אלדד בק: בן למשפחת בוני מלונות "הרצליה" בחיפה, מזרחן, סופר ועיתונאי – חי בין הכרמל וואדי סאליב לבין וינה אירופה והמזרח התיכון
כתב חוץ שנולד אל תוך סיפור היסטורי
סיפורו של אלדד בק, מתחיל הרבה לפני לידתו. כדי להבין את מסלול חייו, את בחירותיו המקצועיות ואת סקרנותו הבלתי פוסקת כלפי עמים, מדינות ותרבויות, יש לחזור אל שורשי משפחתו, אל ימי העליות הראשונות, אל יהדות אירופה ואל הכרמל של ראשית המאה העשרים.
לעיתים נדמה כי ספריו והקריירה העיתונאית הארוכה שבנה הייתה המשך טבעי לסיפור משפחתי שנע בין יבשות, שפות ותקופות היסטוריות.
בק שכתב חמישה ספרים, הינו חוקר המזרח התיכון ובן לאחת המשפחות המזוהות עם תולדות העיר חיפה. במדור זה מספר בק על הזיכרונות, המסעות והחיים בין ישראל לאירופה.
למרות שנולד בשנת 1965, נדמה כי הדחיסות יוצאת הדופן של חייו, ריבוי התחנות, הארצות, המפגשים והסיפורים שאסף בדרכו, מעניקים תחושה של אדם שלא חי חיים של אדם אחד בלבד, אלא חיים רחבים ומרובדים דיים כדי למלא את קורותיהם של כמה אנשים.
"גם אני חי פה"
כאן, המדור המבקש לפתוח דלתות, לא רק של בתים, אלא של נפשות. זהו מדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות, היישר אל מרחב מגוריהן, מתוך אמונה כי היכרות אמיתית נרקמת דרך סיפורים, מטעני חיים ונקודות מבט ייחודיות ואישיות.
כך נפרש בהדרגה הפסיפס האנושי העשיר של עירנו, חיפה, עיר של קולות, זיכרונות וזהויות חיות ונושמות. מדור אודות נשים ואנשים החיים כאן, כפי שמרמז גם שמו של המדור: "גם אני חי פה".
זה המקום בו נפגשים עם הדמויות הללו בתוך בתיהן, אך לא כחלל פיזי גרידא, כזה הנמדד במטרים רבועים, בשומות נדל"ן או באסתטיקה עיצובית. הבית מתואר כאן כמרחב רווי משמעות: אוצר של זיכרונות, עדות לסיפורי חיים ומרחב טעון ברגש. דרך הבית נכיר את יושביו, לא מבחוץ, אלא מבפנים: דרך עדשה אינטימית, חד פעמית, החושפת את עולמם כפי שהוא נחווה מבפנים.
הפעם ניכנס אל ביתם של אלדד בק ובן זוגו קרל-הנס הנמצא בבית ערבי ישן ששופץ ושוקם באהבה רבה וממוקם בוואדי סאליב.
שורשי המשפחה: אירופה, ציונות ובניין הארץ
משפחתו של אלדד בק נושאת עמה שני סיפורים יהודיים מרכזיים של המאה העשרים.
מצד אביו ניצבה משפחת בק, ששורשיה באירופה. המשפחה חוותה מקרוב את טלטלות היבשת ואת אסון השואה. אבי סבו, הרמן בק, נרצח במחנה ההשמדה סוביבור. סבו, הוגו בק, הצליח להימלט לארץ ישראל בטרם נסגרו שערי אירופה בפני יהודייה. סיפורי ההצלה והאובדן הללו היו חלק בלתי נפרד מן הזיכרון המשפחתי.
מן הצד השני ניצבת משפחת הלוי-אפשטיין, משפחה ותיקה ומוכרת בחיפה. על פי המידע המשפחתי, סבו מצד אימו היה לוי-אפשטיין, בן למשפחה שהייתה קשורה למלונות "הרצליה" המפורסמים שעל הכרמל.
בתקופת היישוב נחשבו מלונות אלה לסמל של אירוח עברי מודרני. אורחים מהארץ ומחו"ל, אנשי ציבור, סופרים ומנהיגים נהגו להתארח בהם. בני המשפחה חיו בסביבה שבה מפגש עם אנשים מארצות אחרות היה חלק טבעי מן החיים.
ייתכן שכבר כאן נטמנו הזרעים הראשונים לנטייתו העתידית של נכדם להתעניין בעולם שמעבר לאופק.
אהבה, גלות וסוד משפחתי
אחד הסיפורים המיוחדים בעולמו של אלדד בק, התגלה לו רק בשלהי שירותו הצבאי, זמן קצר לפני שעזב את ישראל ללימודים בצרפת. היה זה סוד משפחתי שנשמר במשך עשרות שנים, כמעט בלחש, ועבר מדור לדור כזיכרון טעון שאיש לא העז לגעת בו יותר מדי.
במרכזו עמדה שושנה אפשטיין, דודה-רבתא בת למשפחת המלונאים החיפאית שבנתה את מלונות "הרצליה" המיתולוגיים בחיפה. בשנות המנדט התאהבה שושנה באמיל עטאללה, נוצרי ערבי ממשפחה אמידה ומכובדת. בעידן שבו גבולות לאומיים, דתיים ומשפחתיים היו קשיחים כמעט כמו חומות אבן, אהבתם נתפסה כאיום על הסדר הקיים.
משפחתה של שושנה ניסתה למנוע את הקשר ואף השיאה אותה בשידוך ליהודי ירושלמי. אלא ששושנה סירבה להיכנע.
היה זה מנדל כהן. בעת שנישא לשושנה, עבד כמורה אך לימים זנח את ההוראה ופנה למקצועו של אביו, הנגרות. בכישרונו ובחריצותו רכש לעצמו שם, עד שבסופו של דבר התמנה לנגר בארמונו של מלך ירדן, עבדאללה הראשון. בשנת 1924, חמש שנים לאחר נישואיו הכושלים לשושנה ולאחר שזו נמלטה לזרועותיו של אמיל, נישא מנדל כהן בשנית, הקים משפחה חדשה ופתח פרק אחר בחייו.
