בין בטון למנהיגות, מחדל המיגון השקט ביישובי החברה הערבית והדרוזית | טור דעה

בכל פעם שהאזעקות מפרות את השקט ביישובי הצפון, הנגב והמשולש, עולה אותה תגובה אוטומטית, אצבע מאשימה המופנית כלפי המדינה. הטיעונים על הזנחה תקציבית ואפליה חלוקתית הם נכונים וכואבים, אך הם הפכו עם השנים למסך עשן נוח מדי. מאחוריו מסתתרת אמת שאיש אינו רוצה להגיד בקול רם, העורף ביישובים הערביים והדרוזיים לא הופקר רק על ידי השלטון המרכזי, הוא הופקר גם על ידי היעדר חזון ותיעדוף של המנהיגות המקומית.

תמונת המצב: פערים של חיים ומוות

הנתונים הקשיחים מציירים מציאות של שתי מדינות ועורף אחד. לפי דוחות מבקר המדינה ומחקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), בעוד שבציבור היהודי לכ-70% מהתושבים יש גישה למרחב מוגן תקני, בחברה הערבית הנתון צונח לפחות מ- 30%. הפער הקיצוני ביותר נרשם במקלטים הציבוריים, רק כ- 0.3% מבין 11,775 המקלטים הציבוריים בישראל, מצויים ביישובים ערביים. יתרה מכך, ביישובים הערביים ישנם 37 מקלטים ציבוריים בלבד, מתוכם 8 כלל אינם תקינים. מציאות המייצרת הפקרות סטטיסטית בכל אירוע ירי.

אולם, הבעיה אינה רק מחסור בבטון. לפי נתוני משרד האוצר, קיימת תופעה מדאיגה של תת ניצול תקציבי. כספים המיועדים לתשתיות ומיגון במסגרת תוכניות חומש שאושרו בעשור האחרון נותרים לעיתים קרובות בקופה. פשוט כי הרשויות לא השכילו לייצר תוכניות סטטוטוריות מאושרות או לנהל פרויקטים הנדסיים מורכבים. היעדר דחיפה של הרשות לפתרונות מיגון קהילתיים משאיר את האזרח הפשוט חשוף לחלוטין.

מלכודת היקל"ר, כשהצבא הופך לקביים ניהוליים

נדבך נוסף ומטריד נחשף בבחינת הקשר בין הרשות המקומית לפיקוד העורף. היקל"ר (יחידת הקישור לרשות) נועד להוות גשר תיאום וסיוע מקצועי, אך בפועל הוא הפך להנשמה מלאכותית עבור רשויות רבות.

אלמלא ההשקעה המסיבית של פיקוד העורף בבניית תיקי חירום והדרכת המשאב האנושי, חלק מהרשויות היו מתפקדות בוואקום מוחלט. המציאות שבה הצבא הוא זה שצריך לגרור את הרשות לתרגל ולהיערך, במקום שהנהגת הרשות תדרוש ותוביל, היא תעודת עניות למנהיגות המקומית. ההסתמכות המוחלטת על קציני המילואים של פיקוד העורף, מייצרת אשליה של מוכנות, בעוד שבפועל, ללא הקביים הצבאיים, התשתית הארגונית במועצות רבות קורסת.

מהקדנציה אל החיים, שינוי התפיסה הנדרש

מנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק בכמות התקציבים שהיא מביאה, רמת שירותי החינוך או הרווחה, אלא גם ביכולת שלה להקים מערך מקצועי שמתפקד כשהשמיים בוערים. הטענה שאין תקציב כבר אינה מחזיקה מים אל מול נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, המצביעים על מחסור בבעלי תפקידים מקצועיים (כמו קציני ביטחון רשותיים במשרה מלאה) ועל היעדר תרבות של משמעת אזרחית.

כדי לשנות את המשוואה, נדרשת תוכנית חירום מוניציפאלית:

1. תיעדוף המיגון כפרויקט דגל: לא עוד כיבוי שריפות תקציבי, אלא הצבת המיגון בראש סדר העדיפויות התכנוני והפוליטי.
2. מקצוענות מעל קשרים: מינוי צוותי חירום מיומנים שיידעו לנצל את תקציבי המדינה עד השקל האחרון, ללא תלות בלעדית בסיוע צבאי.
3. אחריות מנהיגותית: ראשי הרשויות והנהגת החברה הערבית והדרוזית חייבים להפסיק להשלים עם ההזנחה. עליהם לייצר לחץ פוליטי עקבי, לא כאירוע נקודתי לאחר מלחמה או אסון, אלא כדרישה יומיומית לביטחון אזרחיהם.
   
   בסוף היום, כשהאזעקה נשמעת, הטיל אינו מבחין בין תקציב שלא הועבר, מקלט שלא נבנה, תוכנית חירום שלא גובשה והנהגה שבחרה לדחות החלטות קשות. מי שלא מוכן לקחת אחריות על חיי תושביו בשעת חירום, אינו ראוי לאמון שלהם גם בשגרה.