האלה פורטונה, מזל, גורל ואקראיות • מי "מחלק לנו, לעם האיראני ולשאר היקום, את הקלפים"?

בערב שבו כותרות החדשות מתחלפות בקצב פעימות הלב, ותרחיש של עימות עם איראן מרחף מעל השיח המדיני כענן נמוך ועקשן, כזה שאינו מבטיח גשם אך גם מסרב להתפזר, מתגנבת אל התודעה אותה שאלה ישנה: מה יהיה ומה יקרה. האם תבוא הסלמה באזורנו? ואם כן, מי ייזכר בדיעבד כמי שיכול היה לעצור אותה ומי יתואר כמי שרק מילא תפקיד שהוכתב מראש.

בתוך ים ההערכות, המפות, התדרוכים והביטויים המחויטים היטב, מתרחש מהלך שקט אך טעון משמעות: המילה "מזל". מילה ששבה ותובעת לעצמה מקום של כבוד. לא כהתפרצות מיסטית בשיח רציונלי, אלא כהודאה חצי מביכה בכך שגם בעידן של מודיעין מתקדם ואלגוריתמים עתירי נתונים, נותר מרחב עיקש שבו ההיסטוריה נוטה ימינה או שמאלה, לא בגלל תכנון מבריק אלא משום שמישהו התעכב דקה, מסר שהובן אחרת או שטעות קטנה לא הפכה לאסון גדול.

המזל, כך מתברר, אינו שולל אחריות או אסטרטגיה אלא הוא רק מזכיר בעקביות מטרידה עד כמה גבול השליטה האנושית, צר וכמה תלוי העתיד בנסיבות שאיש אינו מוכן להודות שהן עדיין, במידה לא מבוטלת, מקריות.

בתוך המארג הזה של הערכות ביטחוניות, הדלפות אנונימיות ופרשנויות זהירות מדי או נחרצות מדי, צצה מחדש מילה שנדמה היה כי הודחה זה מכבר מן השיח הרציני: מזל. לא כקלישאה עממית ולא כקמע של חלשים, אלא כמשתנה שקט אך עיקש, כזה שמתגנב אל הרווח שבין כוונה לתוצאה, בין החלטה לביצוע. המזל, כך נדמה, אינו מבטל אסטרטגיות ואינו מחליף כוח, אך הוא תובע לעצמו מקום של כבוד דווקא ברגעים שבהם נדמה שהכול מחושב עד הפסיק האחרון… ואז, כהרגלו, מוכיח עד כמה מעט באמת נתון לשליטתנו.

לא המזל כקמע או כברכה חפוזה, אלא אותו כוח חמקמק שהרומאים העניקו לו פנים ושם: פורטונה, אלת הגלגל המסתובב, זו שמרימה אימפריות ומפילה אותן באותה קלות שבה היא מסיטה מטבע בכף ידה.

בעידן של לוויינים, מודיעין ואלגוריתמים, נדמה שדווקא ברגעים של מתיחות עולמית חוזרת השאלה העתיקה: עד כמה גורלנו נתון לתכנון ועד כמה הוא תלוי ברגע מקרי אחד, כמעט שרירותי.

המרווח הדק שבין רמזור לאזעקה: על גורל, מזל ומקריות

בשעה 06:29 בבוקר, בצומת לא גדול במרכז הארץ, גבר בשם אייל עצר ברמזור אדום. הוא התעכב. לא מתוך משמעת אזרחית מופלגת, אלא משום שקרא הודעת ווטסאפ אחרונה, לפני יום עבודה ארוך. מאחוריו מישהו צפר בעצבנות. שניות לאחר מכן, רכב שדהר במהירות חצה את הצומת באור אדום ופגע במכונית הראשונה בטור. אייל נשאר עומד. מאוחר יותר, בבית החולים, מישהו אמר לו: "זה היה המזל שלך". אייל הנהן, אך לא היה בטוח למה בדיוק התכוונו.

