ליזט ממן פוגל: הילדה משלומי, שצמחה אל חייה כאשת מקצוע הנפש וכמשוררת

ליזט ממן-פוגל היא מטפלת, מאמנת, מרצה ומנחת קבוצות להורים ולמשפחה. אלו מקצועות של הקשבה, הכלה ותנועה איטית אל ריפוי.

אך לצידם, ובאופן שאינו מקרי כלל, היא גם משוררת. בהרצאותיה על ספר הביכורים שלה "חומר נפש" נחשף הקשר העמוק בין עבודתה הטיפולית לבין הכתיבה: שתיהן מבקשות לגעת באזורי אמת חשופים, להאיר פצעים ישנים ולתת להם קול שאינו מתנצל.

שורשים שנולדו מעבר לים

ליזט ממן-פוגל נולדה בשנת 1956 בעיר אגדיר שבמרוקו שהינה עיר של אור, ים ורוח מערבית פתוחה, אשר הייתה אז בית לקהילה יהודית חיה ונושמת.

היא הייתה תינוקת בת שמונה חודשים בלבד כאשר הוריה קיבלו החלטה שתעצב לא רק את גורלה, אלא את זהותם כמשפחה: לעלות לארץ ישראל.

אביה שלמה סלומון, ואמה ראשל-רחל, נישאו באגדיר בהיותם צעירים, כאשר הוא בן עשרים והיא בת שש-עשרה. שניהם היו בוגרי "רשת החינוך אליאנס", נושאי תרבות, שפה והשכלה רחבה ובעיקר תודעה עמוקה של המשכיות יהודית, שנשמרה והועברה הלאה בתוך עולם משתנה ורווי תהפוכות.

בין חזון ציוני לרשות מלכותית

העלייה למדינת ישראל לא הייתה מובנת מאליה. באותן שנים התאפשרה יציאת יהודים ממרוקו רק בנימוק דתי, באישורו של המלך חסן ולא ממניעים ציוניים גלויים.

אך בתוך הלחישות בקרב יהודי אגדיר, על אלה שכבר עולים על ספינות המפליגות צפונה, הרי שבער בהם חזון אחר. אביה של ליזט היה ציוני בליבו, אדם שראה בארץ ישראל יעד של משמעות ולא רק מקלט. כשהשמועות הפכו להחלטה, גם משפחתו של סלומון עשתה את הצעד. היה זה צעד של אמונה, אמנם עם אי ודאות אך עם הרבה תקווה.

האונייה "הרצל" וחלום החוף

המסע לארץ ישראל נעשה באונייה ע"ש "הרצל", אשר הביאה אותם הישר אל חופי חיפה.

בבואם הם ביקשו דבר פשוט, כמעט פיוטי: לגור ליד הים, כפי שהייתה עבורם הטיילת של אגדיר אשר ליוותה את חייהם. נאמר להם שהעיירה שלומי קרובה מאוד לים…

כך מצאו עצמם הורים צעירים, עם חמישה ילדים, לא בנהריה ולא בקריות, אלא בעיירה שלומי, אשר הייתה אז מקום פריפריאלי, מרוחק מהמרכז, אך כזה שהפך לזירת ההתהוות של בני משפחה צעירה וביניהם של ילדה קטנה שעתידה לבנות את עצמה.

בית של דרך ארץ וכנפיים נסתרות

ליזט, היא החמישית מתוך תשעה אחים ואחיות. משפחת ממן היא משפחה גדולה המחונכת לדרך ארץ, לתרבות ולהשכלה רחבה.

הבית לא היה מקום של סיסמאות או הבטחות גדולות. הוריה לא אמרו לה "את יכולה להיות כל מה שתרצי" ולא דיברו במונחים של שבירת תקרות זכוכית. ובכל זאת, ואולי דווקא משום כך, הם היו עוגן. עוגן של ערכים, יציבות ודוגמה אישית. מתוך העוגן הזה צמחה ליזט. בשקט, בהתמדה ובנחישות רבה הצמיחה לעצמה כנפיים.

כך נרקם סיפורה של ליזט ממן-פוגל: ילדה שנולדה מעבר לים, גדלה בעיירת גבול והפכה את תנאי הפתיחה שלה למרחב של אפשרות. סיפור שאינו רועש, אך עמוק; שאינו מתריס, אך נחוש. בין זיכרון אגדיר, חופי חיפה ושבילי שלומי, נבנתה אישיות שיודעת מהיכן באה ומהיכן שואבים כוח כדי להמשיך קדימה.

"גם אני חי פה"

כאן המדור המביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות אל תוך מקומות מגוריהם. זאת, כאשר ההיכרות נעשית דרך הסיפורים, המטענים ונקודת המבט הייחודית של האנשים המרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו, חיפה. אלה הם האנשים החיים והגרים כאן, ממש כשם המדור "גם אני חי פה".

במסגרת המדור נפגוש דמויות חיפאיות בתוך בתיהן, לא כחלל פיזי הנמדד במטרים, בהערכות נדל״ן או בתיאורי עיצוב גרידא, אלא כמרחב טעון בזיכרונות, בסיפורי חיים ובמשמעויות רגשיות. הבית משמש כאן עדשה שדרכה מתגלה זווית ראייה אישית, חד פעמית, על האדם ועל עולמו.

