לפני הבחירות: בין קיטוב לריפוי – מתח, קיצוניות רגשית, איום וקלישאות • לזכות בקופה או להציל את המדינה?

לפני בחירות, המתח עולה, ההתלהמות רבה יותר ויש ממש הרגשה של שנאה בין הגורמים השונים שמתמודדים על הבכורה, גם אם בסוף התהליך כפי שקורה לעתים, יתחברו ויעשו קואליציה כדי להחזיק בכיסא הנחשק. בינתיים, כל אחד מהצדדים חופר לעומק, לחפש לכלוך על מועמדי הצד השני, דברים מהיסטוריה רחוקה של האדם שבדרך כלל אינם רלוונטיים אבל עושים רעש גדול. כל אחד מהצדדים מוציא את התותחים הכבדים, הפגנות, חסימות, אלימות מילולית ובמדינות מסוימות, גם חיסולים כדי למנוע תחרות. נקווה שלא נגיע לזה.

המתחרה הוא האויב

כל מערכת בחירות: לראשות ממשלה, לראשות עיר, לתפקיד נחשק, מלווה בתחושת דריכות והמרחב הציבורי מתמלא בעימותים, בהאשמות ולעיתים אף בשסעים שנראים כמעט בלתי ניתנים לאיחוי. אלא שמאחורי ההתנהגויות והתחושות הללו עומדים תהליכים סוציולוגיים ופסיכולוגיים.

הכותרות זועקות. כוכב חדש בשמי החדשות, בחור צעיר שחוסם, מאיים, מקלל וגם אם אתה שופט בדימוס, פרשן חדשות או איש צבא, הוא ירמוס בלי לחמול ויקבל תשואות מחלק מהציבור, במיוחד עם חברי כנסת מהימין ימין ימין. למה? כי רוב המעודדים לא בקיאים מספיק, כדי להבין מה מעבר לקלישאות, כי זה עוזר לקיטוב, כי כאשר יש קיטוב ואיום מחפשים ביטחון, וכשמחפשים ביטחון הולכים ימינה. כך לפחות אומרים המחקרים.

המחקר מדבר על תופעה הנקראת קיטוב רגשי (Affective Polarization). בניגוד לקיטוב אידיאולוגי  שבו אנשים חלוקים בעמדותיהם, קיטוב רגשי מתייחס לרגשות שליליים כלפי "המחנה האחר": כעס, בוז, חשדנות ואף דה הומניזציה, משמע לטעון שהמתחרה הוא אויב האומה, שד מזיק שכל הישגיו בעבר מתגמדים אל מול הרוע הרשע והטיפשות שהוא מציג לפני הבחירות. קיטוב רגשי לפני בחירות, לא נגרם רק בגלל מחלוקת אידיאולוגית, אלא יושב על היסטוריה של תחושת קיפוח, עוול או על הצורך לשלוט ולנצח בכל מחיר כולל שקר והבטחות שווא.

מחקרים נוספים מראים שבתקופות בחירות עולה הנטייה להזדהות דרך שיוך קבוצתי ולהעצים את ההבדלה מהצד השני. אנחנו מול הם. תיאוריית הזהות החברתית של טאג'פל וטרנר מסבירה שכאשר זהות קבוצתית מאוימת, נוטים להגן עליה באמצעות חיזוק הלכידות הפנימית והקצנת העמדות כלפי חוץ. לפני בחירות, הזהות הפוליטית הופכת לזהות מרכזית, ולעיתים אף עוקפת זהויות אחרות כמו מקצוע, מגדר או אזור מגורים.

מסרים חדים ומתלהמים

אחת התופעות הנחקרות ביותר בהקשר זה היא תפיסת איום. כאשר קמפיינים מדגישים סכנות ביטחוניות, כלכליות או תרבותיות, הם מגבירים את תחושת החרדה הקולקטיבית. חרדה, לפי מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית, מגבירה צורך בוודאות ומקטינה סובלנות למורכבות. כך נוצר מצב שבו הציבור פחות פתוח להקשבה ויותר נוטה למסרים חד משמעיים, רגשיים ולעיתים מתלהמים. מצב בו מדברים בסיסמאות גם אם אין אמת מאחוריהן, חוזרים על דברים של אחרים שנשמעים משכנעים, בלי לבדוק את העובדות ומתבטאים בתוקפנות מתגוננת.