זמן קצר לאחר החתונה הכפויה עזבה שושנה את בעלה ונמלטה עם אמיל. השניים עזבו את ארץ ישראל, התיישבו תחילה ברומניה ולאחר מכן בצרפת, שם בנו את חייהם הרחק ממשפחותיהם. במשך שנים רבות נותר סיפורם במשפחה כמעין רומן טראגי של אהבה אסורה, מרד במוסכמות וגלות שנכפתה על מי שבחרו ללכת אחר לבם.
עבור בק, שהקדיש חלק ניכר מחייו המקצועיים לחקר זהויות, לאומים וגבולות תרבותיים, היה בסיפור הזה משהו גדול בהרבה מהיסטוריה משפחתית.
הוא שב אליו שוב ושוב, חיפש מסמכים, עדויות ופרטים שנשמטו מהזיכרון הקולקטיבי. ואז, עשרות שנים לאחר ששמע עליו לראשונה, התרחשה תפנית שהעניקה לפרשה ממד חדש לגמרי. במהלך מחקר אילן היוחסין המשפחתי שערך, נחשף מסמך בארכיון הרבנות האשכנזית בקהיר, המעיד כי אמיל עטאללה עבר גיור רשמי וקיבל את השם אברהם. המסמך, שנכתב בלשון הרבנית היבשה של התקופה, חשף מאחוריה סיפור אנושי רב עוצמה: גבר שביקש לחצות גבולות של דת, קהילה ומוצא מתוך אהבתו לאישה שבחר.
הגילוי לא פתר את כל התעלומות. הוא לא השיב על השאלה אם בני המשפחה בארץ ידעו על הגיור בזמן אמת, ולא אם שינה הדבר את יחסם לשושנה ולאמיל. אך דווקא הפערים הללו, המקומות שבהם ההיסטוריה מותירה חללים ריקים, הם שמושכים את בק.
מבחינתו, הסיפור אינו רק על שני אוהבים שחצו יבשות כדי להיות יחד, אלא על האופן שבו משפחות בונות זיכרון, מוחקות פרקים ממנו, ואז מגלות אותם מחדש.
במובנים רבים, נדמה כי הפרשה כולה היא מיקרוקוסמוס של המזרח התיכון שעליו כתב וחקר במשך שנים: יהודייה וערבי, אהבה מול מוסכמות, זהות מול שייכות, ומאבק מתמיד בין הסיפור הפרטי לבין הכוחות הגדולים של ההיסטוריה.
גם כיום, כאשר כל מי שיכול היה להעיד ממקור ראשון על הדרמה ההיא כבר איננו בין החיים, ממשיך הסיפור לחשוף שכבות חדשות. עבור בק, זוהי תזכורת לכך שהעבר לעולם אינו קפוא בארכיונים; הוא חי, משתנה ומפתיע ולעיתים הסודות העמוקים ביותר של משפחה מתגלים רק כאשר נדמה שכבר לא נותר מי שיספר אותם.
יש לציין שהסופרת שרה חפרי-אפלל כתבה רומן היסטורי ודרמה חברתית "שושנה" (1999). בספרה זה היא מתארת סיפור אהבה המתרחש בארץ ישראל בשנת 1925, סביב מערכת יחסים מורכבת וסוערת בין גבר ערבי לצעירה יהודייה על רקע התקופה.
היא מתארת זאת כעלילה השוזרת בתוכה תיאור מרגש של החיים באותם ימים ומתמקדת בנושאים של זהות, אהבה האסורה על פי המוסכמות החברתיות, מאבקים פנימיים וגילוי עצמי.
שורשים שהקדימו את המדינה
כדי להבין את עומק שורשיו החיפאיים של אלדד בק, צריך לשוב כמעט מאה ושמונים שנה לאחור. הענף המשפחתי מצד אימו הגיע לארץ ישראל כבר בשנת 1846, בשליחות חב״ד, והתיישב בחברון, הרבה לפני גלי העלייה הציוניים המוכרים.
במשך עשרות שנים חיו בני המשפחה בין סמטאותיה העתיקות של העיר, עד שבתחילת המאה העשרים עקרו לירושלים. משם המשיך מסע המשפחה בעקבות השינויים הגדולים שעברו על הארץ. בשנת 1908 עזב אביו של סבו של אלדד את ירושלים ליפו, ומיד לאחר מכן המשיך לחיפה, עיר נמל צעירה ותוססת שעתידה היה להיקשר בגורל המשפחה לדורות.
לידתה של רשת מלונות "הרצליה" בחיפה
בשנת 1910 פתח אבי המשפחה את בית המלון הראשון, ראשיתה של פעילות מלונאית שנשאה את השם "הרצליה" וזאת לאחר שהתקבל אישור מאלמנתו וילדיו של בנימין זאב הרצל להשתמש בשם.
המלון פעל במבנה שבו שוכן כיום "בית הגפן", והיה ביטוי לאמונה של דור החלוצים כי העתיד היהודי בארץ ייבנה לא רק באמצעות חקלאות והתיישבות, אלא גם באמצעות מסחר, תיירות ויוזמה פרטית. לכן, השם "הרצליה" לא נבחר במקרה והפך לסמל של חזון ציוני המתורגם למעשה יומיומי של הכנסת אורחים.
אלא שההיסטוריה, כפי שקורה לעיתים קרובות במזרח התיכון, לא הותירה מקום רב ליציבות.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נקלע המלון אל לב המערבולת. אונייה בריטית הפגיזה את האזור, הטורקים השתלטו על המבנה והפכו אותו למפקדה צבאית, ובשנת 1917 גויס משה-דוד, אביו של הסב, לצבא הטורקי.
מאחור נותרה אם שנאלצה לדאוג לבדה לשמונה ילדים בתקופה של מחסור ואי-ודאות. אך המשפחה לא ויתרה. כבר בשנת 1918 הוקם מלון "הרצליה" השני ברחוב אלנבי 7 בחיפה, ובכך החלה תקופה חדשה של התרחבות והתבססות.
