מיכל גולן והגר אשל – המופע "חזקה מהרוח", המסע שהחזיר לקדמת הבמה את הנשים שכתבו את הפסקול של ישראל

מסע מוזיקלי יוצא דופן להודו, מפגש בין שתי מוזיקאיות מחיפה והשראה מנשים יוצרות מכל העולם, הוליד מופע המבקש להחזיר למרכז הבמה את הקולות הנשיים שעיצבו את התרבות הישראלית

המופע המשותף של המוזיקאיות מיכל גולן והגר אשל

יש יצירות שנולדות מתוך רעיון אמנותי מגובש, ויש כאלה שנולדות מתוך צורך. "חזקה מהרוח", המופע המשותף של המוזיקאיות מיכל גולן והגר אשל, שייך לקטגוריה השלישית והנדירה יותר: יצירות שנולדות מתוך מפגש אנושי עמוק, מתוך מסע, ומתוך שאלה שהולכת ומתרחבת ככל שחושבים עליה.

כיצד אפשר לקחת חוויה בינלאומית יוצאת דופן ולהפוך אותה למשהו שיש בו משמעות לקהילה המקומית? כיצד אפשר לתרגם השראה שקיבלת בקצה השני של העולם לפעולה תרבותית כאן, בישראל? ומה יש ליצירה נשית לומר דווקא בתקופה שבה רבים מחפשים מחדש עוגנים של תקווה, שייכות וריפוי?

המופע, שנראה במבט ראשון כמחווה לנשים שכתבו והלחינו כמה מן השירים האהובים ביותר בזמר העברי, הוא למעשה הרבה יותר מזה. הוא סיפור על כוחן של מילים ומנגינות לשרוד משברים, על האופן שבו אמנות צומחת מתוך כאב, ועל האפשרות ליצור חיבור אנושי באמצעות שירה משותפת.

במרכזו עומדות שתי מוזיקאיות שהכירו זו את זו במשך שנים, אך רק מסע בלתי צפוי להודו הפך אותן לשותפות אמת לדרך וליצירה.

"חזקה מהרוח": קולות נשיים שהופכים למקהלה אחת

בערבו של יום חמישי, 11 ביוני 2026, התכנס הקהל בבית יד לבנים בחיפה לערב הזמר "חזקה מהרוח", מחווה ליוצרות ישראליות מובילות אשר שיריהן הפכו לחלק בלתי נפרד מפס הקול של התרבות המקומית.

את הערב הובילו מיכל גולן, בשירה ובהנחיה, והגר אשל בגיטרה, כאשר אליהן הצטרפה הזמרת האורחת גלית נהרי.

אולם ייחודו של המופע לא היה רק בביצועים שעל הבמה, אלא באופן שבו טושטשו הגבולות בין המבצעות לבין הקהל: מילות השירים הוקרנו על גבי שקופיות, והערב כולו התעצב כשירה בציבור שבה קולותיהם של קהל יושבי האולם חברו לקולן של המבצעות.

כך הפכה המחווה ליוצרות הישראליות מחגיגה של זיכרון והוקרה לאירוע חי ומשותף, שבו השירים עצמם שבו ומילאו את תפקידם המקורי: לחבר בין אנשים באמצעות מילים, מנגינה ורוח אנושית איתנה.

שתי נשים, מסדרון אחד, ומסע אחד ששינה הכול

מיכל גולן והגר אשל פעלו במשך שנים באותו מרחב אקדמי. גולן, זמרת, מוזיקאית, מלחינה ומובילת שירה בציבור, עובדת ב"בית הספר לאמנויות של אוניברסיטת חיפה" ומקדישה חלק מרכזי מחייה המקצועיים לטיפוח תרבות השירה המשותפת.

מבחינתה, מוזיקה איננה רק אמנות אלא גם דרך לייצר קהילה, לחבר בין אנשים וליצור תחושת שייכות. חברתה הגר אשל, הינה גיטריסטית, יוצרת וסטודנטית לתואר שני בחוג למוזיקה באוניברסיטת חיפה, מגיעה מעולם המשלב מחקר, יצירה וביצוע, ומייצגת דור צעיר של מוזיקאיות המחפשות נתיבים חדשים בתוך המסורת המוזיקלית הישראלית.

למרות העובדה שהשתיים נעו באותם מסדרונות, פעלו באותה אוניברסיטה והיו חלק מאותו עולם מקצועי, הקשר ביניהן נותר במשך שנים שטחי למדי. הן הכירו זו את זו, אך לא מעבר לכך. רק בדיעבד התברר כי החיבור המשמעותי ביניהן המתין להזדמנות שתוציא אותן הרחק מן השגרה המוכרת.

