"היום הייתי על סף ויתור" כתבתי ב-30 באפריל 2019, כשעמדתי בפינה חשוכה בקצה שכונת קריית אליעזר, בקצה החנייה של רחוב סלבדור בין מתחם הלימוד של הבטיחות בדרכים לבין המוזיאון הימי, עם כפפות ושקיות זבל ריקות, מנסה להבין איך הגעתי לסיטואציה הזאת.
שמונה חודשים קודם לכן, עברתי לשכונה, עם תקווה גדולה לחדש את הקהילה הציונית דתית שהצטמצמה עם השנים בשכונה ולראות איפה אני יכול לעזור לשיפור החיים של כלל התושבים בשכונה. בחרתי להתמקד בשיפור תשתיות וניקיון, אבל אנחנו מקדימים את המאוחר, נדבר על זה בהמשך, בשלב הזה רק אומר שיצאתי לדרך וכמו שד"ר סוס אומר "כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" וגם הכתיבה בטור הזה על יזמות חברתית היא המשך ישיר של אותו מסע מרתק ומופלא שלא הייתי יכול לדמיין שיתפתח לכך.
לכן, כבר עכשיו אני מפציר בכם, הקשיבו לעצתו של ד"ר סוס וצאו לדרך!
הטור הזה פה כדי ללוות אותכם לאורכה.
מאיפה מתחילים?
כשהגעתי לשכונה שאלתי את עצמי, מה אני ביומיומי שלי יכול לעשות כדי להפוך את השכונה למקום קצת יותר טוב?
רציתי להתחיל מיזם חברתי בשכונה, אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל. בהרצאת TED, איך מתחילים תנועה? – How to Start a Movement, מצאתי את קצה החוט הראשוני.
מדובר בהרצאת TED קצרצרה, של כ-5 דקות, רואים בה סרטון שמציג בחור אחד על מדשאה, רוקד לבד. כל האנשים במדשאה מסתכלים עליו כמו על משוגע, שעושה תנועות מוזרות, חובבניות, ונראה בעיקר כמו מישהו שהמודעות העצמית שלו יצאה להפסקה ממושכת.
ואז מתרחשת התפנית, אדם שני מצטרף אליו. ברגע הזה הכול משתנה. הראשון כבר לא נראה רק כמו משוגע. פתאום יש שניים. יש משהו משותף. השני לא סתם מצטרף לריקוד, הוא נותן לראשון לגיטימציה. אחר כך, מצטרף השלישי ופתאום יש לנו כבר תנועה, משם כדור השלג ממשיך לגדול עוד ועוד מצטרפים, ובתוך דקות כל המדשאה הופכת למסיבה אחת גדולה.
המסר היה מטלטל, לפעמים האדם המשמעותי ביותר הוא לא הראשון, המוביל, אלא דווקא האדם השני, זה שמצטרף, שמאמין ברעיון, שמראה לאחרים שזה כבר לא טירוף של איזה משוגע, אלא התחלה של משהו חברתי.
בחרתי להיות כזה, מספר 2 שיצטרף למשוגע בודד לעזרה. והתחלתי לחפש "משוגעים", וכידוע "יגעת ומצאת – תאמין".
לידת "שעה בשבוע"
"קוראים לי איתי פרז, אני גר ברחוב ברכה חבס בחיפה (הדר עליון)" כתב איתי בפברואר 2019. "יש לי כלבה אז יוצא לי לטייל בהדר לעיתים קרובות ובעיקר באזור הבית, שמתי לב שבין הרחובות ובתוך השיחים יש כמויות זבל שכבר לא נעים ללכת בשכונה גם בגלל הריח וגם בגלל הלכלוך… שנה וחצי שלא עשיתי כלום חוץ מלהתלונן ולנסות לדבר עם העירייה.
