חיפה – טעם של פעם • מנהגים ואירועים מן העבר

אוהב מתנות א-מחייה

ידועה האימרה: "ושונא מתנות יחיה" ("משלי" פרק ט"ו, פסוק 27).
ומדוע אני מזכיר זאת? כדי לספר על מקרה שכותרתו: "מה משותף לאגרטל פרחים ולמרוץ שליחים?". עניינו: חתונה.  

ומקרה אמיתי שהיה לפני עשרות שנים בחיפה, כך היה, הרבה לפני עידן מתן הצ'קים או העברה בנקאית: זוג אורחים בא לחתונה של ברכל'ה ושלוימל'ה (שמות בדויים) ונתן מתנה מעומק הלב. זוג האורחים העניק… וואזה. כלומר, אגרטל לפרחים, אבל בלי פרחים.
ההנחה היא שהאגרטל היה ריק ממים.
בסוף האירוע המשמח חזרו ברכל'ה ושלוימל'ה, למלון ופתחו את החבילות של המתנות. כך הם הגיעו לאגרטל. רצו לדעת מי נתן את המתנה המיוחדת הזאת, אבל לא מצאו את הפתק על הדופן. הפכו את האגרטל על פיו והופ: כרטיס הברכה נשר מתוכו. הציצו בני הזוג בפתק הברכה ומה ראו? הברכה לחיים מאושרים אומנם הייתה כתובה, אבל השם של נותן המתנה לא היה מוכר להם.
וזה עוד לא הכול: בני הזוג שאותו בירכו באותו פתק לא היו ברכהל'ה ושלוימל'ה. המבורכים בפתק היו אלה שהעניקו את האגרטל לברכל'ה ולשלוימל'ה. כלומר, האורחים העבירו לזוג הטרי את המתנה שהם עצמם קיבלו, כאשר הם התחתנו לפני שנים רבות. ממש כמו מרוץ שליחים, אבל במקום מקל העבירו אגרטל.

שיהיה אגרטל, אבל למה להשאיר בו את פתק הברכה הישן? ככתוב, זה סיפור מלפני עשרות שנים, ולכן, גם הפרחים שברכל'ה ושלוימל'ה שמו מן הסתם באותו אגרטל, כבר נבלו מזמן מזמן…
או אולי גם הם העבירו את האגרטל הלאה בתור מתנה במרוץ שליחים?
כי את המרוץ המשמח הזה אי אפשר להפסיק…  

לחם עבודה!!!

הנושא הבא מעורר גאווה לאומית, אבל בהמשך הוא גולש לנושא טעון, שמעסיק אותנו עד היום הזה וודאי הוא ימשיך להטריד גם בעתיד.

מדובר במכתב שפורסם באחד העיתונים ב-17 בנובמבר 1938. כותרתו: "פועל עברי בעיריית חיפה". כותב המכתב הוא אדם ששמו מיכאל לנדוי, מחיפה.
וזו לשונו המליצית:
"תושב הר הכרמל, הדר הכרמל או שכונה יהודית אחרת בחיפה, נהנה מאוד מסלילת כבישים ותיקונם. ומה רבה הנאתו בראותו כי העובדים, אחיו הם. מתוך כבוד לבונים, ידרוש באדיבות לשלומם ויוסיף: 'תחזקנה ידיכם!', בזכרו את הימים בהם היה רק פועל זר עובד בתחומי השכונות העבריות."

"עיני העובדים יאורו משמחה וגאווה, ומתוך הכרת ערך תפקידם הלאומי, ימשיכו בייתר מרץ בעבודתם. אך שמחתם (של הפועלים העבריים) לא תארך. רק בקושי יחזיק הפועל העברי מעמד בעבודות העירייה. המשכורת של המאושרים שזכו בעבודה זו נקבעה ל-140 עד 150 מיל ליום.

"בתחילה קיוו הפועלים כי יועלו בדרגתם במשך זמן, או שוועדי השכונות העבריות, כגון הר הכרמל ובת-גלים ועוד, יתמכו בפועל העברי ויוסיפו תשלום מינימאלי לשכר עבודתם הזעום. אם כי וועדי השכונות השיבו את פני הפועלים בעירייה ריקם, לא עזבו אלה את המערכה, הלכו לכל מקום סכנה ועמדו בתפקידם. אלא מה רבתה האכזבה כאשר שמעו הפועלים כי גם וועד הדר-הכרמל…עומד להפסיק את תמיכתו הזעומה והחשובה כאחת".