בישראל, השיחה על גורל אינה עניין תיאורטי. היא נוכחת בשפה היומיומית, בכותרות החדשות, בשיחות סלון ובמבט חטוף לשמיים אחרי אזעקה. "זה לא היה אמור להיות" נאמר על פיגוע… "זה היה כתוב" נאמר על הישרדות. בין שני המשפטים הללו מתקיימת מתיחות מתמדת, כמעט בלתי נסבלת, בין אמונה בסדר נסתר לבין הכרה בכאוס מוחלט.

חיי היומיום בישראל בנויים מרצף צפוף של מקריות

המילה "גורל" כבדה כאן במיוחד. היא נטענת בדת, בהיסטוריה, בזיכרון קולקטיבי של אסונות והצלות. "מזל", הוא מושג רך יותר, כמעט חצוף, כזה שאפשר לומר גם אחרי חניה טובה בתל אביב או קבלת תור מפתיע לרופא מומחה. ו"מקריות", הרי שהמילה הזו, הקרה, המדעית, מתקשה להשתלב בנוף שבו לכל אירוע יש מיד פרשנות, הסבר, או לפחות פסוק.

ובכל זאת, חיי היומיום בישראל בנויים מרצף צפוף של מקריות. אוטובוס שהוחלף ברגע האחרון. חייל שיצא לחופשה במקום חברו. ישיבה שהתארכה דקה אחת מעבר למתוכנן. פרטים זעירים, כמעט בלתי נראים, שמבדילים בין "הייתי שם" לבין "שמעתי על זה בחדשות". בדיעבד, הפרטים הללו נצבעים במשמעות. אלא שבזמן אמת, הם סתם קורים.

יש משהו בארץ הזו שמאיץ את הצורך בסיפור. אולי משום שהמציאות כאן נוטה להפר את ההיגיון, אולי משום שהמתח הביטחוני יוצר תחושה מתמדת של תלות בכוחות שמעבר לשליטתנו. כשאין ודאות, אנחנו ממהרים לייצר משמעות. לא תמיד מתוך אמונה עמוקה, לעיתים מתוך צורך נפשי פשוט: לא לקרוס.

הדיבור על גורל

המדע, כמובן, מציע פרשנות אחרת. הסתברות, סטטיסטיקה, שרשראות של סיבה ותוצאה. אבל גם כאן, בישראל, המספרים מתקשים להרגיע. כי סטטיסטיקה אינה יודעת לנחם אם, היא אינה מדברת על האדם הספציפי שהיה שם, או לא היה שם, או איחר בדקה, היא אינה מסבירה מדוע דווקא הוא.

אולי משום כך, גם החילונים ביותר מוצאים את עצמם משתמשים בשפה של גורל. "כנראה שזה היה צריך לקרות", "משהו שמר עלי", אלו אינם בהכרח משפטי אמונה; לעיתים הם משפטי הישרדות, דרך להכניס סדר מינימלי לתוך מציאות שמסרבת להיות סבירה.

ובצד השני, ישנם רגעים שבהם הדיבור על גורל נשמע צורם, כמעט אלים. ילד שנהרג מפגיעת רקטה, משפחה שנמחקת בתאונה. כאן, כל ניסיון לייחס משמעות עליונה עלול להישמע כהפקרה מוסרית, כאילו עצם הסיפור מבקש לנקות את המציאות מאחריות.

החיים הם תערובת של מקריות גמורה ופרשנות אנושית

ואולי, כמו שקורה לא פעם בישראל, התשובה נמצאת דווקא באי הכרעה. ייתכן שהחיים כאן הם תערובת בלתי ניתנת להפרדה של מקריות גמורה ופרשנות אנושית עיקשת. זאת מכיוון שהאירועים עצמם אקראיים, אך הדרך שבה אנו נושאים אותם, אינה כזו. הגורל, אם יש דבר כזה, אינו תכנית סדורה אלא סיפור שאנו בונים מתוך שברים.