התקשורת, ובמיוחד הרשתות החברתיות, ממלאות תפקיד מרכזי. מחקרים בתחום התקשורת מדברים על "הגברת תהודה (Amplification), מנגנון שבו אמירות קיצוניות זוכות ליותר חשיפה, שיתופים ותגובות. האלגוריתמים מעדיפים תוכן שמעורר רגש חזק, ולכן שיח רגוע ומורכב נדחק הצידה. כך נוצרת תחושה שהמצב חמור יותר ממה שהוא בפועל, וש"המדינה בוערת", גם אם רוב הציבור אינו משתתף פעיל בהתלהמות.

התוכן המוצג ברשתות מעורר רגש חזק ואז הוא מקבל עדיפות אלגוריתמית ברשת. לכן מסרים קיצוניים ותוקפניים זוכים ליותר ביטוי, מאשר דיון שקט ומעמיק. זה לא רק עוצמת הדעות, זו חשיפה מוגברת של רגשות. הבחירות מביאות התחזקות של תפיסת איום על ערכים, עתיד, זהות, על הקיום. כאשר תחושת האיום גדלה, גם רמת החרדה, הדריכות, והנטייה להגיב בצורה חד משמעית, גוברת. זהו מנגנון פסיכולוגי מוכר שמופיע גם במצבים אחרים של אי ודאות. מחקרים בישראל מראים שכשזהות לאומית מתחזקת מול איום חיצוני, הקיטוב בתוך הקבוצה יכול לרדת, אצל מי שמזדהה עם זהות רחבה יותר, אבל להתגבר, אצל מי שמדגיש את הזהות הפוליטית שלו.

בשנות השבעים אליזבת נואל נוימן, תיארה את תופעת ספירלת השתיקה ומנגד, התפרצות הקול. "ספירלת השתיקה", היא מצב בו אנשים נוטים לשתוק כאשר הם מרגישים שעמדתם אינה פופולרית. בתקופות בחירות קורה לעיתים תהליך הפוך. קבוצות שבעבר חשו מושתקות, מרגישות עידוד לצאת ולהשמיע קול. הדבר יוצר רושם של "התפרצות" פתאומית.

זהות קבוצתית משנה חשיבה

כאשר פוקחים את העדשה מעבר למה שנמדד בכמויות, אפשר לראות שהתרבות הציבורית, בתקופות של הכרעה, מצטיירת גם כמעבר של קבוצות מחוויה יציבה, בה המשטר קבוע לחוויה של שינוי, בה ניתן להחליף את הדמויות המרכזיות. בחירות הן נקודת מפנה. האוכלוסייה כולה מונעת לכיוון של החלטה, וזה מייצר זרימה אנרגטית שמעלה מתחים ולחצים, אנרגיה חברתית שיכולה לגרום להתפרצות של רגשות.

מסתבר שיש כמה מנגנונים מרכזיים שמניעים את ההתנהגות לפני בחירות. הרבה מהם קשורים לזהות קבוצתית, מצב בו אנשים מזהים את עצמם עם קבוצה פוליטית וכל מערך החשיבה והיחסים החברתיים, מתחילים לעבוד דרך האמונות של אותה קבוצה, בלי לבדוק את האמינות של המסרים. הקבוצה הופכת לזהות רגשית עיקרית והשיח הופך פחות ענייני ויותר אישי ורגשי. ככל שהאיום ותחושת חוסר הוודאות גדולים, כך השייכות מתגברת. מה שמבקש, וברוב המקרים שולח את מנהיגי הקבוצה, לפזר מסרים של איום וחוסר וודאות ולגבש את החברים סביב הרעיון שהם ורק הם, יביאו לפתרון. המופלא הוא שגם אנשים נבונים מפתחים רגשות שליליים כלפי היריב, עוד לפני שעיינו בעובדות או בעמדות ספציפיות בגלל שייכות קבוצתית ותחושת אי ודאות.

