סיפור פשוט, ולא של ש"י עגנון.
לפני שנים, כשלימדתי בכיתה א' ניגשה אלי, באספת ההורים שלפני תחילת השנה, אמא שלו ואמרה שהיא מפחדת כי בגן היה לו קשה כי הוא מאד רגיש והיא בעצמה דיסלקטית. אמרה וחתמה ב-הולך להיות לו, לא פשוט.
הילדון שלה נכנס לכיתה, סרק אותה בעיניים שנראו כאילו איפרו אותן, כאלה עם ריסים שחורים שלא נגמרים והתחיל לבכות לאמא, שלא תלך. היא נשארה קצת ואמרה שהיא חייבת ללכת. כולם ישבו בקבוצות והוא ניגב את הדמעות, לקח את הקלמר שלו ונכנס מתחת לשולחן של הקבוצה שלו. שאר הילדים שישבו מסביב לשולחן כיווצו בטבעיות את הרגליים הקטנות שלהם, כדי שיהיה לו שם מקום.
לא אמרתי לו לצאת.
לא אמרתי כלום.
את כל היום הראשון הוא העביר שם למטה ויצא רק כדי להוציא אוכל מהילקוט שלו, סידר אותו על מפית מתחת לשולחן ואכל. חייכתי אליו.
ככה עבר גם היום השני. הוא ישב שם בשקט, הסתכל ולא הפריע.
בסוף היום, כששאר הילדים הלכו הביתה, קראתי לו.
אמרתי, ראיתי שאתה מתחת לשולחן ורציתי רק לשאול אם נוח לך ואם אתה צריך ממני משהו.
שלא תגידי לי לצאת, הוא אמר.
אני לא אומרת לך לצאת, אמרתי, נראה לי שבטוח לך שם. לפעמים אני רואה קצת את העיניים שלך ונראה לי שטוב לך ככה, אני צודקת? כן, אמר, אני לא רוצה לצאת.
הכל בסדר חמוד, אמרתי, מה שטוב לך.
עבר עוד יום. המורות המקצועיות שאלו אותי אם לאפשר לו. אמרתי שבטח והן זרמו איתי.
בקבלת שבת כששרנו "שבת שלום ל…, שבת שלום ל… (עם שמות הילדים) והגענו לשם שלו, הילד שחילק את החלה התכופף והגיש לו חתיכה, ככה בעדינות.
ראיתי אותו מסתכל לצדדים, יוצא מתחת לשולחן ומתיישב ליד הכיסא שלו, עדיין על הרצפה, אוכל בתיאבון את החלה. חייכתי והוא חייך בחזרה. ראיתי שחוץ מהעיניים שנראות כאילו הן מאופרות יש לו גם גומה.
בסוף היום התקשרה אמא שלו ושאלה אם הוא עשה לי צרות השבוע. היא אמרה שכל יום היא חיכתה לטלפון ממני כי בגן היו בלגנים. אמרתי שהכל היה פשוט. היא שאלה ליד מי הושבתי אותו וסיפרתי שהוא בחר לשבת מתחת לשולחן ושטוב לו שם.
היא שאלה, והילדים לא צוחקים עליו? סיפרתי על החלה ועל זה שהיום הוא ישב בישיבה מזרחית ליד הכיסא שלו, שיחק במחקים ובעפרונות והילדים האחרים מקבלים את כל זה בפשטות, מ מ ש לא צוחקים עליו.
בתחילת השבוע השני הוא עזב את הבית שמתחת לשולחן וישב במקום שלו.
גם לאורך השנה הוא היה דובון לא לא. כמעט כל מה שעשינו הוא לא רצה לעשות ואמר, אל תכריחי אותי, ואני מעולם לא הכרחתי. הרי אני לא אוהבת שמכריחים אותי.
והוא התבונן וסרק ושתק. פעם ביקש לעזור לי להשקות עציצים, פעם רצה לסדר את המשחקים במקום, אבל סירב ללמוד לקרוא ולכתוב.
יום אחד, אחרי החגים אם אני זוכרת נכון, הוא בא והכריז: היום אני מתחיל ללמוד. והוא התחיל ללמוד. אמא שלו שאלה אם הכל בסדר, כי היא רואה את הדיסלקציה ולוקח לו המון זמן כל דבר והוא לא קולט כמו הגדול שלה.
אמרתי שמדי פעם הוא חוזר קצת לבית שלו שמתחת לשולחן ואח"כ שוב לומד, אז שניתן לו את הקצב ואת הזמן שלו, גם המורות המקצועיות נתנו.
בסוף השנה הוא קרא וכתב. כדי להתאוורר, הפך להיות העוזר של המורה לספורט ואחראי בפינת החי על האכלת החיות (אבל לא עם החלה של יום שישי).
וכשבא ילד חדש לכיתה הוא אמר לי תושיבי אותו לידי והושבתי.
אז זה הסיפור הפשוט על הילד שגר מתחת לשולחן.
מאת: פזית דור "חינוך מואר- אמנות ושמה תקשורת".
האם הכתבה עניינה אותך?
את מלאך משמיים! כן יירבו מחנכים ומחנכות כמוך בישראל