"השעות הטובות של סינדרלה עברו עליה שם למטה במטבח / הייתה לה חירות הדעת / אם נאמר זאת כך. / היא הידקה את ידיה אל רקותיה / שערותיה היו מכוסות שומן. / היא הפליגה בדעתה למרחקים / בלתי משוערים / בלתי מוסברים / תחושות שידעה בלי לנקוב בשמן".
(דליה רביקוביץ)
למרבית הפליאה, דליה רביקוביץ אינה רואה את סינדרלה המדוכאת ב"מטבח" כפי שרואות אותה הנשים הפמיניסטיות. המטבח של דליה רביקוביץ אינו עוד סמל לדיכוי הנשי, אלא דווקא מקום המאפשר לאישה לחיות בחופשיות את חייה הפנימיים, ללא התחשבות בתנאים החיצוניים.
לכן, הגיבורה אינה נתפסת כאובייקט בלבד (כמו סינדרלה במעשיות העם או נשים בכלל בעיני גברים רבים), אלא כדמות עצמאית, המצויה אמנם במעמד חברתי נמוך ונחות אך תחושותיה חיוביות.
במרוצת הדורות נדחקו הנשים בתרבויות השונות מן השוליים החברתיים והתרבותיים אל המטבח הריאלי, ומשם חולצו, חלקית, על ידי התנועה הפמיניסטית.
נסיבות היסטוריות שונות חוללו תמורות מכריעות במעמד הנשים והמלחמה, שהיא הסמל הגברי המובהק, היפוכו של המטבח, גרמה לכך שהגברים הצעירים יעזבו את ביתם, ייסעו למרחקים ויותירו את הנשים בבתיהן.
המלחמה, כך מסתבר, יכולה לאפשר לנשים פתיחה של הזדמנויות חדשות ומרתקות. כך היה, למשל, בארצות הברית במלחמת העולם השנייה. מאחר שהגברים עזבו את מקומות העבודה החלו הנשים לצאת מן המטבח ולמלא את מקומם במסגרות ובתפקידים שהיו קודם לכן בשליטת הגברים בלבד.
וכך, לראשונה, החלו הנשים לעבוד מחוץ לבתיהן, לגלות את המרחב הציבורי, שהיה סגור בפניהן, ולהתרועע עם נשים אחרות שלא היו מבנות משפחתן.
עם שוב הגברים מן המלחמה הם ניסו להשיב את הסדר הפטריארכלי הישן על כנו, ובמידה רבה הם גם הצליחו. ימי השלום שלאחר המלחמה צימצמו את החופש המוגבל שהיה לנשים והחזירו אותן למטבח.
בספרות היהודית מוצגות הנשים כמיעוט, כ"אחר", זה שהוא חריג, פגום וחסר מעמד. כך ממוסגרות הנשים, שוב ושוב, במה שמקובל לכנות בשם "הכחדה סימבולית". למרבית הצער, נשים רבות, כמו גברים, הפנימו במרוצת השנים את האמונות והדעות שיצרו דימוי נחות לנשים, שהן, כביכול, טמאות, מופקרות, חוטאות וסוטות.
גם היום חיות צעירות רבות בתחושה של בלבול ומבוכה. הן גדלו בבתים שהיה ברור בהם מהו תחום העיסוק הגברי ומה הוא תחום העיסוק הנשי. תפקיד האישה, כך למדו, הוא לנהל את הבית ולטפל בבעל ובילדים. אך במקביל הן הושפעו מן המסרים החדשים, לגבי אפשרויות הנשים להגשים את עצמן.
אנו עדים היום לתמורה חשובה ומשמעותית שחלה במעמד הנשים דווקא בצה"ל. אלפי נשים משרתות היום בתפקידי לחימה ובמעטפת לחימה. לנשים שילוב מבצעי מלא בגדודים מעורבים, כגון קרקל, אריות הירדן ולביאי הבקעה והן משתתפות בפעילויות ביטחון שוטפות, לאורך גבולות מצרים וירדן.
הנשים, מסתבר, לוחמות טובות לא פחות מאשר הגברים, הן חדורות מוטיבציה, עוסקות במגוון תפקידים, כגון, איסוף קרבי והן מפעילות מערכות תצפית מתקדמות. עשרות נשים סיימו בחיל האוויר קורסי טייס והן טייסות קרב, תובלה ונווטות.
מדוע איפוא, על אף התרומה העצומה של הנשים לצה"ל, אנחנו עדים לאחרונה להתנגדות נחרצת של רבנים חרדיים ("נמות ולא נתגייס") וחרדל"ים לשירות הנשים בצה"ל? האם ההתנגדות נובעת מכך ששירות קרבי של נשים נתפס בעיניהם כסמל לאימוץ ערכים ליברלים-פמיניסטים? ואולי הם חרדים לשמירת הגבולות המגדריים, המסורתיים והם חוששים מהליכי חילון?
