לא אבדה התקווה

יום העצמאות השנה אינו דומה לקודמיו.
הדגלים מתנופפים, אך הרוח הנושבת בעם נושאת עימה זיכרונות כבדים.
השמחה מהולה בכאב ובגאווה.

כיצד חוגגים לאחר טלטלה?
מלחמה רודפת מלחמה, אזעקות וריצה לחדרים מוגנים.
ילדים למדו לזהות סכנה מצלילים וקולות,
הורים ניסו להעניק ביטחון במילים רכות, אף כי קולם רעד.
העורף הפגין גבורה, נאחז בשגרה שברירית.
דווקא שם, במקומות שבהם החיים מצטמצמים למרחב מוגן,
נבחנת המשמעות העמוקה של עצמאות    
היכולת להמשיך לחיות, לקוות ולא לוותר על האור,
חרף הרעש והאיום השוררים  בחוץ.

מתוך  מכלול הקשיים, ישנה גם שאלה שקטה יותר, אישית.
החיפוש אחר עצמאות אינו נחלת המדינה בלבד, הוא מתקיים גם בליבו של כל אדם החי בה.
לכל אחד מאיתנו יש את המרחב שבו הוא נאבק להיות חופשי:
מחששות, מזיכרונות ומכאב שאינו מרפה.

יש מי שמחפש עצמאות מהפחד,
יש מי שמבקש להשתחרר מבדידות
ויש מי שנאבק לקום בבוקר ולהאמין שיהיה טוב יותר.
עצמאות אינה רק סיפור לאומי.
היא מתרחשת בתודעה ובליבו של כל אחד,
בהחלטות קטנות, כמעט בלתי נראות
בכוח ההתמדה וההתעקשות.

ושוב מהדהד באוזני קול מוכר ועתיק  
"עוד לא אבדה תקוותנו…"
מילים שנכתבו לפני שנים רבות, אך השנה הן מהדהדות בעוצמה אחרת.
לא כהצהרה מובנת מאליה, כבחירה  מוחלטת. 
כמו תפילה חרישית, המתנגנת בעם שנשא על כתפיו סבל רב.
התקווה אינה רק שיר הנישא בטקסים
היא רצון עז להיות עם חופשי בארצנו.

עצמאות היא הבחירה להאמין  שעוד יבואו ימים טובים מאלה,
מדינה בת 78 כבר למדה דבר או שניים על תקווה.