הפעם נבקר בביתה של ליזט ממן-פוגל אשר סיפור חייה אינו רק סיפורה של ילדה שגדלה בעיירה שלומי, אלא סיפור רחב של חינוך, נחישות והתמדה. לאורך תחנות חייה ניכרת השפעתן העמוקה של חוויות הילדות, של החינוך הערכי והמעשיר שהעניקו לה הוריה ושל אהבת התרבות וההשכלה שטיפחו בה. כל אלה עיצבו את דמותה והפכו את סיפור חייה למסע מעורר השראה.

שפת הבית – והאב שהיה בין מטבחי יוקרה לבין געגועים למשפחה

בבית שבו גדלה ליזט ממן, המילים עצמן נשאו מטען תרבותי. הוריה הקפידו לדבר ביניהם בצרפתית, לא רק כשפה, אלא כהצהרה. זו הייתה שפת השורשים, שפת החינוך, שפת ההמשכיות. צרפתית בבית משפחת ממן לא הייתה יוקרה, אלא זהות. היא מילאה את החלל בין הקירות, נטמעה באוזני הילדים ויצרה תחושת סדר, רוך ויציבות בתוך מציאות ישראלית צעירה, מחוספסת ולעיתים דלה.

בשנת 1958 יצא האב, סולומון ממן, ללמוד בית הספר היוקרתי לבישול "תדמור". משם נסללה דרכו המקצועית לירושלים, אל מטבחי "מלון הנשיא" ו"מלון המלכים", שם שימש כשף.

המלון דאג לו למגורים ברחוב עזה שבירושלים, אך הבית האמיתי נותר רחוק, בשלומי. אחת לחודש היה שב צפונה. הגעגוע היה הדדי: לכן, בחופשות היו הילדים נוסעים אליו לירושלים, ליומיים שלושה של זמן משפחתי מרוכז, כמעט טקסי, בעיר שייצגה בעיניהם עולם אחר: גדול, חגיגי, מרוחק אך גם חוויתי למדי.

הסבתא "ממה": לב הבית והכיריים הבוערות

בינתיים הצטרפה למשפחה דמות מכוננת נוספת: הסבתא שהגיעה ממרוקו וכונתה "ממה". היא הייתה הרבה יותר מסבתא, שכן היא הייתה עמוד השדרה היומיומי של הבית. האחריות על האוכל, הבישול, סדר היום והטיפול בילדים הופקדה בידיה, פשוט משום שההורים עבדו ללא הפסקה כדי לפרנס את המשפחה רחבת הידיים שכללה מלבדם עוד תשעה ילדים וסבתא אחת.

"ממה" ניהלה את הבית בקפדנות שקטה, ביד בוטחת ובלב רחב והפכה את המטבח למוקד של ביטחון, ריח חם ושגרה מיטיבה.

אמה של ליזט, ראשל, הייתה טבחית במקצועה, היא הייתה אישה של עשייה. ראשל עבדה בשתי עבודות: במפעל ובבית האריזה.

בשעות הצהריים הייתה שבה הביתה, פוגשת את הילדים, נוכחת, שואלת, בודקת… ואז יוצאת שוב למשמרת ערב. העייפות לא הייתה נושא לשיחה, אלא חלק מהמציאות. ובכל זאת, בתוך הרצף התובעני הזה, נשמר קשר ברור ועמוק בין האם לילדיה, קשר שבנוסף נמדד בדאגה מתמדת, בשאלה אחת פשוטה שחזרה על עצמה: "הילדים אכלו?"

שפע של אחריות מול כבוד עצמי כעיקרון חיים

שנות ה 60 בישראל לא היו שנים של שפע. אך ליזט שבה ומדגישה: במשפחת ממן לא היה מחסור. לא מפני שהיו עשירים, אלא משום שהייתה הקפדה. כל יום חיכה אוכל חם על השולחן. לא כמאורע חגיגי, אלא כעובדה יומיומית.

הסבתא בישלה, ההורים עבדו והילדים ידעו שיש סדר. לא היו בעיות תקציב במובן המהותי: הצרכים הבסיסיים סופקו בכבוד, בהתמדה, ללא כל דרמה.

אבי המשפחה, סולומון, הציב גבול ברור: לא מקבלים בגדים מתרומות של המועצה או מטעם המתנ״ס. בעיניו, היכולת לקיים את ילדיו בכוחות עצמו הייתה עניין של כבוד עצמי. הבגדים של הילדים יהיו חדשים ועל חשבונו ולא מיד נדיבה של אחרים.

זה לא היה אקט של גאווה ריקה, אלא של אחריות עמוקה ושל חינוך לערכים: קיום עצמי, עצמאות ועמידה זקופה גם בתקופות מאתגרות.

"ביז'ו": נשיקה שנשארה לכל החיים

ובתוך כל זה: העבודה, האחריות, המשמעת הרי שהתקיים גם רוך.

ליזט זוכרת בחום ובאהבה את האופן שבו אביה קרא לה: "ביז'ו". עד כדי כך, שבתקופה מסוימת סברה שזהו שמה השני.

רק מאוחר יותר הבינה שזו לא תוספת לשם, אלא ביטוי לאהבה. "ביז'ו", נשיקה בצרפתית, הייתה דרכו של האב לומר לה: את יקרה לי.

בתוך משפחה גדולה, עמוסת מטלות ודאגות, הצליח האב לייחד לה מחווה קטנה, אינטימית, שנחרתה בזיכרונה כחותם של חום בלתי מותנה.