ההזדמנות הזו הגיעה בשנת 2025.

מהודו אל ספר השיאים של גינס

באותה שנה נבחרו גולן ואשל לייצג את ישראל בפרויקט מוזיקלי בינלאומי יוצא דופן שהתקיים בהודו במסגרת אירועי מאה שנים להולדתו של סאטיה סאי באבא, גורו ופילנתרופ הודי בעל השפעה עולמית. המיזם נערך במרכז חינוכי ותרבותי הרואה בהעצמת נשים ערך מרכזי. אחד מסמליו הבולטים הוא תזמורת הנשים הסימפונית היחידה מסוגה בהודו, מוסד הממחיש את מחויבותו לקידום נשים במרחב האמנותי והציבורי.

בין אוגוסט לנובמבר 2025 התקיים במקום פסטיבל מוזיקלי חסר תקדים בהיקפו. במשך מאה ימים רצופים הופיעה בכל יום משלחת מוזיקלית ממדינה אחרת. היה זה מפגן נדיר של גיוון תרבותי ואנושי, שבו מוזיקאים ממדינות, דתות ושפות שונות חלקו במה אחת מתוך אמונה בכוחה המאחד של המוזיקה. ישראל הוזמנה להשתתף ביום השלישי של הפסטיבל, וגולן ואשל נבחרו לשמש כנציגותיה.

אלא שהסיפור לא הסתיים עם חזרתן ארצה. לקראת סיום הפסטיבל הוזמנו השתיים לשוב להודו, הפעם לאירוע המסכם, שהפך לאחד האירועים המוזיקליים הגדולים שנערכו במסגרת החגיגות. על במה אחת התאחדו 450 מוזיקאים משישים מדינות שונות, בקונצרט ענק שנועד לבטא אחדות אנושית דרך המוזיקה. האירוע זכה להכרה רשמית ונכנס לספר השיאים של גינס.

עבור רבים מן המשתתפים היה זה הישג מרשים. עבור גולן ואשל הייתה זו גם נקודת מפנה אישית ויצירתית.

ממפגש בינלאומי לחזון ישראלי – לידתה של "חזקה מהרוח"

במהלך שהותן בהודו מצאו עצמן השתיים מוקפות בנשים יוצרות מכל רחבי העולם. הן פגשו מלחינות, מנצחות, נגניות, זמרות ומנהיגות תרבותיות שפעלו במדינות שונות ובנסיבות חיים שונות לחלוטין. המפגש הזה עורר בהן מחשבה שהלכה והתעצמה ככל שהימים חלפו.

מה יכולות שתי מוזיקאיות ישראליות להביא בחזרה מהחוויה הזו? כיצד אפשר לתרגם את הרעיון של העצמת נשים למציאות התרבותית בישראל? האם הדרך לעשות זאת היא בהכרח ליצור משהו חדש, או שאולי דווקא באמצעות התבוננות מחודשת בנשים שכבר עיצבו את התרבות המקומית?

ככל שהשאלה העמיקה, התשובה הפכה ברורה יותר. הן הבינו שהאוצר התרבותי שהן מחפשות אינו נמצא במקום רחוק. הוא נמצא כאן, בשירים שגדלו עליהם דורות של ישראלים.

כך החל להיוולד הרעיון ל"חזקה מהרוח".

הפסקול הנשי של ישראל

המופע מבקש להאיר מחדש את פועלן של נשים שהיו שותפות מרכזיות לעיצוב התודעה התרבותית בישראל.

שמות כמו רחל המשוררת, לאה גולדברג, תרצה אתר, רחל שפירא, נעמי שמר ויהודית רביץ מוכרים כמעט לכל ישראלי. שיריהן מלווים טקסים, אירועים משפחתיים, ימי זיכרון, חגיגות ורגעים אינטימיים של החיים הפרטיים. אולם לעיתים קרובות דווקא המוכרות הזו מסתירה את עומק סיפוריהן.

מאחורי השירים ניצבות נשים שחוו בדידות, אובדן, מחלה, אכזבות, מלחמות ומשברים. הן לא כתבו ממקום של נוחות. במקרים רבים הן כתבו מתוך מאבק. יצירותיהן נולדו מתוך ניסיון להעניק משמעות לכאב, לנסח געגוע, להתמודד עם פרידה או לחפש תקווה בתקופות של חוסר ודאות.