עלייתו של המלון אל הר הכרמל
בשנת 1923 נפתחה שלוחה תיירותית נוספת ברחוב קלר 7 שבמרכז הכרמל, במקום שבו ניצב כיום מבנה הסופרמרקט במרכז הכרמל, ולאחר מכן עברה הפעילות למבנה אחר ברחוב יפה נוף, המקום המוכר כיום בשם "נוף חנה".
המבנה שימש בין השנים 1922-1928 כבית מגורים פרטי, אך בשנת 1928 הועברה אליו פעילותו של מלון הרצליה, והוא הפך לאחד משלושת בתי המלון של רשת "מלונות הרצליה". באותן שנים נחשב לאחד מבתי המלון האיכותיים ביותר על הכרמל. מן המרפסות נשקף נוף מרהיב של המפרץ, ובין אורחיו נמנו כמה מן האישים הבולטים של התקופה: חיים נחמן ביאליק, שלום אש, ארתור בירם, שמריהו לוין, הלורד בלפור, חיים ויצמן ואחרים.
עבור רבים מהם היה המלון לא רק מקום לינה אלא תחנה במפעל הגדול של בניין הארץ.
יש לציין שהסבת המבנה למלון היה תחילה במסגרת יוזמה של חסידים שפעלו בשליחות האדמו״ר מגור וביקשו לחזק את ההתיישבות היהודית על הכרמל. אולם גם למלון זה נכונו אתגרים רבים. בתי המלון הגרמניים במושבה הגרמנית ובמרכז הכרמל נהנו ממוניטין גבוה ומקשרים טובים עם הממשל הבריטי, שהעדיף לא פעם את שירותיהם. לצידם פעלו גם בתי מלון ערביים מבוססים. התחרות הייתה קשה, אך לימים "מלון הרצליה" הצליח לבסס לעצמו מעמד של מלון יהודי מכובד שהציע אירוח איכותי ואוכל כשר לקהל אורחיו.
סופה של שושלת – "נוף חנה" והזיכרון שנשאר
למרות הצלחות רשת מלונות "הרצליה", הקשיים הכלכליים הלכו וגברו. המלון שעל הכרמל נסגר בשנת 1932, אך המלון ברחוב אלנבי המשיך לפעול עוד שנים אחדות.
בשנת 1939, בעיצומם של ימי המרד הערבי, הושלכה פצצה אל מטבח המלון. הפיצוץ סימן לא רק את סופו של העסק המשפחתי שנשא את השם "הרצליה", אלא גם את קיצה של שושלת מלונאית שנמשכה קרוב לשלושה עשורים. בני המשפחה התפזרו ברחבי הארץ, לקיבוצים, למושבים ולערים שונות. רק שלושה מן הילדים נותרו בחיפה.
המבנה שעל הכרמל שימש לאורך השנים כפנסיון, מפקדה של הצי הבריטי, מחנה אימונים של האצ"ל ומתקן צבאי של צה"ל. בשנת 2005 נרכש בידי חברת "אלון גלובל", שומר ושופץ בקפדנות ועתה משמש כבית מגורים, הנושא את השם "נוף חנה".
אך גם כיום, כאשר הוא משקיף בדממה על המפרץ ועל שכבות האבן של העיר, קשה שלא לדמיין את הימים שבהם עלו במדרגותיו משוררים, מדינאים וחלוצים, ואת בני המשפחה שראו במלון לא רק עסק אלא שליחות.
עבור אלדד בק, שנולד עשרות שנים לאחר מכן, אין זה רק סיפור משפחתי. זהו חלק מן היסוד שעליו נבנתה תחושת השייכות העמוקה שלו לחיפה, עיר שבה ההיסטוריה אינה חבויה בארכיונים בלבד, אלא ממשיכה לחיות באבני הבתים, במרפסות הפונות אל הים ובזיכרונות העוברים מדור לדור.
ילדות בחיפה: עיר של מפגשים וגבולות
אלדד בק נולד ב־4 במאי 1965 בבית החולים רוטשילד בחיפה, כיום בית החולים מרכז רפואי בני ציון, אך למעשה סיפורו החיפאי החל עוד לפני לידתו.
הוריו התגוררו אז בירושלים, אולם סבתו אסתר, דמות מרכזית ומעצבת בחייו, התעקשה כי נכדה הבכור ייוולד דווקא בחיפה, העיר שבה חיה.
את שנת חייו הראשונה העביר בירושלים, אח"כ נדדה המשפחה לתל אביב, ובהמשך לגבעתיים, לרחוב עליית הנוער. רק כשהיה בן שש, לקראת גן חובה, השתקעה המשפחה בחיפה. הם גרו ברחוב היינה 21א' שעל הכרמל, בבית משפחתי רחב ידיים שכל קומותיו נשאו את חותם המשפחה: סבתא אסתר התגוררה בקומה האמצעית, משפחתו בקומה העליונה, והקומה התחתונה הושכרה.
הוריו של אביו הלכו לעולמם סמוך ללידתו, ולכן נקשר בק בעבותות של אהבה וזיכרון דווקא אל סבו וסבתו מצד אימו, שהיו עבורו עוגן רגשי ונוכחות יומיומית.
הוא היה הבכור במשפחה, ואחריו נולדו שתי אחיות הצעירות ממנו בשש ובשבע שנים. במבט לאחור, נדמה כי הילדות עצמה התרחשה במרחב שבין הבית ל"גן שמואל" הסמוך, בין שבילי הכרמל הירוקים לבין המבט הפתוח אל הנמל והים.
חיפה של שנות השבעים הייתה עיר נדירה בנוף הישראלי: עיר נמל רב-תרבותית שבה יהודים וערבים, עולים חדשים וותיקים, פועלים, אקדמאים ואנשי ים חלקו מרחב חיים אחד. מן הכרמל נשקפו האוניות העוגנות בנמל והאופק שהוביל לאירופה, לאפריקה ולאסיה. עבור ילד סקרן ואוהב דעת היה זה שיעור יומיומי בכך שהעולם גדול ומורכב הרבה יותר מן הרחוב שבו הוא גר.