היום החלטתי לעשות מעשה… לקחתי את הכלבה ושתי שקיות זבל ויצאנו לטיול/ניקיון בתחתית הבניין. חזרנו אחרי שעה מיוזעים (לפחות אני) ועם שתי שקיות מלאות בזבל + שואב אבק, מתקן לתליית כביסה ועוד ועוד…
כשהגעתי הביתה חשבתי מה אם כל בנאדם בשכונה יצא פעם בשבוע, לשעה, לאסוף קצת זבל ברחוב? מעניין איך יראה הרחוב אז…
אני יודע שכולנו משלמים ארנונה והרבה כדי שאת הדברים האלה תעשה העירייה אבל לי נמאס לחכות.
עשיתי החלטה היום, כל שבוע אני אצא לשעה אחת עם הכלבה ושקיות הזבל כדי לנסות ולהפוך את המקום שאני גר בו למקום יפה יותר, לפחות שיהיה לי כיף לטייל בו.
בדף הזה אני אעלה תמונות כל שבוע של מה שאספתי, בתקווה שלאט לאט הכמות תקטן…"
נדלקתי, מצאתי את ה"משוגע" הראשון. יש כבר מישהו שקם ועושה מעשה בהדר. אני יכול להיות האדם השני. אני יכול לפתוח סניף נוסף בקריית אליעזר.
פניתי לאיתי וביקשתי להיות “סניף” של "שעה בשבוע" בקריית אליעזר.
התחלתי, יצאתי החוצה. כל שבוע רחוב אחר. פעם נקודה ליד בית הכנסת, פעם אזור אחר בשכונה, פעם רחוב צדדי שאף אחד לא מרגיש שהוא באחריותו. תוך כדי תנועה פגשתי אנשים שונים. חלק צעקו מהמרפסות. חלק שאלו מה אנחנו עושים. חלק פרגנו. חלק אמרו שאנחנו פראיירים. חלק הצטרפו והיו שותפים יקרים למסע הזה.
אבל באפריל 2019, מצאתי את עצמי עומד לבד בקצה השכונה בפינה חשוכה ושואל את עצמי, למה? למה לעזאזל אני עושה את זה?
שאלת מיליון הדולר – למה?
באותה פינה חשוכה שאלתי את עצמי את השאלה, שהתשובה אליה נתנה לי את הכוח לכל הפעילות במיזם "הזכרתי לעצמי, שזה לא סתם פעילות יח"צ לקהילה אלא באמת ערך שגדלתי עליו ואני מאמין בו" עניתי לעצמי "זו הארץ שלנו וחשוב לשמור עליה נקיה ויפה, גם ברחובות הראשיים בשכונה וגם בסימטאות הנידחות, בכל מקום!" נזכרתי בסיפורים שגדלתי עליהם, על הרבנים שעלו לארץ וניקו את הרחובות, מתוך שמחה על הזכות העצומה לגור בארץ ולנקות בה את הרחובות…הם ראו בזה ערך, יש טעם למאמץ!
המשכתי, בהתמדה למרות הקושי ובשיא הפעילות, הגענו לכ־15 חברים שיצאו לנקות יחד.
עם הזמן למדתי שהמיזם הוא הרבה מעבר לניקיון, הוא נוגע ביחס שלנו למרחב הציבורי.
המרחב הציבורי משפיע עלינו. ילד שגדל ברחוב מוזנח קולט את זה, גם אם אף אחד לא אומר לו במילים הוא מבין, למקום הזה לא אכפת ממני וגם לי לא חייב להיות אכפת ממנו. כשהמקום נראה מטופח ומסודר הוא משדר לנו משהו אחר לגמרי, יש כאן אנשים שמכבדים את עצמם, מכבדים אותי, יש כאן אחריות, יש כאן שותפות.
אחד העקרונות החשובים שלמדתי בשלב הזה היה שאנשים לא מצטרפים לפעולה טכנית. אם יזמינו אותך “לבוא לאסוף זבל”, לא בטוח שזה ירגש אותך. אבל אם מזמינים להצטרף לחזון גדול יותר ומשמעותי יותר, זה כבר סיפור אחר.
השיטה של "שעה בשבוע"
מה כבר עשינו? אספנו זבל. כמה שקיות בכל פעם. אבל מבחינתי שם גיליתי שאפשר להקים מיזם חברתי מאפס בעזרת ארבעה צעדים: רגש, דמיון, פעולה ושיתוף.