במובן זה, המופע אינו רק מחווה ליוצרות חשובות. הוא מבקש לחשוף את הקשר הישיר שבין פגיעוּת לבין יצירה. הוא מזכיר לקהל שרבות מן היצירות שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית נולדו מתוך משברים עמוקים, ושדווקא משום כך הן ממשיכות לגעת באנשים גם עשרות שנים לאחר שנכתבו.

לא מופע נוסטלגיה אלא מפגש חי

למרות שהמופע נשען על שירים מוכרים ואהובים, יוצרותיו אינן רואות בו מופע נוסטלגי. מבחינתן, השירים הללו אינם שרידים של עבר רחוק אלא יצירות חיות ונושמות, שממשיכות לדבר אל ההווה.

הטקסטים שכתבו רחל שפירא, לאה גולדברג או תרצה אתר עוסקים בשאלות שאינן מתיישנות: אהבה, שייכות, אובדן, זהות, תקווה ותקומה. במציאות הישראלית העכשווית, שאלות אלו נוכחות אולי יותר מאי פעם. לכן המופע אינו מבקש רק להזכיר את השירים אלא לאפשר לקהל לפגוש אותם מחדש, מתוך ההקשר של חייו שלו.

הגישה הזו באה לידי ביטוי גם במבנה המופע. באמצעות הקרנת מילות השירים על מסך גדול מוזמן הקהל להצטרף לשירה. לא מדובר בגימיק או בתוספת טכנית, אלא בתפיסה אמנותית שלמה.

גולן ואשל מאמינות שהחוויה המלאה מתרחשת כאשר הגבול בין הבמה לבין האולם מיטשטש, וכאשר השיר הופך מנכס של המבצעים לנכס משותף של כל הנוכחים.

כתיבה והלחנה כדרך לשרוד

אחד הנושאים המרכזיים העוברים כחוט השני לאורך המופע הוא רעיון הצמיחה מתוך משבר. זהו רעיון המתבטא הן בסיפוריהן של היוצרות המונצחות במופע והן בסיפורן האישי של יוצרות המופע עצמן.

כאשר בוחנים את חייהן של רחל המשוררת, תרצה אתר או רחל שפירא, מתגלה עד כמה היצירה הייתה עבורן יותר מאשר מקצוע או תחביב. היא הייתה דרך להתמודד עם מציאות מורכבת. השירים שכתבו אינם רק תוצרים אמנותיים; הם עדויות לתהליך של הישרדות נפשית.

באמצעות הכתיבה וההלחנה הן הצליחו להפוך חוויות אישיות קשות למשהו בעל משמעות רחבה יותר, כזה שממשיך להעניק נחמה גם לדורות הבאים.

המסר הזה מקבל משנה תוקף בתקופה הנוכחית. בעידן של אי ודאות, מתחים חברתיים ופצעים קולקטיביים, נדמה כי אנשים רבים מחפשים דרכים לעבד את המציאות ולהעניק לה משמעות. המופע מציע כי אמנות יכולה למלא בדיוק את התפקיד הזה.

המוזיקה ככוח מרפא

עבור גולן ואשל, זו איננה רק תובנה תיאורטית. זוהי חוויה אישית. שתיהן מספרות כי בתקופה המורכבת שעוברת על החברה הישראלית, המוזיקה הפכה עבורן למקור כוח ולמקום מפלט. לא במובן של בריחה מהמציאות, אלא כדרך להתמודד איתה.

הן גילו מחדש את כוחו של המפגש הקהילתי סביב שירים. את היכולת של שירה משותפת ליצור תחושת קרבה גם בין אנשים זרים. את האפשרות לקחת מועקה, פחד או כאב ולהעניק להם קול. פעמים רבות, כך הן חוות זאת, אנשים נכנסים לאולם כשהם נושאים על כתפיהם את כובד יומם ויוצאים ממנו מעט קלים יותר, מעט מחוזקים יותר, ובעיקר עם תחושת שייכות מחודשת.

החוויה שחוו בהודו רק חיזקה אצלן את ההבנה הזו. כאשר ראו כיצד מוזיקה מצליחה לחבר בין אנשים שהגיעו משישים מדינות שונות, הן הבינו שכוחה של האמנות אינו תלוי בשפה, בדת או בלאום. הוא טמון ביכולת לגעת ברגש האנושי המשותף.

העצמה שאינה רק זיכרון אלא המשכיות – לא רק מחווה לעבר, אלא גשר בין דורות

אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר במופע הוא העובדה שהוא אינו מסתפק בהענקת כבוד ליוצרות העבר, אלא מבקש ליצור דיאלוג חי ומתמשך בין דורות של נשים יוצרות.

