השעות בהם הם משלימים שעות שינה לאחר הגעתם הביתה.
ההיצע הדל שיש בחיפה עולה כסף רב שאין ביכולתם של חיילים או בני נוער לכלכל ולא כל ההורים מוכנים לשאת בעול הכספי שיחד עימו מתווספים הוצאות נסיעה, שתיה ואוכל. הדבר הופך להוצאה כבדה לכל שבוע.
"הכיף האמיתי במסיבות שלנו הוא תחושת היצירה, הקהילה והביחד", אומר רועי. "אנשים נהנים מהפשטות של המסיבות ומהעובדה שהן לא מועקה משום סוג. כולם חברים של כולם וגם אנחנו כמארגנים, אנחנו חברים של האנשים ונהנים ביחד. זה נטו יוזמה של אנשים צעירים שרק רוצים ליהנות ולשכוח בסופשבוע מכל מה שעבר עלינו במהלכו. חבל שהעיר שלנו לא מבינה את זה ואנו צריכים למצוא פיתרונות אחרים".
"מה תעשו עכשיו?", שאלתי.
"אין מה לעשות. סגרו אותנו והותירו אותנו בחוסר ברירה." אומר רועי. "יש כל מיני מקומות בילוי בעמק יזרעאל, מסיבות כפר, יש בנשר ובקריות כל מיני מקומות אבל איזו מן עיר גדולה גורמת לצעירים שלה לחפש בילוי הוגן ההולם כלכלית את יכולותיהם בערי הפריפריה השכנות? במקום שיבואו אלינו, לעיר הגדולה, אנו נוסעים לשם.
עכשיו אנו לא רק עירומים אנחנו גם קרחים."
לא ניתן להגיב