שנות בית הספר: הריאלי והכרמל
עד כיתה ג' למד בבית הספר "הרצל", ומכיתה ד' המשיך ל"בית הספר הריאלי" בהדר ובהמשך לבית בירם.
הוא מתאר את אותן שנים כ"ילדות מקסימה": ילדות של טבע, של קרבה לים, של שקט ושל סקרנות אינטלקטואלית בלתי פוסקת. אלדד היה תלמיד מצטיין, ילד שאהב ללמוד ושמצא הנאה אמיתית בספרים, בשאלות ובגילוי עולמות חדשים.
בדיעבד, קשה שלא לראות כיצד העיר שבה גדל, בעלת המפגש המתמיד בין תרבויות, שפות ונקודות מבט, עיצבה את האיש שיהפוך לימים לעיתונאי, סופר ומזרחן.
חיפה העניקה לו לא רק זיכרונות ילדות מאושרים, אלא גם את היכולת להתבונן במציאות דרך יותר מעדשה אחת. אולי משום כך, גם כיום, לאחר שנים של חיים בין מדינות, שפות ותרבויות, נותרה חיפה עבורו המקום המזוהה יותר מכל עם תחושת הבית: עיר רגועה ונעימה, שבה למד לראשונה כי מאחורי כל סיפור מסתתר סיפור נוסף, ומעבר לכל אופק נראה לעין מחכה עולם שלם המבקש שיגלו אותו.
בק שכאמור התחנך בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, אחד ממוסדות החינוך היוקרתיים והוותיקים במדינת ישראל, סיים את לימודיו בשנת 1983.
במקביל היה חניך בשבט "משוטטי בכרמל" של תנועת הצופים. שנות הפעילות הללו חיברו אותו אל נופי הכרמל ואל חיי החברה של העיר. הן גם פיתחו בו תכונות שילוו אותו בהמשך: עצמאות, סקרנות, יכולת הסתגלות ורצון להכיר מקומות חדשים.
בשנים הללו החל להתגבש בו עניין גובר במזרח התיכון ובמתרחש מעבר לגבולות המדינה.
השירות הצבאי: תחילת הדרך העיתונאית
עבור רבים, השירות הצבאי הוא תקופת מעבר. עבור אלדד בק הוא היה גם תחילת הקריירה.
הוא שירת בגלי צה"ל והחל לעסוק בסיקור ענייני המזרח התיכון. כבר בגיל צעיר יחסית מצא עצמו עוסק בתחום מורכב הדורש הבנה פוליטית, היסטורית ותרבותית רחבה.
באותן שנים הבין כי כדי לסקר את האזור באופן רציני אין די בידיעת העובדות בלבד. יש צורך להכיר את השפה, התרבות והעולם הרעיוני של המדינות והחברות שעליהן מדווחים.
תובנה זו עתידה הייתה להשפיע על החלטתו הבאה.
פריז והסורבון: לימוד העולם הערבי מבפנים
לאחר שירותו הצבאי יצא לצרפת ולמד באוניברסיטת הסורבון בפריז.
הוא בחר להתמקד בלימודי ערבית ואסלאם. זו הייתה בחירה חריגה יחסית לעיתונאי צעיר באותה תקופה. במקום להסתפק בעבודה מעשית, הוא השקיע שנים ברכישת ידע אקדמי מעמיק על השפה הערבית, ההיסטוריה של האסלאם והתרבויות שצמחו בעולם הערבי.
פריז העניקה לו גם מבט רחב יותר על אירופה ועל היחסים שבין המזרח התיכון למערב. הוא למד להכיר את נקודת המבט האירופית על ישראל ועל האזור כולו.
ראשית הקריירה: כתב לענייני המזרח התיכון
לאחר לימודיו החל לעבוד ככתב לענייני המזרח התיכון בעיתון "חדשות".
באותה תקופה כבר בלט בגישתו הבלתי שגרתית. הוא ביקש להגיע אל האנשים עצמם, להכיר את המציאות בשטח ולא להסתמך רק על מקורות משניים. עבורו, עיתונות הייתה בראש ובראשונה מפגש אנושי.
הגישה הזאת פתחה בפניו בהמשך דלתות למקומות שאליהם הגיעו מעט מאוד עיתונאים ישראלים.
מעבר לאירופה: כתב החוץ
בשנות התשעים החל פרק חדש בחייו המקצועיים.
בק עבר להתגורר באירופה ושימש כתב בצרפת, באוסטריה ובגרמניה עבור כלי תקשורת ישראליים. במשך השנים הפך לאחד הקולות המזוהים ביותר עם סיקור אירופה בישראל.
הוא לא עסק רק בדיווח יומיומי. הוא ביקש להבין תהליכים עמוקים: שינויי זהות, תמורות חברתיות, הגירה, יחסי דת ומדינה, זיכרון היסטורי ועלייתם של כוחות פוליטיים חדשים.
גרמניה: העיסוק שהפך לשליחות
מבין כל המדינות שסיקר, גרמניה תפסה מקום מיוחד.
עבור אדם שמשפחתו נשאה את זיכרון השואה, העיסוק הממושך בגרמניה היה טעון במשמעויות היסטוריות ואישיות גם יחד. במשך למעלה משני עשורים הוא עקב מקרוב אחר התפתחותה של גרמניה המודרנית, אחר יחסיה עם ישראל ואחר הדרך שבה החברה הגרמנית מתמודדת עם עברה.
במהלך השנים פרסם ספרים שעסקו בגרמניה, בפוליטיקה האירופית ובדמויות מפתח כמו אנג'לה מרקל.
אל העולם הערבי ובחזרה
במקביל לסיקור אירופה, המשיך בק לעסוק גם בעולם הערבי והמוסלמי.