בין הבית החם לשערי האליטה

באופן שבו הזיכרון יודע להיות גם נדיב וגם חמקמק, ליזט ממן מתארת ילדות שנדמתה שלמה עד כדי שקיפות: ילדות מאושרת, ללא מחסור מכל סוג שהוא; לא פיזי, לא חומרי, ובעיקר לא רגשי.

הבית היה מלא נוכחות הורית, אוכל חם ושגרה יציבה; עוגן שקט בעיירה שלומי, שבשנות ילדותה שימשה לא רק כתפאורה גאוגרפית אלא כמרחב זהות ברור ובטוח. בתוך המעטפת הזו, ליזט הייתה תלמידה מצטיינת, כזו שהצטיינותה אינה צועקת אלא ניכרת בהתמדה. גם "מבחן הסקר" של אותם ימים, אשר היה כלי מיון חד ובלתי מתפשר, אישר את שידעו מוריה: הישגיה היו גבוהים במיוחד.

ההכרה הזו חצתה את סף הכיתה והגיעה עד פתח הבית. מנהל בית הספר החילוני "בן־צבי" שהיה בשלומי, מר גרשון סיני, טרח לבוא בעצמו ולהציע הצעה שנשמעה כהבטחה גדולה: ליזט ראויה ללמוד בפנימיית "בויאר" הירושלמית, מוסד יוקרתי לילדים מחוננים.

אך ההבטחה נבלמה באחת. האם הזדעזעה ותגובתה הייתה מיידית וחד משמעית, כמעט מניפסט של אימהוּת: "לילדה יש אבא ואימא, אוכל ובית חם. היא לא תהיה בפנימייה." אפשר לשער שהדחייה נולדה גם מחרדות עמוקות, או אולי ממה שמוכר יותר מדי בהיסטוריה המשפחתית או הלאומית; פנימיות נועדו לילדים שאין להם משפחה או בית חם. כך או כך, ההחלטה נחתמה.

העקשנות כצורת מחאה

אלא שליזט, שכבר אז התברכה בעקשנות שאינה מבקשת רשות, בחרה במחאה חריגה לגילה: חרם על עצם המשך הלימודים. אם לא פנימייה, אז כלום.

ההקפאה הזו אילצה את האם להתפשר ובסופו של דבר הוסכם על פתרון ביניים שנשא עמו הבטחה אחרת: "התיכון האזורי גליל מערבי", מוסד אליטיסטי שאל שעריו נכנסו תלמידים ממושבים מבוססים כמו שבי ציון, רגבה, בוסתן הגליל. שם, כך נדמה היה, תוכל ליזט לממש את יכולותיה מבלי להתרחק מדי מהבית.

אבל גם לפשרה יש מחיר. תמר, מזכירת התיכון, הסבירה בפשטות אדמיניסטרטיבית שהם אינם שייכים ל"מועצה האזורית גליל מערבי" ולכן הלימודים כרוכים בתשלום. תשלום גבוה ביותר. לכאורה היה זה פרט טכני, אך למעשה כזה שסימן לראשונה גבול בלתי נראה.

היציאה משלומי אל התיכון האזורי הייתה הפעם הראשונה שבה ליזט חצתה את תחום המוכר אל מרחב זר; מרחב שבו תחושת ההשתייכות הייתה תלוית מאמץ, ולעולם לא מובנת מאליה ואף פעם לא תחושה של שייכות אמת. היא רצתה להיות כמו הבנות האחרות: לא לבלוט, לא להסביר, פשוט להיות הן.

גבולות בלתי נראים

דווקא שם, במסדרונות המבריקים של האליטה האזורית, החלו להיחשף הפערים. הם לא תמיד נמדדו בציונים או בכסף, אלא בדקויות של מבט ושפה.

רינה, אחת המורות, לקחה את ליזט לשיחה קשה, שהייתה פחות פדגוגית ויותר זהותית.

היא החלה ועצרה ומיד בשם. "למה ליזט?" הטיחה בה. "למה שלא תהיי מיכל, יעל, או ענת?" הייתה זו שאלה שנשאה עמה עולם שלם: הצעה להתאמה, כמעט דרישה להיטמעות.

ברגע הקטן הזה, שבין לימודים בכיתה לבין שיחה אישית, החלה ליזט להבין שהדרך להצטיינות אינה תמיד ישרה ושלעיתים, המחיר הכבד ביותר אינו היציאה מהבית, אלא הכוונת המורה אל הוויתור על שמה המקורי, על שורשיה ועל מסורת משפחתית, דברים שמעולם לא הסכימה לעשות.

מן הפריפריה אל מרכז הבמה

השנה הראשונה בתיכון הייתה עבור ליזט ממן, מבחן לא רק של לימודים, אלא של זהות. היא הגיעה אל ספסל הלימודים כשהיא נושאת על גבה את שמה של שלומי, שהייתה עיירת קצה בצפון  ושם, בין מסדרונות הכיתה, פגשה לראשונה את הפערים: מבטים מרומזים, דעות קדומות, סטיגמות שקטות אך עיקשות.

היו אלה ימים לא פשוטים, רוויי אתגרים. אך ליזט לא נשברה, להיפך, מתוך המפגש עם ההסתייגות צמחה בה נחישות והיא סיימה את בית הספר התיכון כתלמידה מצטיינת, חדה, מלאת חוש הומור, כזו שיודעת לצחוק  גם על עצמה ובעיקר על מי שמנסה לצמצם אותה.