אייל, האיש מהרמזור, חזר לשגרה כעבור ימים אחדים. הוא עדיין עוצר באדום, עדיין קורא הודעות ברגעים הלא נכונים (למרות האיסור המפורש…) ולפעמים הוא חושב על השניות ההן. לא כנס, לא כהשגחה אלא כמרווח דק, כמעט בלתי מורגש, בין חיים כפי שהם לבין חיים שיכלו להיות אחרים לגמרי.

בישראל, המרווח הזה נוכח תמיד: בין האם שוב תפרוץ מלחמה? בין אזעקה לשקט, בין כותרת לשם פרטי, בין "קרה" ל"יכול היה לקרות".

אפשר לקרוא לזה גורל, אפשר לקרוא לזה מזל ואפשר, באי נוחות, לקרוא לזה מקריות.

כך או כך, אנחנו ממשיכים לחיות בתוך ההוויה, מספרים לעצמנו סיפורים לא כדי להבין הכול, אלא כדי להמשיך לנשום בתוך אי הוודאות.

מזל טוב לעומת ביש גדא

המזל, כך נדמה, תמיד מגיע בלי להודיע. הוא מתגנב לרחוב צדדי של החיים, לפעמים מחייך, לפעמים עוקץ ותמיד משאיר אותנו תוהים אם היה זה מקרה טהור או יד נעלמה שסידרה את הקלפים.

בבוקר אחד הוא מתגלם ב"מזל טוב" הנאמר מעל כוס יין ובבוקר אחר הוא מופיע כ"ביש מזל", מעין מילה קצרה המנסה להסביר מדוע הכול השתבש דווקא עכשיו. בין ברכה לנפילה, המזל הוא סיפור שאנשים מספרים לעצמם, כדי להעניק צורה למה שאין לו צורה: לאקראיות.

המזל אינו מסתפק בכוכבים

עוד הרבה לפני שהפך לשם פרטי או לאיחול חגיגי, המזל היה קשור לשמיים. שתים עשרה קבוצות כוכבים, מסודרות בגלגל קבוע כביכול, הוצעו כהסבר לתכונות אופי, לתאריכים ולעתים גם להחלטות גורליות. מזל שור, אריה, תאומים… אלו לא רק שמות אלא הבטחה סמויה שיש סדר, שיש מפה, שאפשר להבין מדוע אדם מסוים אוהב סיכונים ואחר נרתע מהם. גם מי שמרים גבה מול אסטרולוגיה מוצא את עצמו לפעמים בודק, כמעט באשמה, מה "כתוב לו".

ובכל זאת, המזל אינו מסתפק בכוכבים. הוא חי במשחקי מזל, בהטלת קובייה, בכרטיס גירוד שנקנה בדרך אגב, בתקווה שגד יאיר פנים. הוא חוצה בין מדע לאמונה, בין סטטיסטיקה לאינטואיציה, בין מה שניתן לחישוב למה שנשאר תמיד מחוץ לשליטה.

כאן, במקום שבו האקראי פוגש את הסיפור האנושי, נכנסת פורטונה, לא רק כאלת המזל מן המיתולוגיה, אלא כדמות שמגלמת את השאלה העתיקה מכולן: עד כמה חיינו הם תוצאה של בחירה, ועד כמה של מזל.

פורטונה – האלה המתאימה להוויה הישראלית

אולי משום כך, גם בלי שנזכיר את שמה, דמותה העתיקה של פורטונה שהינה אלת המזל הרומית, חוזרת אל לב הדיון. פורטונה לא הייתה אלת צדק ולא אלת אמת, אלא שהיא הייתה אלת התנועה הבלתי צפויה.

לעיתים צוירה עם גלגל מסתובב, לעיתים עם כיסוי עיניים ולעיתים כשהיא אוחזת קרן שפע ביד אחת וריקנות ביד השנייה. היא לא הבטיחה סדר, אלא רק שינוי.