הוא נמנה עם העיתונאים הישראלים הבודדים שביקרו ודיווחו ממדינות כגון איראן, סוריה, עיראק, לבנון ואפגניסטן. מסעות אלה חיזקו את מעמדו ככתב שטח יוצא דופן, כזה המבקש להבין מציאויות מורכבות מבפנים ולא מרחוק.
עבודתו התאפיינה בניסיון מתמיד לראות בני אדם מעבר לסיסמאות הפוליטיות ולהבין חברות מעבר לדימויים המקובלים עליהן.
סופר, חוקר ופרשן
במשך השנים הרחיב את פעילותו מעבר לעיתונות היומיומית.
ספריו עסקו ביחסי ישראל ואירופה, בגרמניה המודרנית, בעולם הערבי ובתהליכים פוליטיים רחבים. בכולם ניכרת אותה גישה המאפיינת את עבודתו העיתונאית: ניסיון להבין את הכוחות ההיסטוריים והתרבותיים המעצבים את ההווה.
אלדד בק הוא מחברם של חמישה ספרי עיון העוסקים בעיקר ביחסי ישראל עם אירופה והמזרח התיכון. בספרו "מעבר לגבול" (2009) תיעד מסעות ומפגשים במדינות ערב והאסלאם. "גרמניה, אחרת" (2014) עוסק בתופעת האנטישמיות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. "הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים" (2017) בוחן את דמותה של אנגלה מרקל ואת יחסיה עם ישראל והעם היהודי. בספר "אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?" (2022) הוא מנתח את עליית הימין החדש בגרמניה, ואילו "פיוס מאוחר" (2024) מתאר את מערכת היחסים המורכבת והמתפתחת בין אוסטריה לישראל.
כתיבתו משלבת תצפית עיתונאית, ידע היסטורי ועניין אנושי עמוק.
הבית שחיכה לו בוואדי סאליב
יש אנשים שבוחרים בית, ויש בתים שנדמה כי הם ממתינים בסבלנות לבעליהם במשך שנים ארוכות. עבור אלדד בק, הבית הערבי בוואדי סאליב היה מן הסוג השני.
את בן זוגו, קרל-הנס, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, פגש בדצמבר 1999, ומאז חלקו השניים חיים הנעים בין ערים, שפות ויבשות. הם התגוררו בווינה, אחר כך דרכו המקצועית של בק הובילה לברלין, לשלוש שנים נוספות ובהמשך שבו וחיו בגרמניה, כשהם מחלקים את זמנם בין אירופה למזרח התיכון.
אף שהוא מספר כי מבין ערי אירופה דווקא פריז היא העיר שבה הוא חש בנוח יותר מכל מקום אחר, משהו בתוכו המשיך להביט דרומה, אל הכרמל ואל המפרץ.
בשנת 2019, לאחר שנים ארוכות של חיים באירופה, גמלה בו ההחלטה לשוב לישראל. מבחינתו לא הייתה זו בחירה בין ערים שונות; הייתה רק אפשרות אחת. חיפה. העיר שבה שזורים סיפורי משפחתו, זיכרונות ילדותו ושכבות ההיסטוריה שעליהן גדל.
הוא חלם על בית ערבי ישן, בעל קשתות ותקרות גבוהות, כזה שנושא על קירותיו את סימני הזמן ואינו מסתיר את גילו. אפילו הצורך בשיפוץ נרחב היה חלק מן המשיכה. כאשר מצא את הבית בוואדי סאליב, הוא היה נטוש למחצה ובתחילתו של תהליך בנייה מחדש, אך בק ראה בו כבר אז את מה שיהיה.
אלא שבשנת 2020, בעיצומה של תקופת הקורונה ובצל הזדמנות מקצועית משמעותית שלא אפשרה לו להישאר בארץ, הועבר ניהול הפרויקט לידי אחותו הצעירה. היא פיקחה על העבודות, גייסה מעצבת פנים והייתה שותפה להגשמת החזון.
יחד הן דאגו לנצל את גובה החללים ולשמר את אופיו של המבנה. בק עצמו התעקש על עיקרון אחד: שהבית לא יהפוך לתפאורת וינטג' נוסטלגית, אלא יישאר בית ערבי אמיתי, בעל נוכחות מקומית ברורה, שבתוכה ישולבו בעדינות פריטי אספנות, רהיטים ישנים, שטיחים, מציאות משוקי פשפשים ואינספור חפצים הנושאים עמם סיפורים.
התוצאה היא חלל שאינו נראה מעוצב במובן המקובל של המילה, אלא מקום חי ונושם, כזה שהזמן הותיר עליו את חותמו מבלי לפגום בו. נדמה שהבית אינו רק משקף את מסלול חייו של אלדד בק, אלא ממש ממשיך אותו.
בין קשתות האבן, השטיחים, החפצים שנאספו בשווקי פשפשים ברחבי העולם והזיכרונות שהובאו ממקומות רחוקים, נרקם מרחב אישי שהוא בעת ובעונה אחת בית, ארכיון וסיפור חיים. בק אוסף חנוכיות, מגנטים, גלויות ישנות, ברכות חג מולד, תקליטורי מוזיקה וספרים, אך אלה אינם רק פריטי אספנות. כל חפץ הוא תחנה, כל מדף הוא שכבת זיכרון נוספת, וכל פינה בבית מספרת על מסע אחר, על עיר אחרת, על אדם שפגש או על תקופה שעיצבה אותו.
כך הפך הבית למעין עוגן שקט בלב חיים שנעו במשך שנים בין יבשות, שפות ותרבויות, מקום שבו הזיכרונות אינם מאוחסנים אלא ממשיכים לחיות בתוך היומיום.
לאחר שנים של נדודים בין מדינות, מלונות, מערכות חדשות ותחנות רכבת אירופיות, זהו המקום שבו הוא חש, לדבריו, את תחושת הביטחון והשלווה העמוקה ביותר. לא מפני שהוא סגור מפני העולם, אלא מפני שהוא מצליח להכיל בתוכו את כל העולמות שמהם הגיע.