גיל שבע עשרה וחצי: שמחה, נדיבות וחלום אחד

בגיל שבע עשרה וחצי הייתה ליזט עליזה, שמחה וטובת לב, כמי שעתידה עדיין פרוש לפניה. זה היה הזמן שבו החלו להגיע צווי הקריאה הראשונים לצבא, יחד עם מכתבי המיונים והשיבוצים.

באותה תקופה "המדינה כולה לבשה מדים" וגם הפריפריה הרגישה חלק מהסיפור הלאומי. באותם ימים היו הלהקות הצבאיות מגיעות ליישובים המרוחקים, לשמח, לשיר, להביא איתן ניחוח של במה ואור.

עבור ליזט, המפגש עם הלהקות הללו לא היה רק בידור אלא הוא היה הבטחה, היא רצתה להיות שם, לשיר, להישמע.

מודעה אחת בקיוסק, בקבוקי שבת וכרטיס לחיפה

יום אחד יצאה ליזט אל הקיוסק של משה כהן, לקנות עיתון לאביה. בין הכותרות השגרתיות, כמעט כבדרך אגב, נתקלה במודעה קטנה: קריאה למבחני מיון ל"להקת פיקוד הצפון". הרגע הזה, לכאורה שולי, היה רגע מכונן. בלי דרמה, בלי הכרזה, היא הבינה: זה הזמן. היא לא חיכתה שמישהו יכוון אותה, לא ביקשה רשות, החלום כבר ידע את הדרך.

בערב שבת, מיד לאחר הארוחה המשפחתית, אספה ליזט את בקבוקי השתייה הריקים שנותרו על השולחן ובבוקר יום ראשון, היא צעדה אל זלמן מהמכולת בעיירה שלומי ומכרה אותם, בקבוק אחר בקבוק.

הכסף שקיבלה לא היה רב, אך הוא הספיק. בכסף הזה ועל דעת עצמה בלבד, עלתה על האוטובוס הנוסע לחיפה, לעיר הגדולה, אל המבחנים.

איש לא ידע שהיא נעדרה מהלימודים. איש לא ליווה אותה. היא נסעה לבדה, עם קול פנימי ברור מאין כמותו.

בית "ביתנו": לבד מול כולם

בבית, "ביתנו" בחיפה, חיכו מועמדים רבים. כולם הגיעו מלווים: אחד עם גיטרה, אחר עם ידע בנגינת פסנתר, אחרים עם מלווה צמוד ורק ליזט – לבדה.

מספרה בתור היה עשר. בין היושבים בוועדה היה גם מתי כספי, היא פנתה אליו בהתרגשות טבעית, כמעט משפחתית: "אוי, אתה מקיבוץ חניתה. ברוריה, אחותך, היא חברה של עדה אחותי." הוא לא התרשם. לא מחיבורים ולא מסיפורים. לליזט נשאר רק הקול, הכל היה תלוי בקול שלה.

ליזט שרה את השיר שבו מופיעה השורה: "אם תאמר לי ללכת, אלך", מתוך "זמר שלוש התשובות" של נתן אלתרמן. זהו שיר על מסירות מוחלטת, על אישה שמוכנה לקבל כל תנאי לאהבה, עד כדי ויתור עצמי מוחלט ורק דבר אחד אינה יכולה: לשכוח (את אהובה). כשסיימה לשיר, הוסיפה ליזט מילה אחת, חדה ובלתי צפויה: "ממש!" כלומר, ממש לא.

הבוחנים הופתעו. "מה זה? למה אמרת כך?" שאלו. וליזט ענתה בפשטות, בבהירות שאין בה כל התנצלות: "כי אני לא כזאת. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות ומתי ללכת. אני זו שאחליט".

שלושה ימים של שתיקה ושאלה אחת

האמירה הזו לא נולדה באותו חדר בחיפה. כבר בגיל שש, כשאימה קנתה לה שמלה כמו זו הדומה לשמלותיהן של שאר הבנות, אמרה ליזט: "השמלה לא מוצאת חן בעיניי. אני לא אותו דבר כמו האחרות. אף אחד לא יחליט עליי". אותו קו פנימי, אותה התנגדות שקטה אך עיקשת להיכנס לתבנית, ליוותה אותה מילדות ועל אחת כמה וכמה, ערב הגיוס לצבא, בעת הבחינות ללהקה צבאית.

הימים נקפו, וידיעה כלשהי מן הלהקה לא באה. ואז, באחד הבקרים, כמעט בדרך אגב, נזכרה אימה של ליזט, בדבר שנשמט מזיכרונה: "לפני כשלושה ימים התקשרו מהצבא". רק אז התברר הדבר במלואו: ליזט התקבלה להיות ב"להקת פיקוד הצפון".

השמחה הייתה גדולה, כמעט מתפרצת, כזו שמבקשת לעצמה קול ותנועה. ולצידה עמדה גם פליאה. אימה הביטה בה ושאלה, בתמימות כנה: "מה העניין? זה משהו טוב?"

ליזט ידעה, זה היה טוב, מאד טוב… וזה היה שלה: היא התקבלה ל"להקת פיקוד הצפון".

מבט כחול אחד, באמצע המופע

באחד מערבי השירות הצבאי שלה, על הבמה בכפר הנופש בעכו, הופיעה ליזט ממן, כחלק מ״להקת פיקוד הצפון״, היה זה מופע אשר נועד לחיילים, מעין ערב תרבות בתוך שגרה צבאית צפופה.