אין כל ספק, כי כאשר הצבא משנה את מדיניותו בניגוד לעמדת הרבנים, נוצר מתח בין הסמכות הדתית לסמכות המדינית. ההתנגדות הפומבית של הרבנים מבטאת, כנראה, רצון לחזק את מעמד ההנהגה הרבנית ולהציב גבול ברור מול מוסדות המדינה.
הוויכוח משלב הלכה, ביטחון, אידיאולוגיה ופוליטיקה והוא משקף את השאלות החשובות על דמותה העתידית של החברה הישראלית.
בציבור הישראלי הכללי נשמעים קולות המדגישים, כי אם נשים יכולות לשרת כלוחמות בצה"ל אין כל הצדקה למתן פטור גורף לגברים חרדים.
התנגדות הרבנים לשירות הנשים הוא איפוא, ניסיון לבלום שיח זה.
נראה, כי המאבק העמוק והמתמשך בין נורמות מסורתיות משעבדות לבין גישות חופשיות ומודרניות טרם הוכרע בישראל. וגם באיראן.
ההשוואה בין ישראל לאיראן פופוליסטית, דמגוגית ומסיתה.
עליזה יקרה
כתבה מרתקת
לשמחתי רואה מולי שינויים גם בחברה החרדית
כאשר מאות בנות חרדיות משרתות ביחידה מסויימת אותה אני מכירה.
התקשורת לא מציפה
לא תומכת לצערי בשינוי מסיבותיה שלה.
תמורות מתרחשות גם שם.
תודה לך על הסקירה🙏🏻
עליזה יקרה שלום, הכתבה מאד מעניינת ובמיוחד התחברתי מאד לפרק הסופי "גישות חופשיות ….", לצערי זה נכון ולדעתי פתרון קרוב אינו באופק.
אבל, התקווה בלבי ❤️
מאחלת לך ולכולנו בריאות וכל טוב
תמר עירן (חברתה של עדנה ז"ל)
מעמדן של נשים איים ומאיים תמיד על הבכירות הגברית שלכאורה ניתנה ״במתנה״ למין הגברי יחד עם הפאלוס.
ההיסטוריה מתנהלת לאור מאבק זה והמאבק המקביל בין הגברים לבין עצמם: מי יהיה ה״אלפא״, מי יעמוד בראש הפירמידה הגברית וישלוט בחלקים גדולים יותר של העולם (כל אחד ועולמו שלו, קטן כנמלה או חובק יבשות).
ככל שילד-בן גודל להיות בטוח בעצמו ובמעמדו בעולם (בגיל הילדות זהו מעמדו במשפחה, היותו נאהב ומוערך בה) יש לו פחות צורך להיאבק על כך בחייו הבוגרים. ככל שגודל כ׳״שווה פחות״ (ובוודאי שווה פחות מאחיו) – ייאלץ כל חייו להיאבק על מקומו להיות נפוליאון בעיני עצמו, על חשבון כל מי שנמצא סביבו, כולל בת הזוג שתיכנס בחזרה למטבח ו״תתנהג יפה״ בהתאם למצופה ממנה.
ואם דמות האלוהים, שהיא דמות גבר אלפא בלתי מעורערת לשיטת מאמיניו, נכנסת לתמונה – הרי שהאישה מצומצמת ככל שניתן, מקבלת ממדים זערוריים, נשללים ממנה תפקידים וסמכויות והיא קיימת כקישוט וכמכשיר וולדני הכרחי (שלא לדבר על כך שהיא טומאה).
מאמר מעניין ותודה לך!
מאד מחכה למאמר משלך על המוטיב הזה באגדות ובמעשיות.
תודה עליזה על כתבה חשובה. מקום הנשים בחברה הישראלית, היא מקור למחלוקות עוד מהימים שלפני הקמת המדינה. הלוחמות בהגנה ובארגונים: הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י, היוו חלק אינטגרלי בכוחות שתרמו להקמת המדינה. מקומן בכלכלה, ובענפי המשק השונים, ניכר ומשמעותי. הגורמים החשוכים שרוצים לגרור אותנו לימי הביניים, נלחמים בכל כוחם, בכל מי שעוצר בעדם לשלוט, כמו: בצבא בנשים ובחינוך להשכלה רחבה. כך הם שומרים על צאן מרעיתם בורים ותלויים בהם בכל תחומי חייהם.
יפה הכתבה ויפה שסיימת אותה באזכור לאיראן, כי דיכוי הנשים מצד הרבנים מזכיר את האייתללות המאמללות את העם האירוני ומסיגים אותן שנות דור לאחור. אבל אנחנו נילחם כדי שהנשים תצאנה מהמטבח המטאפורי והאמיתי ותתרומנה את חלקן בצבא, בתרבות, בחינוך, במשפט, בחקלאות, במדע, ברפואה ובכל תחומי החיים.
עליזה יקרה. כתבה מעניינת ומעשירה על מקומן של הנשים בחברה. תודה לך. אמנם כדבריך הנשים היום הן במקום שמאפשר להן להגשים את עצמן, תלוי באיזה מגזר, אבל למרבה הצער האפליה קיימת גם היום באפשרויות ובשכר.