כיום חולקים אלדד וקרל-הנס את חייהם בין חיפה לווינה, נעים הלוך ושוב בין שתי ערים הרחוקות זו מזו גיאוגרפית אך קרובות לליבם, בין הכרמל לבין הדנובה, בין המזרח התיכון לאירופה, ובין שני בתים שכל אחד מהם מספר פרק אחר באותו סיפור חיים.
החדר שבו האיום הופך לבית
בין המקומות האהובים עליו בביתו שבוואדי סאליב נמצא דווקא הממ"ד, חדר שתושביהן של ארצות אחרות היו מתקשים להבין את משמעותו הרגשית.
עבור בק, אין זה רק חלל ממוגן אלא מרחב שבו מתלכדים הבית, האהבה והמציאות הישראלית.
בבית הערבי הישן ששופץ ושוקם באהבה, החדר המוגן אינו נראה כחלל ביטחוני טיפוסי. חלק ממנו נשען ממש על צלע ההר, כאילו הכרמל עצמו התגייס להעניק לו שכבת הגנה נוספת.
בלילות של אזעקות ומתקפות טילים, כאשר ישראלים רבים מתכנסים בחדרים כאלה מתוך חרדה, מוצא בק במרחב הזה תחושה כמעט פרדוקסלית של שלווה.
באחד מאותם לילות, בעוד בן זוגו, שכאמור הינו פסיכיאטר במקצועו, הודה בדיעבד כי הכין את עצמו נפשית לאפשרות הגרועה מכל, חש בק בעיקר את נחמת הבית: את הקירות העבים, את קרבתו של ההר, את נוכחותו של האדם האהוב לצדו.
עבורו, הממ"ד אינו רק אמצעי מיגון אלא מעין משל קטן על החיים בישראל, מקום שבו פחד ואהבה, סכנה וביטחון, שבריריות והתמדה מתקיימים בעת ובעונה אחת. בתוך המציאות הרועשת והמאיימת שבחוץ, החדר הזה מייצג עבורו דבר פשוט ונדיר יותר: את האפשרות להרגיש מוגן, שייך ואהוב.
דהיינו: שם, הרחק מן האזעקות והפיצוצים שבחוץ, הממ"ד הופך מסמל של איום לסמל של שייכות. לדידו זהו המקום שבו המציאות הקשה ביותר של החיים בישראל מתורגמת דווקא לתחושת בית, ולידיעה כי למרות הכול, זהו המקום שבו הוא מבקש להיות.
אור קטן מן הבית הישן – החנוכייה של סבתא אסתר
הנכנס לביתו של אלדד בק עשוי להתרשם תחילה מן הספרים, מן המפות, מן המזכרות שהביא עמו ממסעותיו בארצות רחוקות, אך כעבור רגע מתגלה לעין אוסף אחר, שקט ואינטימי יותר: עשרות רבות של חנוכיות הפזורות בכל רחבי הבית.
הן ניצבות על מדפים, משתלבות בין שורות הספרים בספרייה, מציצות מפינות בלתי צפויות ומעניקות לחלל כולו תחושה של מוזיאון משפחתי קטן, כזה שנבנה לא מתוך תכנון אוצרותיו אלא מתוך געגוע מצטבר.
אוסף החנוכיות שבביתו של אלדד בק אינו רק אוסף, אלא מעין מפת זיכרון יהודית הנפרשת על פני קירות, מדפים וספריות. עשרות רבות של חנוכיות פזורות ברחבי הבית, וכל אחת מהן נושאת עמה סיפור אחר, ניחוח אחר של גלות, מסורת ומשפחה.
רובן עתיקות וישנות, אשר נאספו במשך שנים ארוכות בשווקי פשפשים ובחנויות עתיקות, ובעיקר בשוק הפשפשים של חיפה והן משקפות את פסיפס עדות ישראל לדורותיהן: חנוכיות שנוצרו בקהילות צפון אפריקה, במזרח אירופה, בבלקן, בתימן ובארצות המזרח, חפצים שהאירו חלונות ובתים הרבה לפני שהפכו לפריטי אספנות.
כל אחת מהן היא עדות אילמת למסעות שעשו יהודים בין יבשות, למנהגים שהשתמרו חרף נדודים, ולאמונה שהמשיכה להדליק אור גם בזמנים של אי-ודאות. אולם מבין כולן, החנוכייה הקרובה ביותר ללבו של בק אינה העתיקה ביותר ואף לא הנדירה ביותר. זוהי החנוכייה של סבתא אסתר, אחת הדמויות המשמעותיות והאהובות ביותר בחייו.
בניגוד לרבות מן החנוכיות באוסף, שמוצאן בקהילות יהודיות ברחבי העולם, החנוכייה של סבתא אסתר שייכת לעולם אחר לגמרי: עולם הישראליאנה של שנותיה הראשונות של המדינה.
היא מאופקת למראה ובעלת עיצוב ייחודי, מעוצבת ברוח התקופה שבה התרבות העברית הצעירה ביקשה לעצב לעצמה שפה חזותית חדשה. במרכזה כד שמן, משני צדדיו ענפי זית, ומקום צר לנרות דקים. היא מזכירה את אותם חפצים שנוצרו בישראל של ראשית הדרך, לצד מוצרי "אתא", כלי קרמיקה מקומיים, קופסאות פח מעוטרות וספרי ילדים שהפכו זה מכבר לזיכרון קולקטיבי.
אך ערכה של החנוכייה אינו נובע מן התקופה שהיא מייצגת אלא מן האדם שהיא מזכירה. כאשר מבטו של בק נח עליה, הוא אינו רואה רק חפץ מעוצב מתקופה נוסטלגית בתולדות המדינה, אלא את סבתא אסתר עצמה: את קולה, את נוכחותה, את החום שהעניקה ואת העולם המשפחתי שסביבה.
בין שלל החנוכיות העתיקות שהגיעו מארצות ומעדות שונות, דווקא החנוכייה הישראלית הזו מחברת את הסיפור היהודי הרחב אל הסיפור הפרטי ביותר. היא מזכירה כי בסופו של דבר ההיסטוריה אינה נשמרת רק בבתי ארכיון ובספרים, אלא גם בחפצים פשוטים שנשארים על מדף שנים ארוכות, נושאים בתוכם את אורם של מי שכבר אינם ואת זיכרונם של הבתים שבהם פעם דלקו הנרות.