אך מבט אחד מן הקהל חרג מן הכלל. אמיר פוגל ז״ל, חייל צעיר, ישב בין הצופים ולא הסיר ממנה את עיניו: עיניים כחולות, גדולות, ממוקדות. לימים תספר ליזט כי המבט הזה אשר לא היה מוחצן, לא תובעני, נחרת בה כתחושת זיהוי שקטה, כמעט בלתי מוסברת. לפעמים, סיפור חיים שלם מתחיל לא במילים, אלא בהשהיה.

השניים נישאו כאשר ליזט הייתה בת עשרים ואחת בלבד, צעירה, הלומדת במלוא התנופה.

הקשר שנרקם בינה לבין הוריו של אמיר, רבקה וחיים פוגל, חרג מגבולות המקובל. הם לא היו "הורים של" אלא הם היו לה לבית נוסף, מעין עוגן רגשי. זוג מבוגרים שהעניקו לה תחושת שייכות עמוקה, לא מותנית, היחסים הללו ילוו אותה גם הרבה שנים אחרי שהנישואים עצמם יגיעו אל קצם.

הכרמל הצרפתי והימים שלפני ההגדרות

אמיר וליזט קבעו את ביתם בכרמל הצרפתי, שכונה חיפאית שידעה אז איזון נדיר בין טבע, תרבות ושקט.

המקום התאים לליזט, שהייתה באותם ימים סטודנטית ב"סמינר גורדון", ששכן במרחק קצר ממקום מגוריה. היו אלה שנים של למידה אינטנסיבית, של בניית זהות מקצועית ושל חלימה זהירה על העתיד. בשנת 1976 סיימה את לימודיה כ"גננת מוסמכת בכירה", מקצוע שנראה כלפי חוץ כמעשי ופשוט, אך בעיניה נשא עומק נפשי וחינוכי רב והיא החלה את עבודתה כגננת בגן ילדים בחיפה.

לימים לא הסתפקה ליזט בהכשרה הראשונית. מתוך סקרנות מתמדת ותחושת שליחות, השלימה תואר BA  ב"מדעי ההתנהגות והחינוך". לא היה זה מעבר חד, אלא התרחבות טבעית: מן הגן אל הנפש, מן היומיום אל המבנים העמוקים שמניעים אדם, משפחה, קהילה. הלימודים לא סימנו קו סיום, אלא התחלה של תנועה מקצועית מורכבת ורבת שכבות.

פרידה שאינה מנתקת

עד היותה בת שלושים ושלוש, נשארו נישואיהם של ליזט ואמיר בתוקף. הפרידה ביניהם לא ביטלה את השנים המשותפות ולא מחקה את הרקמה המשפחתית שנוצרה.

הקשר עם הוריו של אמיר נותר הדוק וחי עד יום מותם, בבחינת עדות לקשרים שנבנים מתוך אנושיות עמוקה, ולא רק מתוך סטטוס.

אמיר עצמו היה אב מסור לשני ילדיהם, נוכח ואכפתי, עד מותו הפתאומי בגיל ארבעים ושבע מדום לב, אירוע שטלטל את חייה של ליזט והעמיק בה שכבות של כאב, אחריות ובשלות.

העשייה החינוכית: מחיפה לנהריה והקליניקה בכברי

עם סיום לימודיה ב"סמינר גורדון" החלה ליזט לעבוד כגננת מוסמכת בחיפה. העבודה בשטח, המפגש היומיומי עם ילדים והוריהם, חיזקו בה את ההבנה שהחינוך מתרחש לא רק במסגרות הפורמליות אלא במרחבים הרגשיים שביניהם.

בהיותה כבת שלושים ושמונה, החלה לנהל את "המרכז לאומנויות" בנהריה, תפקיד אשר דרש ממנה שילוב בין ארגון, יצירה והובלה אנושית והכין אותה לשלב הבא במסעה המקצועי.

בנוסף לכך, שלוש שנות לימודיה ב"סמינר אורנים" פתחו בפני ליזט עולם חדש. שם פגשה את ד״ר יהודית ריבקו, מטפלת ומדריכה בפסיכודרמה, אנליטיקאית קבוצתית ומרצה. הייתה זו דמות שעד היום ליזט נזכרת בה בערגה גלויה.

ריבקו לא העניקה רק ידע, אלא דרך חשיבה: לראות את הקבוצה כישות חיה, להבין תנועה רגשית, להקשיב למה שלא נאמר, ארגז הכלים הזה הפך לבסיס לעבודתה הטיפולית של ליזט.

עם ההכשרה שרכשה, ניהלה ליזט קליניקה בקיבוץ כברי, שעיקר עיסוקה בפסיכותרפיה. היא עבדה כמטפלת משפחתית, זוגית ופרטנית, כמאמנת וכמנחת קבוצות הורים להורות יעילה, המטופלים הגיעו אליה "מפה לאוזן" בבחינת ביטוי לאמון שנבנה, לא דרך פרסום אלא דרך חוויה.

הקליניקה בכברי הייתה מקום של הקשבה עמוקה, של תנועה בין אמנות לנפש, בין סיפור אישי לתהליך קבוצתי.

סיום פרק ופתיחת שער של "הלביאה שמתעוררת"

בגיל חמישים וארבע, חשה ליזט כי מיצתה את תחום התרפיה באומנויות, היא סגרה את הקליניקה בכברי. כמו כן, לאחר שלושים שנות עבודה במשרד החינוך, גם פרשה מן המשרה הציבורית.