במובנים רבים, פורטונה מתאימה יותר מכל דמות מיתולוגית אחרת להוויה הישראלית: מציאות שבה הגלגל מסתובב במהירות מסחררת, שבה מי שנמצא למעלה יודע כמה זמני הוא המצב ומי שלמטה יודע שאין בו הכרח.

פורטונה אינה אלה של גורל כתוב מראש, אלא של רגעים: של שנייה אחת ברמזור, של אזעקה שמגיעה או לא מגיעה, של אוטובוס שנעצר או חולף. אולי לכן קל יותר לחשוב עליה לא ככוח שמנהל את חיינו, אלא כתזכורת לאי היציבות הבסיסית שלהם ולמאמץ האנושי העיקש להמשיך לחיות, לבחור ולספר סיפורים גם כשהגלגל ימשיך להסתובב מבלי שנצטרך לשאול.

לאלת המזל אין מראה קבוע – מפני שאין לה אופי יציב

היא אינה נכנסת ברעש. אין לה תרועה, ואין לה סיפור מוצא דרמטי. היא פשוט שם. לפעמים לידך, לפעמים מאחוריך ולרוב בדיוק במקום שבו אינך מביט.

כך נראית פורטונה, אלת המזל הרומית: נוכחת תמיד, מוסתרת תמיד, חומקת מן ההגדרה ברגע שבו נדמה שכבר הבנת אותה.

האמנות העתיקה ניסתה ללכוד אותה שוב ושוב, אך מעולם לא הצליחה לקבע את דמותה.

אין לה מראה קבוע, אולי מפני שאין לה אופי יציב. לפעמים היא צעירה, כמעט עלמה, לפעמים אישה בשלה, עיניה כבדות ידע. לעיתים פניה יפות במובן הקלאסי: סימטריה, רוך, שלווה ולעיתים יש בהן משהו מרוחק, כמעט אדיש. פורטונה אינה אכזרית במופגן, אך גם אינה רחומה. היא אינה מבטיחה דבר ובוודאי שאינה מסבירה את עצמה.

קרן שפע לעומת ניווט ספינה

ברוב הדימויים היא אוחזת קרן שפע עם פירות, מטבעות, פרחים, שפע נדיב הנשפך בלי הבחנה. הקרן הזו, שנראית בתחילה כהבטחה, היא גם אזהרה. מה שנשפך יכול להיאסף ומה שנאסף גם יכול להישפך שוב, הפעם לכיוון אחר. לצידה מופיע לעיתים גלגל המזל, אותו חישוק מסתובב שעליו עולים ויורדים מלכים, עבדים, מצביאים ואנשי שוליים. הגלגל אינו עוצר כדי להסביר, הוא אינו בוחן כוונות או זכויות, הוא פשוט נע.

לעיתים מוצמד לידה הגה של ספינה, זהו אחד הדימויים המטרידים יותר: פורטונה כנווטת.

לא הסערה אחראית לסטייה מן המסלול, לא הטעות האנושית, אלא יד שקטה, כמעט אלגנטית, שמטה את הכיוון במעלה אחת בלבד. לפעמים זה כל מה שנדרש כדי לשנות חיים שלמים. בגרסאות אחרות היא עומדת על כדור או על משטח מתנדנד, כאילו האמן מבקש ללחוש לצופה: אל תתייצב. מי שמרגיש בטוח מדי, מי שסבור שהקרקע שלו מוצקה, הוא בדרך כלל הבא ליפול. ובמקרים נדירים מופיע גם כיסוי עיניים שהינו רמז מטריד לכך שהמזל מחולק באקראי, בלי הבחנה מוסרית, בלי צדק פנימי.

הרצון בשליטה בחיים מול אי היציבות הקיומית

אך פורטונה מעניינת לא רק כייצוג אמנותי. היא מעניינת משום שהיא מגלמת משהו עמוק בהרבה: חוסר האפשרות שלנו לייחס משמעות יציבה למהלך החיים.