ארבע מילים מן המדבר – "בשם אללה הרחמן והרחום"
מבין עשרות המזכרות, הספרים והחפצים שאסף במהלך שנים של מסעות מעבר לקווי הגבול הנראים כמעט בלתי עבירים על מפת המזרח התיכון, בחר אלדד בק, דווקא בפריט צנוע למראה: תצלום מעוטר שהביא מן העיר אל-מדינה שבערב הסעודית, ועליו כתובות ארבע מילים בערבית: بِسْمِ اللهِ الرَّحْمٰنِ الرَّحِيمِ. דהיינו: בִּסְםִ אללּה אלרַחְמַן אלרַחִים – בשם אללה הרחמן והרחום
הבחירה אינה מקרית. בק, המחזיק בדרכון אירופי שאִפשר לו להיכנס למדינות רבות הסגורות בפני ישראלים, ובהן סוריה, לבנון, עיראק, איראן, פקיסטן, סודאן ואפגניסטן, תיעד את מסעותיו בספרו "מעבר לגבול".
לאורך השנים חצה גבולות מדיניים, לשוניים ותרבותיים, אך נדמה כי דווקא המזכרת הזו, שנלקחה מאחת הערים הקדושות ביותר לאסלאם, מסמלת בעיניו מסע מסוג אחר: מסע אל לבה של תרבות המבקשת להציג את עצמה לא דרך עוצמה או שלטון, אלא דרך רעיון החמלה. משמעות הכתובת היא "בשם אללה הרחמן והרחום", נוסחת הפתיחה המוסלמית הידועה בשם הבסמלה, הפותחת כמעט כל פרק בקוראן.
עבור אוזן שאינה מורגלת בערבית עשויות המילים האחרונות להישמע כהכפלה פיוטית בלבד, אולם בתוכן מסתתרת הבחנה תיאולוגית עדינה ורבת משמעות. שתי המילים נגזרות מן השורש ר.ח.ם, המוכר גם בעברית במילים "רחמים" ו"רחם". המונח الرَّحْمٰن אלרחמן – מתאר רחמים אוניברסליים, שפע של חסד המורעף על כלל הבריאה, ואילו الرَّحِيم אלרחים – מבטא רחמים קרובים, מתמשכים ואישיים יותר, מעין קשר אינטימי בין הבורא לברואיו.
כך, בארבע מילים בלבד, נפרשת תפיסת עולם שלמה, שבה האלוהות אינה מוגדרת בראש ובראשונה באמצעות כוח, דין או ריבונות, אלא באמצעות היכולת לחמול.
העובדה שהבסמלה פותחת כמעט כל פרק בקוראן אינה רק מוסכמה דתית אלא הצהרת יסוד: תזכורת לכך שכל מעשה, ממסע חוצה יבשות ועד מחווה אנושית קטנה, ראוי שיתחיל מתוך הכרה ברחמים הקודמים לכל דבר אחר.
אולי משום כך מצא התצלום הזה את דרכו אל ביתו של עיתונאי שהקדיש חלק ניכר מחייו למפגש עם עולמות הנמצאים מעבר למחסומים, לגדרות ולחשדות ההדדיים.
בין זיכרונות של דרכים מאובקות, מעברי גבול, מסגדים עתיקים וערים שסיפוריהן נכתבו בשכבות של אמונה והיסטוריה, בחר בק לשמור מול עיניו דווקא את ארבע המילים הללו, משום שהן נושאות בתוכן לא רק אמירה דתית אלא גם תזכורת אנושית עמוקה: שהחמלה, כמו הדרך עצמה, קודמת לעיתים לכל יעד.
מדריך למסע אל הארץ שמעבר לאופק
כאשר התבקש אלדד בק לבחור, מתוך בית הגדוש בחפצי אספנות, מזכרות ממסעות, ספרים נדירים ופריטי נוסטלגיה שנאספו במשך עשרות שנים, מספר חפצים הקרובים במיוחד לליבו, הבחירה שרטטה באחת את קווי המתאר של עולמו הפנימי.
לצד החנוכייה של סבתא אסתר, הנושאת עמה את זיכרון הבית והמשפחה, ולצד התצלום המעוטר מאל-מדינה שעליו מופיעה הבסמלה, بِسْمِ اللهِ الرَّحْمٰنِ الرَّحِيمِ, בחר בק בפריט שלכאורה אינו מרשים במיוחד: ספר דק ישן אפור ומצהיב שמצא באחד משיטוטיו בשוק הפשפשים בחיפה.
זהו מדריך תיירות ללבנון, שראה אור בשנת 1935 בהוצאת ממשלת לבנון עצמה. דפיו, שנצרבו בצבע הזמן, מתארים בפני הקורא את ערי המדינה, את נופיה, את אתריה ואת המקומות שכדאי למבקר לפקוד.
אולם הפרט המפתיע ביותר אינו טמון בתוכן אלא בעצם קיומו של הספר: הוא נכתב עבור תיירים יודעי עברית. השנה הייתה 1935. המזרח התיכון היה עדיין מרחב אחר, פתוח ונזיל יותר מכפי שנדמה כיום, והרעיון שיהודי הקורא עברית יעיין במדריך רשמי ללבנון, יתכנן מסלול בביירות, בטריפולי או בהרי השוף ויחצה את הגבול כתייר מן המניין, לא היה בגדר פנטזיה היסטורית אלא מציאות אפשרית.
עבור בק, עיתונאי שחלק ניכר מחייו המקצועיים הוקדש לחציית גבולות ממשיים בין ישראל לעולם הערבי, הספר הזה הוא הרבה יותר מפריט אספנות. הוא חלון אל רגע היסטורי שנמחק כמעט מן התודעה, עדות מוחשית לעידן שבו גבולות האזור טרם התקבעו לתוך משטרי ניכור, מלחמה וחשדנות. בין כריכותיו מסתתר לא רק מדריך דרכים אלא גם זיכרון של אפשרות אחרת, של מזרח תיכון שבו השפה העברית לא סימנה בהכרח זרות, והדרך מלב הארץ אל לבנון לא הייתה קו הפרדה טעון אלא מסלול טיול.