אך פרישה עבורה, לא הייתה נסיגה אלא שינוי צורה. בביתה שבחיפה פתחה מיזם חדש: מטבח פעיל, הרצאות ביתיות המשלבות קולינריה, שיח והשראה, הרצאות על ספר שיריה וכן קליניקה פרטית העוסקת בהעצמה אישית.

"בכולנו יש את הלביאה", אומרת ליזט, "אולי לעיתים היא בתרדמת… אז עלינו ללמוד כיצד להעיר אותה".

המשפט הזה, יותר משהוא סיסמה, הוא תמצית תפיסת עולמה: אמונה בכוחות רדומים, באומץ פנימי, ביכולת לצמוח גם לאחר אובדן ושינוי.

ליזט אוהבת במה, היא וורבלית, אוהבת אנשים, חיה מדיאלוג.

התשוקה ללימודים, שהוטמעה בה כבר בבית ילדותה, בית שהיה לה חסות ועוגן וממנו צימחה לעצמה כנפיים, ממשיכה להניע אותה. בין עבר להווה, בין מקצוע לחיים, היא נותרה בתנועה מתמדת, קשובה, פתוחה, נוכחת.

בית שמתחיל בשולחן – כעמדה נפשית

על פי התיאורים הללו לא יקשה להבין שליזט אוהבת מאוד לארח בביתה, אך האהבה הזו אינה מסתכמת בפעולה עצמה, אלא במה שהיא חושפת על יחס עמוק לעולם.

הבית שלה אינו רק מקום שמזמינים אליו, אלא מרחב המחזיק אנשים. יש בו תנועה שקטה של קבלה, תחושה שהדלת אינה נפתחת לרגע, אלא נשארת פתוחה באופן עקרוני.

האירוח אצל ליזט אינו דרמטי ואינו תובעני, אלא נוכח בדיוק במקום שבו החיים מתרחשים ממילא. חברים וחברות, בני משפחה מורחבת, כולם נכנסים למרחב שבו אין צורך להגדיר מחדש את מקומם. הבית מתארגן סביבם בלי רעש, כמו יד שיודעת מראש היכן להניח חפץ אהוב.

המשפחה כציר שקט

אך יותר מכול, ליזט אוהבת לארח את משפחתה הגרעינית: את שני ילדיה ואת ששת נכדיה.

כאן האירוח חדל מלהיות מחווה והופך למבנה חיים. המשפחה מגיעה מבחוץ מחד ומאידך היא ממשיכה את הבית מבפנים. יש בה קביעות שאינה מכבידה, רצף שמתקיים בלי להצהיר על עצמו. זהו ציר שקט שסביבו מסתדרים הזמנים, השבועות והקשרים בין עבר להווה.

ליזט אינה במרכז התמונה כמי שמבקשת נראות, אלא כמי שמחזיקה את המסגרת שבתוכה אחרים יכולים להיות מי שהם.

לליזט בן בשם יועד, יליד 1983. הוא מהנדס מערכות מידע ומנהל צוות באלביט, נשוי לאיילה, בעלת תפקיד בכיר בעמותה פילנטרופית וגם כאן נרקם חיבור שקט בין מקצוע, ערכים וחיי יום-יום.

ליועד, איילה ושלושת ילדיהם יש מקום מוגדר במרחב החיים שלהם ברעננה, אך הקשר עם ליזט אינו תלוי מרחק או לוגיסטיקה. הוא מתקיים מתוך תחושת שייכות שאינה זקוקה להסברים.

יש לה גם בת, רעות, ילידת 1980. רעות היא פסיכותרפיסטית קלינית, מקצוע של קרבה, של הקשבה מדויקת ושל עבודה איטית עם תהליכים שאינם ממהרים. היא גרה ברמת גן ועובדת בתל אביב, חוצה יומיום בין מרחבים שונים, בין מגורים לעבודה, בין פרטי למקצועי. רעות נשואה לשלומי סיטון ארכיטקט תוכנה, בתפקיד ניהולי בכיר ולהם שלושה ילדים.

בתוך החיים המלאים הללו, הקשר עם ליזט נותר יציב, לא כעוגן דרמטי, אלא כנקודת ייחוס שקטה, כידיעה שיש מקום שממנו אפשר לצאת ואליו אפשר לחזור.

בית שנבנה מזיכרון

אשר על כן, הפינות האהובות על ליזט בבית, אינן מקריות והחפצים שהיא אוהבת במיוחד, אינם רק פריטים דקורטיביים או שימושיים.

אלה הם מקומות ופריטים מיוחדים הטעונים במטען רגשי עמוק, כזה שאינו מבקש הסבר חיצוני. כולם, בדרכם השקטה, מחזירים אותה שוב ושוב, אל בית ילדותה. הבית שבו היא חיה כיום אינו נפרד מן העבר, הוא נבנה מתוכו, שכבה על שכבה, כמרחב שבו הזיכרון אינו נוסטלגי בלבד אלא פעיל, נוכח, מתפקד.

הקנקן והארון: עדות שקטה

הפריט הראשון שלו ליזט נותנת חשיבות מיוחדת הוא קנקן מרוקאי ייחודי, שהובא מבית הוריה.

