במשך שנים, בתחילת כל חודש, הייתה מרים מגיעה לסניף הבנק השכונתי. היא הייתה ממתינה בסבלנות לתורה, ניגשת לטלר, מחליפה כמה מילים. מושיטה את תעודת הזהות ומושכת את כספי הפנסיה שלה.
זו הייתה פעולה פשוטה, שגרתית. כמעט מובנת מאליה.
אך השנים חלפו, וגם הבנקים השתנו.
בהדרגה הצטמצמו עמדות השירות, שעות קבלת הקהל התקצרו, ואת מקומם של הטלרים תפסו מסכי המגע והכספומטים.
מאז, בתחילת כל חודש הייתה מרים מוסרת את כרטיס הבנק לנכדה, דרור בן ה- 16. הוא היה ניגש לכספומט, מושך עבורה את כספי הפנסיה בתוך פחות מדקה ומחזיר לה את הכסף ואת הכרטיס, כך נמשכה השגרה חודשים ארוכים עד שהגיע חודש יולי.
דרור טס לחופשה בת חודשיים בחו"ל.
מרים החליטה שהגיע הזמן לנסות להסתדר בכוחות עצמה. היא נעמדה מול הכספומט אחזה בכרטיס בידיים רועדות, והביטה באנשים סביבה.
צעיר אחד הכניס את כרטיסו לכספומט. בתוך שניות ספורות לחץ על הצג, הזין את הקוד, משך את כספו והמשיך בדרכו.
אחריו הגיעה צעירה. אחריה אדם נוסף, נדמה היה שכולם יודעים בדיוק מה לעשות.
כאשר הגיעה תורה, היא הכניסה את הכרטיס לכספומט, המסך התחלף, היא לחצה על אפשרות אחת, מיד הופיע מסך נוסף, היססה … לחצה שוב, ופתאום הכל חזר להתחלה.
היא ניסתה פעם נוספת ושוב לא צלחה.
מאחוריה החל להיווצר תור,
"אפשר להתקדם." נשמע קול חסר סבלנות.
"אולי תפני רגע את המקום, אם את לא מסתדרת."
צעירה שעמדה מאחוריה רטנה: "חצי שעה את על המכשיר, אני ממהרת לעבודה."
מרים הרגישה כיצד פניה מאדימות. לא משום שלא הצליחה למשוך את הכסף, אלא משום שפעולה פשוטה, כזו שעשתה במשך עשרות שנים מול הפקידה בבנק, הפכה ברגע אחד למבחן מול עיניהם של אחרים.
היא אספה את הכרטיס וניגשה לפקידה: "סליחה," שאלה בקול שקט.
"אפשר למשוך את כספי הפנסיה דרככם?"
הפקידה הרימה את ראשה מן המסך, והשיבה בנימוס: "מצטערת גברתי, משיכת מזומן מתבצעת באמצעות הכספומט בלבד."
מרים הודתה לה ויצאה מן הסניף, היא התיישבה על הספסל שמחוץ לבנק.
כרטיס הבנק היה בידה.
"מה אעשה עכשיו ?" חשבה בליבה.
"אוף… הכל השתנה, איך אסתדר לבד בעולם הזה?"
אני פחות רוצה להפריע לבתי, אך אין לי ברירה.
לבסוף, שלפה את הטלפון מתיקה והתקשרה.
"אפרת, האם תוכלי להגיע איתי לבנק?
"מה קרה?" שאלה אפרת.
"אני לא מצליחה להוציא את כספי הפנסיה שלי."
"אוקיי אמא, אגיע מחר אחרי העבודה."
בתה הגיעה, כפי שהבטיחה, והוציאה את השטרות מן הכספומט.
מרים חשה שאיבדה את תחושת העצמאות שליוותה אותה במשך שנים רבות.
הקידמה שינתה את הדרך שבה אנחנו חיים, עובדים ומקבלים שירות.
עבור רובנו, היא הפכה את החיים למהירים ונוחים יותר.
אך יש מי שפוגש אותה אחרת, עבור מבוגרים רבים שלא גדלו מול מסכים, פעולה בסיסית כמו משיכת כספי הפנסיה, עלולה להפוך לרגע של תסכול, תלות ולעיתים גם מבוכה.
הכסף היה שייך למרים היא עבדה עבורו כל חייה, ובכל זאת, כדי להגיע אליו, היא הייתה זקוקה שמישהו אחר יפעיל את מכשיר הכספומט עבורה.
הקידמה מבורכת, אך אסור שבדרך אליה ייעלם גם המענה האנושי.
מעולה!! מה שווה הטכנולוגיה אם היא מוחקת את האנושיות?
מזכיר ממש את הסיטואציה בסופר, החוסר אונים אצל אנשים שהתרגלו כבר למשהו מסוים מתסכל אותם – במיוחד כאשר חשים שאין להם אופציה אחרת.
ויצא לי לראות אנשים נחמדים שישר נרתמים לעזרה (:
אבל באמת יכול להיות נחמד – אם יוכלו לכתוב אולי איזשהו מדריך פשוט מאוד (בכתב קריא וברור), או מישהי/ו עם סבלנות רבה שיעניקו אפילו רק תחושה של ביטחון (:
מירה 30/07/2026 בְּ- 7:57
זה לא בדיוק ככה. תמיד יש עזרה מפקיד/ה בבנק אם צריך !!.ובטח אחד האנשים שעמד אחרי הגברת היה עוזר לה. כבר קרה שעזרתי. וחוץ מכל זה אפשר ללמד את הגברת להוציא כסף מכספומט. קצת תרגול וזהו.
זה לא בדיוק ככה. תמיד יש עזרה מפקיד/ה בבנק אם צריך !!.ובטח אחד האנשים שעמד אחרי הגברת היה עוזר לה. כבר קרה שעזרתי. וחוץ מכל זה אפשר ללמד את הגברת להוציא כסף מכספומט. קצת תרגול וזהו.