הרומאים סגדו לה, אך לא האמינו בה באמת כישות אישית. הם בנו לה מקדשים, נשבעו בשמה, פנו אליה בעת מצוקה, אך מעולם לא בטחו בה. היא לא הייתה אלת החוק כמו יופיטר, לא אלת המוסר ולא אלת הסדר. היא פעלה באזור הדמדומים שבין סדר לכאוס. אלת הסדק.

הרומאים, בניגוד ליוונים, לא חיפשו הרמוניה, הם חיפשו שליטה ופורטונה הייתה התזכורת הבלתי נוחה לכך שגם האימפריה המאורגנת ביותר, כזו שיש בה כבישים ישרים, לגיונות מדויקים ולוח שנה מתוזמן, נשענת בסופו של דבר על משהו שאינו ניתן לניהול, טעות קטנה, עיכוב זעיר, חייל שמועד, שליח שמאחר. פורטונה אינה הדרמה הגדולה; היא המיקרו אירוע עם התוצאה הקטסטרופלית.

אלת המזל – באומנות

באמנות, היא לעיתים מופיעה ברגע של פוטנציאל, לא של מימוש; הקרן מלאה, אך אינה נשפכת עדיין; הגלגל בתנועה, אך לא נעצר; ההגה מוחזק, אך הכיוון הסופי אינו ידוע; זהו ייצוג מדויק של החוויה האנושית: אנחנו תמיד חיים רגע לפני: רגע לפני הצלחה, רגע לפני נפילה, רגע לפני הבנה, פורטונה שוכנת בדיוק שם.

ימי הביניים פחדו ממנה. היא ערערה את הרעיון של צדק אלוהי מסודר: אם הכול נגזר מראש, מה מקומה של פורטונה? הפתרון התיאולוגי היה אלגנטי, אך לא משכנע, אשר הסביר שהיא כלי.

אלוהים מתיר לה לפעול, אך אינו מזדהה איתה, כך הפכה לדמות חשודה, כמעט שטנית, אך לא לגמרי. החטא שהיא מעודדת אינו תאווה או אלימות, אלא ביטחון עצמי מופרז: האמונה שהצלחתך היא שלך בלבד.

הרנסנס, לעומת זאת, חיבק אותה, מקיאבלי כתב עליה בבהירות אכזרית: פורטונה שולטת במחצית חיינו, אך את המחצית השנייה עלינו לכבוש בכוח, בתחכום, באומץ. זוהי תפיסה מודרנית להפליא, כמעט קפיטליסטית של המזל כמשאב שניתן לנצל, אם אתה חד מספיק, נועז מספיק, חזק מספיק. פורטונה, אצל מקיאבלי, כבר אינה רק אלת המקרה, היא אישה שיש "לאלף".

אלא שכאן מתגלה הפרדוקס: ככל שניסו לביית אותה, כך היא חזרה להיות חמקמקה יותר.

סטטיסטיקה, הסתברות, שוק, אלגוריתם

בעת החדשה היא ירדה מן המזבח, אך לא נעלמה. היא פשוט החליפה שמות: סטטיסטיקה, הסתברות, שוק, אלגוריתם. אנחנו ממשיכים לדבר עליה בלי להזכיר אותה. "זה היה עניין של מזל".

"הוא היה במקום הנכון בזמן הנכון" או "הכול התהפך ברגע", אלו הן תפילות חילוניות. אין בהן אל, אך יש בהן הודאה באי שליטה.

ואולי הדבר המטריד ביותר בפורטונה הוא זה: היא אינה מתעניינת באופי שלך, היא אינה מגיבה למאמץ, לכוונה, למוסר, היא יכולה להעניק חיים של שפע לאדם ריק ולקחת הכול ממי שחי נכון. לא מתוך רשעות, אלא מתוך אדישות; אדישות קוסמית, שקטה, מנומסת אפילו, היא אינה טורחת להצדיק את עצמה, משום שהיא אינה רואה עצמה כמי שצריכה.