הבסיס הוא הרגש. להבין את הבעיה. מי סובל ממנה? איך הבעיה הזאת נראית ביום־יום? מה הכאב שהיא יוצרת? מה ההשלכות של דחיית הטיפול בבעיה הזאת? כל התשובות האלה בונות לנו את הלמה החזק שיאפשר את האיך.
הצעד השני הוא הדמיון. לעלות רעיונות. לתת למגוון רחב של אפשרויות לצוף. במקרה של ניקיון שכונתי, אפשר היה לבחור בכמה דרכים: להתלונן לעירייה, להקים עצומה, לפרסם פוסטים, לצאת לנקות, ליצור שיתופי פעולה. כל אחד בוחר את הדרך המתאימה לו. זה היופי ביזמות היא ניסוי מתמשך. אנחנו לא יודעים מראש מה יעבוד.
הצעד השלישי הוא לפעול, אפילו משהו קטן, העיקר לצאת לדרך. לא לחכות לתוכנית מושלמת. לקחת שתי שקיות, לצאת לסיבוב, לבדוק מה קורה. אחר כך ללמוד ולשפר.
הצעד הרביעי הוא לשתף. לקדם את הערך. לשתף את החזון והחלום. לתת לאנשים נוספים להתרגש ביחד איתך מתמונת הניצחון העתידית ומהפעולות הקטנות שסוללות את הדרך לשם. כשאנשים ראו תמונה של תושבים שמנקים שכונה, זה הזכיר להם שניקיון הוא לא דבר מובן מאליו. אולי זה גם גרם למישהו לחשוב פעמיים לפני שהיה משאיר כוס חד־פעמית על המדרכה. אולי מישהי אחרת תרים את הכפפה ותגיד, גם אצלנו ברחוב צריך לעשות משהו.
אכפתיות • אחריות • אקטיביות
אם צריך לזקק את כל הסיפור של "שעה בשבוע" לשלוש מילים, אלו יהיו – אכפתיות, אחריות, אקטיביות.
אכפתיות – הרגע שבו אני רואה בעיה ולא עובר הלאה. אחריות – הרגע שבו אני לא אומר “זו לא הבעיה שלי”, אלא שואל איזה חלק קטן אני יכול לקחת. אקטיביות – הרגע שבו אני מפסיק רק לחשוב או לדבר, נכנס למגרש ועושה.
זה בעיניי הלב של יזמות חברתית. לא תואר, לא תקציב, לא תפקיד רשמי. קודם כול אכפתיות. אחר כך לקיחת אחריות ויציאה לפעולה.
אני מאמין שהעיר שלנו מלאה באנשים שעושים את זה, גם אם הם לא קוראים לעצמם יזמים חברתיים. אנשים שמחזיקים גינה קהילתית, שמובילים שביל, שמובילים קהילה, שמארגנים מפגש חברתי, פעילות לילדים, עזרה לעולים, קבוצת ניקיון, סיוע לקשישים או בר שכונתי.
האנשים האלה לא תמיד מופיעים בכותרות, לא תמיד יש להם תקציב, לפעמים הם פועלים כמעט לבד אבל הם התקווה של חיפה, להם מגיע שנכיר אותם, להם אנחנו צריכים לעזור.
מכירים אנשים כאלה? ספרו לי שנלמד מהם ביחד, מה הסוד שלהם? מה הם למדו במסע שלהם?
להאזנה לפרק ◄ איך להקים מיזם חברתי בהשקעה של שעה בשבוע?
ברוך דרור – מהנדס אווירונאוטיקה, בעל MBA בניהול חדשנות ויזמות מהטכניון, יזם ופעיל חברתי בחיפה. כותב על האנשים, הקהילות והתהליכים שמעצבים את העיר, מתוך אמונה שמנהיגות מתחילה ביצירת מרחבים שבהם אנשים יכולים ליזום ולממש את מלוא הפוטנציאל שלהם.