הקנקן ניצב על ארון כלים שאף הוא עצמו, הובא ממרוקו. החיבור בין הכלי לבין הרהיט יוצר רצף חומרי ורגשי, עדות שקטה למקום שממנו באה. אין כאן ניסיון לשחזר עבר, אלא להניח לו להתקיים בתוך ההווה, לא כזיכרון סגור, אלא כחלק מזיכרון של היומיום.

המטבח כממלכה

לצד זאת, המטבח משחק תפקיד רציני ביותר בחייה של ליזט.

זהו המרחב שבו היא שולטת, יוצרת, נוכחת עד תום. היא אינה מכירה את המושג להתעצל במטבח: לפני שהיא מבשלת, היא מנקה אפילו את הכיריים. הסדר והניקיון אינם הכנה טכנית בלבד, אלא חלק בלתי נפרד מהעשייה.

ליזט יצירתית באלתור ולגביה הבישול והאפייה אינם רק צורך או מיומנות אלא שהם אף תרפיה: הפעולה החוזרת, המגע עם חומרי הגלם, הזמן שנדרש, כל אלה הופכים את המטבח למקום של ריכוז ושל שקט פנימי.

שולחן שנפתח אל הקהל

פינת האוכל שבתוך הבית נפתחת לשולחן היכול להכיל שמונה-עשר איש ואם מצרפים אליו גם את השולחן אשר במרפסת המקורה, הרי שהבית מסוגל לארח שלושים איש בו זמנית.

כדי לאפשר זאת, ליזט שברה קיר ואף ויתרה על חדר. הייתה זו החלטה אדריכלית שיש בה אמירה ברורה. המרחב נועד לאנשים, למפגש, לנוכחות משותפת. הבית אינו שומר לעצמו פינות סגורות, אלא הוא מתרחב כדי להכיל.

הגינה כפיסת אדמה

בנוסף לכך, ליזט אוהבת במיוחד את הגינה שלה. היא אומרת שהייתה חייבת לעצמה פיסת אדמה… "חלקת אלוהים קטנה". המשפט הזה נושא בתוכו צורך עמוק, כמעט קיומי. הגינה מזכירה לה את אימא שלה ואת אהבתה לגידול צמחים וירקות. זהו חיבור ישיר בין אדמה, זיכרון ואימהות, בין מה שצומח בידיים לבין מה שנשמר בלב.

הגינה של ליזט אינה רק קישוט חיצוני לבית אלא היא המשך טבעי שלו, מקום שבו העבר וההווה נפגשים דרך הצמיחה.

המזווה כבסיס שקט

גם למזווה תפקיד חשוב מאוד. הוא מכיל את כל הפרודוקטים שמהם ייצאו ויוכנו המאכלים המיוחדים. זהו מרחב של הכנה ושל הבטחה, מקום שבו החומר מחכה לרגע שבו יהפוך לארוחה, למפגש, לאירוח. המזווה אינו נראה לעין תמיד, אך בלעדיו דבר אינו מתרחש. כמו הזיכרון עצמו, הוא פועל ברקע, מחזיק את האפשרות.

הסלון: נוחות, אמנות והקדשה

בסלון ביתה נמצאת "כורסת ארצ’י בנקר". זוהי כורסה ייחודית מאוד, אשר ליזט קנתה אותה לעצמה לפני שלוש שנים, לכבוד יום הולדתה.

זוהי כורסת עור מתוצרת חברת נטוצ’י האיטלקית, פריט שיש בו נוכחות ברורה ובחירה מודעת. לצד זאת, בסלון נמצא גם ציור של האמן קדישמן, עם הקדשה מיוחדת לה ולילדיה. כאן בסלון נפגשים הנוחות והאמנות, האישי והמשפחתי, ברגע אחד של משמעות שאינה מתפזרת.

הבית של ליזט הוא גן עדן, לא במובן הנשגב או הבלתי מושג, אלא כמצב של שלמות שקטה בתוך היומיום. זהו גן עדן שנבנה מעבודה, מזיכרון, מוויתורים מודעים ומאהבה שאינה מרעישה. בית שמכיל עבר של ילדות, הווה של יצירה ומרחב פתוח לאנשים. בית שבו החיים אינם מתוארים, אלא מתקיימים.

"חומר נפש": מרחב אינטימי של מסע וריפוי

"חומר נפש" ספר הביכורים של ממן פוגל, הוא ספר שירה מרגש בפשטותו ובישירותו. מתוך קול אישי, נקי מהעמדות פנים, מצליחה המשוררת ליצור מרחב אינטימי עם הקורא, כזה המזמין התבוננות קרובה בדמויות המרכזיות בחייה: הורים, בני זוג, ילדים והעצמי המשתנה.

זהו מסע שירי של ריפוי, נטוע בספרות פמיניסטית בעלת יסוד מזרחי מובהק, כשבמרכזו שבה ועולה טראומת הפרידה, אך לא רק כאירוע ביוגרפי, אלא כחוויה קיומית מתמשכת.

יש בשירים של ממן פוגל משהו פיזי מאוד, מוחשי ואותנטי, גם ואולי דווקא, כאשר הם עוסקים באספקטים רוחניים. הגוף אינו נפרד מן הנפש והחומר אינו סותר את הרוח.

הדיאלוג האתני שבין "הוא" ל"היא" נחשף כאן באומץ, אך גם ברגישות נדירה. היחס לגברים בשירים מורכב, טעון, חומל ומאתגר כאחד ותמיד רחוק מקריקטורה או האשמה חד ממדית וקרוב מאוד לאמת רגשית חיה.