גולן ואשל אינן מביטות אל אותן משוררות, מלחינות ופזמונאיות כאל דמויות היסטוריות השייכות לפרק סגור בתולדות התרבות הישראלית. הן רואות בהן שותפות לדרך, מקור השראה חי ונוכח, ונציגות של מסורת יצירתית הממשיכה להתפתח גם כיום.

במובן זה, המופע אינו רק מבט לאחור אלא גם מבט קדימה, אל הדור הבא של נשים שיבחרו לכתוב, להלחין, לנגן, להוביל ולהשמיע את קולן.

כוחו של קול נשי יוצר

העצמה נשית, כפי שהיא עולה מתוך המופע, אינה מתבטאת בסיסמאות או בהצהרות חגיגיות. היא מתגלה דווקא במעשים הקטנים והעקביים: באישה הכותבת את שירה הראשון למרות החשש שלא יישמע, במוזיקאית הבוחרת להמשיך ליצור גם כאשר הדרך רצופה אתגרים, וביוצרת המצליחה להפוך את ניסיונה האישי ליצירה הנוגעת באנשים אחרים.

רבות מן הנשים המקבלות מקום במופע פעלו בתקופות שבהן נדרשו להיאבק על מקומן בעולם התרבות, ולעיתים אף להתמודד עם ספקות, ביקורת ומכשולים חברתיים. למרות זאת, הן הצליחו ליצור יצירות שהפכו לחלק בלתי נפרד מן הזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

סיפוריהן מלמדים כי היצירה אינה צומחת בהכרח מתוך תנאים מושלמים, אלא מתוך אומץ, התמדה ואמונה בכוחו של הקול האישי.

נשים שבחרו להביע את קולן הייחודי גם בתקופות מורכבות – השראה לדור הבא

יש בכך מסר חשוב במיוחד עבור הדור הצעיר. כאשר נערות ונשים צעירות פוגשות את סיפוריהן של רחל המשוררת, לאה גולדברג, תרצה אתר, רחל שפירא, נעמי שמר ויהודית רביץ, הן אינן פוגשות רק שירים מוכרים.

הן פוגשות נשים שבחרו להביע את קולן הייחודי גם בתקופות מורכבות, נשים שהאמינו כי למילים שלהן יש ערך וכי לסיפור שלהן יש מקום בעולם.

לכן, "חזקה מהרוח" אינו רק מופע על נשים שתרמו לתרבות הישראלית, אלא גם תזכורת לכך שהתרבות הזו ממשיכה להיכתב בכל יום מחדש. לצד היוצרות שהפכו לאבני דרך ניצבות נשים יוצרות בנות זמננו, הממשיכות לשאת את הלפיד ולהרחיב את גבולות היצירה.

בכך הופך המופע למעשה של המשכיות תרבותית, שבו השראה עוברת מדור לדור, מקול לקול ומלב ללב. אולי זו אחת המתנות החשובות ביותר שהוא מעניק לקהל: ההבנה שהעצמה אמיתית אינה רק הוקרה לעבר, אלא יצירת אפשרות לעתיד, והבטחה שהדרך שסללו נשים יוצרות תמשיך להיות פתוחה עבור נשים רבות נוספות שיצעדו בה אחריהן.

חזקה מהרוח

בסופו של דבר, "חזקה מהרוח" הוא מופע על נשים, אך לא רק על נשים. הוא מופע על יצירה, אך לא רק על יצירה. זהו מופע על היכולת האנושית לקחת שבר ולהפוך אותו לשיר, לקחת בדידות ולהפוך אותה לקהילה, ולקחת זיכרון אישי ולהפוך אותו לנחלת הכלל.

ייתכן שזו הסיבה ששמו של המופע מצליח ללכוד את מהותו באופן כה מדויק. הרוח היא כל מה שמאיים לערער אותנו: משברים, אובדנים, חרדות, מרחקים ושינויים. אך מול כל אלה ניצבת היצירה. אותה יכולת מופלאה של בני אדם, ובמקרה הזה של נשים יוצרות, להפוך כאב למילים, מילים למנגינה, ומנגינה לכוח שממשיך להחזיק אנשים גם שנים רבות לאחר שנכתבה.

זהו הכוח שעליו מבקש המופע לספר. כוח שקט אך עיקש. כוח שאינו מבטל את הסערה, אלא מלמד כיצד לעבור דרכה.

כוח שהוא, לעיתים, אכן חזק/ה מהרוח.