מחקר רחב, המבוסס על נתונים מ 42 מדינות, מצא שככל שהבחירות קרובות יותר, רמת הקיטוב הרגשי עולה. גם בישראל קיטוב רגשי מתועד במחקרים שמדברים על עלייה דרמטית של תחושת עוינות בין קבוצות פוליטיות, לא רק על בסיס דעות, אלא על בסיס הרגשה קולקטיבית של איום וניתוק רגשי מהאחר. קוראים לזה הפרדה תחושתית של קבוצות (Negative Partisanship). במדעי המדינה מציינים גם תופעה של נטייה של קהל להצביע “נגד", כלומר עמדות פוליטיות שמונעות לא מתוך תמיכה חיובית במדיניות כלשהי, אלא מתוך דחייה של הצד השני. זה מחזק את האווירה הוויכוחית והקיצונית.  ניתוח השיח ברשתות חברתיות, גם במדינות בהן אין איום מלחמה ממשי, מראים שדחיפת מסרים שליליים או “ניצחון על היריב”, מקבלת יותר תהודה והיענות ממסרים חיוביים של בניית עתיד טוב יותר. אצל פוליטיקאים הפעילות השלילית זוכה ליותר חשיפה ו"לייקים", מה שמעצים את הטונים ומביא למצב שבו אדם בוחר נציג בלי לדעת בעצם, מה הוא עומד לעשות, העיקר לא לבחור בדמות שנדחית.  

הקואליציות של אחרי, הזדמנות לריפוי

מערכת בחירות היא לא רק אירוע פוליטי, אלא גם אירוע רגשי-חברתי. היא מציפה זהויות, מפעילה פחדים, מחזקת נאמנויות ומעצימה קולות. ההתלהמות אינה מקרית, אלא תוצר של מנגנונים חברתיים מוכרים ולעיתים נתמכת כלכלית על ידי דמויות ציבוריות, שרוצות להגיע לכיסא השלטון. אולי הידיעה שמדובר בתהליך מחזורי ונחקר, יכולה להרגיע מעט את התחושה ש"הפעם זה אחרת". הסערה היא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה, כמו גם היכולת לשוב ולשתף פעולה אחריה.

אחת השאלות המסקרנות היא, כיצד אותם גורמים שמתכתשים בחריפות לפני הבחירות, עשויים לשבת יחד בקואליציה לאחריהן. הסוציולוגיה הפוליטית מסבירה זאת דרך ההבחנה בין פוליטיקה סמלית לבין פוליטיקה תפקודית. בתקופת בחירות, המסרים הם סמליים, מכוונים לבסיס התומך ומטרתם לחדד גבולות. לאחר הבחירות, נכנסת לתמונה הפוליטיקה התפקודית, הצורך למשול, לנהל וליצור יציבות. אז האינטרסים המעשיים גוברים על השיח הרגשי. הטענה היא שהמתח לפני בחירות הוא גם ממשי וגם תפיסתי. ממשי – משום שבחירות אכן קובעות סדר יום ומשפיעות על חלוקת משאבים וכוח, תפיסתי – משום שהשיח הציבורי מועצם ומדגיש קצוות. זמן קצר לאחר בחירות, רמת העוינות הציבורית נוטה לרדת והחברה חוזרת לתפקוד יומיומי משותף. כלומר, גם אם נדמה שהשסע בלתי ניתן לאיחוי, לרוב הוא חלק ממחזוריות דמוקרטית מוכרת.

בתקופת בחירות עולה ההתבוננות העצמית והשאלה עם מי אנחנו, במה אנו מאמינים, מה חשוב לנו. זהו רגע שבו המצפן הפנימי מופנה חזרה לשאלות זהות וזיכרון קהילתי. מה שנראה כקיטוב חזיתי יכול להיות גם מקום שבו כל אחד מקשיב לעצמו ולפלג עימו הוא מזדהה. האנרגיה יכולה להיות מופנית לשיח מכבד יותר אם מבינים שבסופו של יום, החברה היא יחידה אחת, המתחברת מחדש לאחר ההכרעה. היה יכול להיות נפלא אם בכל התהליך, במקום לראות רק חדות ויריבות, אפשר היה לראות גם הזדמנות לריפוי, הידברות והבנה עמוקה של הזהות הציבורית והאישית.