בין מסגרת לפריצה: האומץ שבמורכבות

מסתמן שליזט הינה אישה אמיצה, שאינה מוותרת על החיים האותנטיים המתפרצים מתוכה, אך גם אינה מבקשת למחוק את המסגרות החברתיות והתרבותיות שנבנו במשך מאות שנים.

המתח הזה, בין שימור לבין פריצה, הוא לב לבו של הספר. על גב העטיפה, מתחת לתמונתה, כותבת ממן פוגל: "ברוך שעשיתי כרצוני" שזוהי הלכה למעשה פרפראזה נוקבת על ברכות השחר, שבהן נדרשת האישה לומר "ברוך שעשני כרצונו", בעוד הגבר מברך "ברוך שלא עשני אישה". המשפט הקצר הזה מסמן עמדה: שקטה, חכמה, ומלאת כוח.

כשם שליזט שמרה על שמה המקורי בתקופה שבה רבים מיהרו לעברת את שמותיהם, כך היא שומרת בשיריה על הבית, על השורש, על הלשון החיה.

לצד זאת, היא מביעה תשוקה מתפרצת, ואינה מתביישת בצירופים עממיים הנשתלים בתוך השירה הגבוהה באופן טבעי וזורם. אין כאן מחאה זועמת או תסכול מתפרץ, אלא שלמות אישית של "הנה זאת אני". ואף על פי כן, פה ושם מבצבצת מחאה ולצידה מוטיב הלביאה: אם מגוננת, השומרת על גוריה ועל תחום מחייתה.

פרידה כהתבהרות ומשאלות שאין בהן רעש

לאחרונה סיימה ליזט קשר זוגי. העובדה נאמרת בפשטות, כפי שהיא נוטה לומר דברים שנוגעים לחייה. אין כאן הדגשה של כאב ואין כל ניסיון להחליק אותו אלא יש קבלה שקטה של סיום כשלב טבעי במסע.

מתוך המקום הזה, שאינו סגור ואינו מתגונן, היא פתוחה כיום לזוגיות חדשה, לא כהשלמה של חסר, אלא כבחירה מודעת בקשר בריא, כזה שנכנס אל חיים שכבר עומדים בפני עצמם.

לצד הפתיחות הזו, ליזט מאחלת לעצמה להמשיך ביצירה באשר היא. היצירה אינה מוגדרת במונחים צרים, היא נוכחת בכל מרחבי חייה, כתנועה מתמשכת של עשייה ומשמעות. וכמובן, היא מאחלת לעצמה בריאות טובה, שהרי זוהי משאלה בסיסית, לא מובנת מאליה, הנאמרת ללא פאתוס, מתוך הבנה עמוקה של הגוף ושל הזמן.

עיר אחת, קולות רבים והשוק כמרחב חיים

לחיפה היא מאחלת אחדות בפלגים השונים. זו אינה אמירה פוליטית מנוסחת, אלא משאלה אזרחית, כמעט ביתית, לעיר שהיא אוהבת. האחדות כאן אינה ביטול של שונות, אלא אפשרות לחיות בתוכה מבלי להיקרע.

חיפה, עבור ליזט, אינה רק מקום מגורים, היא מרחב אנושי מורכב, שיש בו פוטנציאל למפגש.

ליזט אוהבת מאוד ללכת לשוק תלפיות, שהוא עבורה "הבית השני". השוק אינו רק אתר של קניות או ריחות וטעמים, הוא מרחב חי, נושם, כזה שמחזיק את הקצב האמיתי של העיר. שם היא פוגשת תנועה, קולות, אנשים וכל אלה משתלבים באופייה ובאהבתה לחיים כפי שהם, לא מהוקצעים, לא מתווכים.

העיר התחתית כתקווה וחיפה כאהבה יציבה

לגבי העיר התחתית, ליזט מאחלת שתהיה עיר משגשגת. היא אומרת זאת מתוך ידיעה שיש לה את כל המשאבים הדרושים לכך. המשאלה הזו נושאת בתוכה גם דאגה: היא מייחלת שלא יהיו בה רעלים. המילה נאמרת בפשטות, אך נושאת משקל: לא רק במובן הפיזי, אלא גם כבקשה למרחב נקי, ראוי, מאפשר.

ליזט אוהבת מאוד את חיפה. האהבה הזו אינה תלויה בתנאים ואינה מתעלמת מקשיים. היא אהבה של מי שחיה בעיר, הולכת בה, נוכחת בה ביומיום. חיפה היא נוף פנימי לא פחות משהיא נוף חיצוני.  עיר שיש בה שכבות, עליות וירידות, ממש כמו האדם.

קול ישיר, לב פתוח

כיום ליזט יכולה להגדיר את עצמה כאישה שבאה מדיבור ישיר, מקול ומכל הלב. אין כאן הצגה של תכונה אלא עמדה מעין בחירה לומר דברים כפי שהם, בלי עיקופים מיותרים. הדיבור הישיר אינו חד או פוגעני: הוא נובע מהלימה בין מה שנאמר לבין מה שמורגש.

ליזט ממן פוגל, החיפאית, מגדירה את עצמה כאדם שמח בחלקו, אדם שלם. השלמות הזו אינה מושלמת, היא שלמות של קבלה. היא מרוצה מהגרסה הנוכחית של עצמה, לא כנקודת סיום, אלא כמצב של הלימה בין עבר, הווה ותנועה קדימה.