אלת השבר שבין משמעות לתוצאה

לכן, כאשר מתבוננים בפורטונה באמת, מבינים שהיא אינה אלת המזל, אלא היא אלת השבר שבין משמעות לתוצאה. המקום שבו הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על חיינו חדל לעבוד, המקום שבו ההיגיון מתעייף, המקום שבו אנו נאלצים להודות: לא הכול ניתן להסבר ולא הכול ניתן לשליטה.

ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לצייר אותה יפה, אולי משום שהאדם אינו מסוגל להביט בכאוס ישירות. הוא חייב להעניק לו פנים, גוף, חן, נשיות. פורטונה יפה לא משום שהיא מיטיבה אלא משום שבלעדיה העולם היה בלתי נסבל. היא מעניקה לאי הצדק צורה, לפעמים, זה כל מה שמאפשר לנו להמשיך לחיות, רגע אחד נוסף, בין סיבוב לסיבוב של הגלגל.

גלגל המזל ממשיך להסתובב – והכותרות מכינות את עצמן למחר

בסופו של דבר, כשגלגל המזל ממשיך להסתובב מעלינו והכותרות כבר מכינות את עצמן למחר, השאלה אינה רק אם תהיה מלחמה עם איראן, אלא אם נדע לשאת את הידיעה שאיננו יודעים.

ייתכן שהגורל כבר נכתב בחדרי ישיבות ובמפות מודיעין, וייתכן שהוא עדיין תלוי באותה סטייה זעירה של ההגה, באותו רגע שלא נכנס לדו״ח. כמו תמיד כאן, אנחנו חיים על קו התפר שבין תרחיש לאפשרות, בין הכרעה שנראית בלתי נמנעת לבין עתיד שיכול ברגע אחד, להתגלגל אחרת לגמרי. אולי זו מהותה האמיתית של פורטונה בזמננו: לא הבטחה ולא איום, אלא תזכורת חדה לכך שגם בעידן של עוצמה, ידע וחישוב קר, עדיין יש לילה אחד שבו הכול פתוח והבוקר שאחריו אולי יהיה שונה.

ובינתיים, לפני שנדע אם הענן יתעבה למלחמה או יתפזר לכדי עוד אנחת רווחה זמנית, אנחנו נשארים באותו מצב מוכר: חיים בתוך ההשהיה. לא ביום שאחרי, אלא בדקות שלפני. במקום שבו ההיסטוריה עוד לא החליטה, במקום שבו פורטונה עדיין מחזיקה את ההגה, מבלי להטות אותו ושבו כל עם, כל אדם, מביט קדימה ושואל, לא מה יקרה אלא איך ייראה הסיפור שנספר לעצמנו אם הכול ישתנה ו… אם לא.

אם הענן הנמוך והעקשן יהפוך לסערה של ממש

ואולי דווקא מתוך כל הידיעה הזו על חוסר הוודאות, מותר להרשות לעצמנו מחשבה אחת שאינה אסטרטגית ואינה מיסטית מדי: שאם אכן יידרש עימות, אם הענן הנמוך והעקשן יהפוך לסערה של ממש, הרי שפורטונה, אותה אלת רגעים וסטיות זעירות, תטה את ההגה במעלה אחת לטובתנו.

לטובתנו, לא כניצחון מוחלט, לא כהבטחה לניקיון מכאב, אלא כהגנה דקה, כמעט בלתי נראית, שתצמצם את הפגיעה, שתשאיר את הסיפור בתחום האפשרי ולא הבלתי נסבל.

זאת, לא משום שמגיע לנו יותר, אלא משום שכך לעיתים עובד המזל: לא כהכרעה מוסרית אלא כהקלה שקטה. אולי זה כל מה שאפשר לבקש מפורטונה בזמננו: שאם היא שוב תסובב את גלגל, הרי שתעשה זאת כך שנישאר כאן כדי להמשיך לספר, לנתח, לפקפק ולחיות.