כאן עובר מיכאל לנדוי לדברי תוכחה ותביעה: "האם חושבים חברי וועדי השכונות כי מתן עזרה כספית לפועלי העירייה הוא מעשה פילנטרופי גרידא? האם אינם מרגישים כי זהו תגמול מזער לעמל כפיהם של הפועלים השומרים על מקום עבודתם?…וועדי השכונות נתבעים להיענות בהקדם לדרישת הפועל העברי בעירייה, שלא יוכל לעמוד בניסיון אם יוטל עליו לרעוב בלא תיקווה לשיפור מצבו, ובלא התעניינות מצד המוסדות היישוביים בעיר".    

עד כאן מכתבו של מיכאל לנדוי. לחשוב שמאז פרסום המכתב בעיתון חלפו יותר מ-87 שנים, ועדיין מתפרסמים מפעם לפעם נתוני העוני בישראל…

העיתון נמצא בארכיון העמותה לתולדות חיפה.   

טוב שם מ…

רבים מאוד וטובים מאוד מבני חיפה ומחוצה לה למדו בנערותם בבסמ"ת, ראשי תיבות: "בית ספר מקצועי-תיכוני" שליד הטכניון.

אילו כינויים הדביקו התלמידים למורים שלהם מאחורי הגב שלהם, כמובן?
הנה למשל: הכינוי "צ'ארלי צ'אפלין" הוענק למורה האגדי שהילוכו היה דומה להילוכו של הקומיקאי הידוע.
ומי היה המורה הזה? לא אחר מאשר פרופסור פרנץ אולנדורף, המורה לאלקטרוניקה, ולא רק, הוא שהיה חבר של פרופסור אלברט איינשטיין.
והיה מקרה שתלמיד פנה למורה מסויים בשם "מר מונפס". במקום לחייך במאור פנים, המורה החמיץ פנים. התברר שהתלמיד טעה. שם משפחתו של המורה לא היה מונפס. זה היה הכינוי שהדביקו לו התלמידים, ומדוע? כי פניו העגולות דמו ל…פני ירח. טוב, התלמיד היה חלש באנגלית…

מי מהתלמידים הוותיקים אינו זוכר את המורה לספורט אהרון אומשוויף, שכולם קראו לו "דולק"?
הנה סיפור: בתחילת שנת הלימודים נכנס "דולק" לכיתה והחל קורא בשמות התלמידים. הוא קרא: "יוסי שורץ", אבל יוסי לא הגיב, כי לא קראו לו שורץ, אלא שוורץ. לכולם היה ברור ש"דולק" חמד לצון.
ומה קרה? יוסי שוורץ נעלב? יכול להיות שכן. התלמידים צחקו. אז מה?

ואיך אפשר לסיים מבלי להזכיר את המורה לשירטוט בניהו סגל? בניהו סגל היה הדוד של העיתונאי חגי סגל, אביו של עמית סגל מ"חדשות 12". בניהו סגל היה זה שטבע את האמרה:
"העושה חופש בלימודים – עושה לימודים בחופש".

לבניהו סגל, שגר בשדרות סיני באחוזה, היה לב טוב. הוא לא רצה לפגוע בנפש תלמידיו, ותמיד חיפש דרך איך לעודד את רוחם כשנכשלו בהכנת שרטוט.
בתקופה ההיא נתנו ציונים מ"4" עד "10". "9" – היה "טוב מאוד", "6" – היה "מספיק", "5" – "מספיק בקושי", "4" – "בלתי מספיק" (אוי לבושה!).
מה עשה בניהו סגל כדי שרוחו של התלמיד לא תרד שאולה? הוא נהג לכתוב בתחתית השרטוט הגרוע את צמד המילים: "4 לעידוד",  ללמדך עד כמה השרטוט היה מחורבן, שאפילו "בלתי מספיק" היה ציון יותר מידי גבוה עבורו, אבל בניהו רק רצה לעודד את רוחו הדוויה של תלמידו…