חברה שאני אוהבת נעלבה ממני. לא הבנתי על מה ולמה, והדרמה שהיא עשתה כל כך הכעיסה אותי, שהחלטתי "להיעלב בחזרה" ופשוט ויתרתי עליה.
במשך שנה היא הייתה חסרה לי. התגעגעתי אליה, לנוכחות שלה, לדברים שאהבתי לשתף רק אותה. לא מעט פעמים כמעט התקשרתי; כמעט הרמתי את הטלפון, כמעט וכמעט אבל האגו השתלט עליי. והוא אחד שידע לעשות בי שפטים, לשכנע אותי שאני הצודקת ולגרום לי להתבצר בעמדתי עד שהקשר פשוט התפוגג.
לאחר שנה נפגשנו במקרה בסופר, בין ריחות המאפים למדפי חומרי הניקוי. היא כל כך שמחה לראות אותי, חיבקה ונישקה בחום, בעוד אני נותרתי מרוחקת, לא מבינה איך היא מסוגלת להפגין כזו קרבה אחרי הנתק. משם המשכנו לבירה, כי לשתינו היה ברור שיש דברים שצריך להגיד. חיכיתי שהיא תתחיל להסביר מה קרה אז, אבל היא בחרה בגישה אחרת:
"אני בכלל לא זוכרת על מה נעלבתי," היא אמרה, "זה כנראה לא היה כזה משמעותי. בסך הכול רציתי לבדוק את מקומי בחייך. רציתי שתילחמי עליי. חיכיתי שתדפקי בדלת עם זר פרחים ותגידי לי: 'כפרה עלייך קרן, מעלש, תעשי קפה ואל תבלבלי לי את המוח'. זה הכול, רק זה. רציתי הוכחה שאני חשובה לך. כשנעלמת, פשוט הבנתי שאני לא".
כשסיימה לדבר, הבנתי שאין טעם להציג את הפרשנות שלי לאירועים. הבנתי שטעיתי. הרגשתי צער על שנה שלמה שחלפה, על שנה של מפגשים, יציאות, קניות, ריח של קפה בעגלות ושיחות שלא קרו רק כי התכנסתי לתוך הנחות היסוד והאגו שלי.
הסתכלתי עליה ואמרתי רק: "סליחה. טעיתי. גם את חסרת לי מאוד. היו כל כך הרבה 'כמעטים' בשנה הזו, כמעט התקשרתי, כמעט סימסתי, כמעט עברתי ליד הבית שלך ונכנסתי… אבל לא חשוב. מעלש, תעשי קפה ואל תבלבלי לי את המוח".
מה למדתי?
- אל תוותרו על חברים שאתם אוהבים את עצמכם לצידם. תילחמו עליהם: לפעמים הצד השני רק צריך לדעת שהוא חשוב מספיק כדי שתתאמצו עבורו.
- הניחו להנחות: פרשנות מוטעית ואגו הם המתכון הבטוח לאובדן קשרים יקרים.
- לא כל קשר ראוי למלחמה "בכל מחיר", אבל אם הגעגוע קיים — סימן שיש על מה להילחם.
- אך גם למדתי שכלום לא בכל מחיר, ויש זמן גם לשחרר חלק מהם.
הכותבת: רינת שפאן – אשת חינוך, מרצה וכותבת הספרים: "שמש", "סיפור פשוט על רגישות" ו"יחפה", והגעתי למסקנה די פשוטה: הסיפורים הכי טובים נכתבים מהחיים עצמם.
מוזמנים לעקוב, למצוא את עצמכם בין השורות, ולצעוד איתי יחד במילים יחפות – לרכישה לחצו כאן.