אולי משום כך הספר הקטן שנמצא בין ערמות אבק בשוק הפשפשים בחיפה מרגש את בק כל כך. הוא מזכיר לו, כמו חפצים אהובים אחרים בביתו, שההיסטוריה אינה רק מה שקרה, אלא גם מה שכמעט נשכח שהיה אפשרי.
לעיתים די בסיפרון דק אחד, שנדפס לפני יותר מתשעים שנה, כדי להאיר באור חדש את המרחק העצום שבין העבר לבין ההווה, ואת הגעגוע העמוק אל גשרים שנעלמו מן הנוף אך לא מן הזיכרון.
במהלך השנים, ולמעשה שש פעמים, מצא את עצמו אלדד בק בלבנון שלא במסגרת צבאית אלא במסגרת עיתונאית ככתב של גלי צה״ל.
הוא חצה לא רק גבול בין מדינות, אלא גם את קו התפר הדק שבין תפקידים, בין מדים למיקרופון, ובין מציאות המוכתבת בהוראות פעולה לבין מציאות הנמסרת בקול אנושי.
בתוך המתח הזה שבין מציאות מדווחת למציאות נחווית, מקבל משנה משמעות אותו סיפרון תיירותי ישן של ממשלת לבנון משנת 1935, שנדפס עבור קוראי עברית דאז ותיאר ארץ שעדיין הייתה פתוחה למסע אחר לגמרי, שהינו כמעט בלתי נתפס מנקודת המבט של ההווה.
הספר הממוקם על המדף העליון
בין מאות הספרים הממלאים את ביתו של אלדד בק, ובין עוד רבים אחרים שנותרו ארוזים במחסן וממתינים, כמעט בסבלנות אילמת, ליום שבו יימצא להם מקום, קיים ספר אחד חריג בפשטותו ובמשקלו הרגשי כאחד: ספר תנ״ך ישן, המונח על המדף העליון בספרייתו, כאילו הועלה לשם לא רק מטעמי סדר אלא גם כמחווה של כבוד.
זהו תנ״ך שרכש בשוק הפשפשים בחיפה, ספר שנדפס כנראה בשנות השבעים, ועל דפיו מופיעה הקדשה מיום י״ג בסיוון תשל״ב, 26.5.72: "למשפחת בן צבי בריאות והצלחה, מאת משפחת שולביץ".
ככל הנראה ניתן ספר התנ"ך זה כמתנת בר מצווה, כמנהג התקופה, לפני שנעקר ממקומו המקורי בבית משפחה אחת, עבר דרך ידיים לא ידועות, ולבסוף מצא את דרכו אל הדוכנים הצפופים של השוק, ומשם אל המדף העליון בספרייתו של בק, שם הוא שוכן כיום כאילו מעולם לא עזב דבר באמת.
כידוע, עבור יהודי החי בישראל, התנ״ך הוא הרבה מעבר לטקסט דתי: הוא יסוד זהותי, היסטורי ותרבותי, שבו נשזרים מיתוס והיסטוריה, וממנו נגזרים נופי הארץ, תולדות העם, השפה העברית, ערכי מוסר וחוק, ואף מחזורי הזמן והחגים, באופן ההופך אותו למסמך מכונן של חיים והוויה.
בתוך כל השכבות הללו, התנ״ך שעל המדף בביתו של בק חדל להיות רק ספר. הוא הופך לחפץ טעון, כמעט ביוגרפי, כזה שנושא עליו לא רק את ההיסטוריה של עם, אלא גם את מסעו האישי של ספר אחד קטן שנולד כמתנת בר מצווה, נדד בין בתים, ונחת לבסוף במקום שבו הוא ממשיך לשמש עדות שקטה לקשר המתמשך בין טקסט, זיכרון וזהות.
זהו הילד מן הכרמל שלא חדל לחפש
כאשר מתבוננים במסלול חייו של אלדד בק לאורך שישה עשורים, קשה לראות בו שרשרת מקרית של תחנות. מן השורשים המשפחתיים שנמתחו בין חברון, ירושלים, יפו וחיפה, דרך הילדות על הכרמל, השירות בגלי צה״ל, הלימודים בסורבון והקריירה הבינלאומית הארוכה שנפרשה בין אירופה למזרח התיכון, שב ועולה אותו חוט סמוי: סקרנות שאינה יודעת מנוחה ורצון עיקש להבין את העולם שמעבר לגבול.
בק לא הסתפק מעולם במבט מרחוק. הוא ביקש להיכנס אל הערים, לשמוע את השפות ברחוב, להריח את בתי הקפה, לשוטט בשווקים, לקרוא את הספרים המקומיים ולהקשיב לאנשים לפני שהפכו לכותרות. אולי משום כך אוספיו, ספריו, החנוכיות, הגלויות הישנות והמזכרות שהביא ממסעותיו אינם נראים כתחביב של אספן, אלא כמעין מפה אנושית של חייו, ניסיון לאחוז ברגעים ובמקומות שהזמן נוטה למחוק.
במובן זה, אלדד בק אינו רק כתב חוץ. הוא מייצג זן עיתונאי שהולך ונעשה נדיר: כזה המאמין כי ידע אמיתי נרכש לא רק מול מסכים ומאגרי מידע, אלא גם בהליכה איטית ברחובות זרים, בלימוד שפות, בהיכרות עמוקה עם תרבויות, ובנכונות להישיר מבט אל המציאות גם כשהיא מורכבת, סותרת או בלתי נוחה.
מאחורי כל הגבולות שחצה, כל המדינות שסיקר וכל הסיפורים שאסף, נותר בסופו של דבר אותו ילד מן הכרמל, המביט אל האופק ושואל, גם היום, מה מסתתר מעבר לו.
