מצעד החיים לאושוויץ – לא מה שחשבתם

בשנים האחרונות בתי הספר התיכוניים מוציאים משלחות למחנות השמדה בכיתות י"א  – י"ב. בדרך כלל מדובר במשלחות לפולין, ולפני הנסיעה התלמידים עוברים שורה של סדנאות על מנת להכין אותם לקראת הביקור המורכב במחנות ההשמדה.

לצד מי שמאמין שחשוב שכל צעיר יחווה את הביקור במחנות ההשמה, יש גם גורמים הסבורים כי לא לכל אחד מתאימה ההתנסות הזו, וייתכן שגיל 17 הוא גיל צעיר מדי על מנת להתמודד עם מורכבות הנסיעה למחנות ההשמדה.

"המשפחה שלי מפולין ומגרמניה", אמרה לכתבת חי פה מורה בתיכון באזור חיפה, "מלבד הסבים והסבתות שלי שהצליחו לברוח בזמן ואחיה הקטן של סבתא שלי, שעלה לארץ מפולין בשנת 1933, אף אחד לא שרד, ולסבים והסבתות שלי היו הרבה מאוד אחים. אפשר היה לחשוב שאני אהיה בעד המשלחת לפולין או לפחות לא אתנגד לה, אבל זה בדיוק הפוך. דווקא בגלל שאני עסוקה הרבה בנושא השואה, גם באופן אישי וגם כיון שאני מורה לספרות ואזרחות, אני חושבת שזו טעות אומללה לקחת תלמידים בתחילת כיתה י"ב למחנות השמדה. אצלנו בכיתה י"א מתחילים לתכנן את המשלחות, והרבה פעמים אני שואלת תלמידות שלי למה הן טסות, והן אומרות לי את האמת, שעצוב להן להיות במחנות השמדה, אבל בלילה כל התלמידים עושים קטעים בבתי המלון והחזיות בפולין זולות, בגלל שהמטבע המקומי, זלוטי, בעל שער נמוך ביחס לשקל.

גם בחדר המורים ניתן לשמוע סיפורים דומים, ממשיכה המורה ומספרת… מורות יעשו הכול בשביל לטוס לאוושויץ, ובעיניי זו תעודת עניות וזילות של השואה. יש מורים שנוסעים פעם שנייה ושלישית, לא בגלל שנושא השואה קרוב לליבם, אלא בגלל שפשוט כיף למורים לטוס ביחד במשלחת על חשבון שבוע לימודים. סבא וסבתא שלי חיו עד גיל 90 בחיפה, ואם הם היו שומעים על ההתלהבות הזו ממחנות השמדה בהם נשרפו חיים כל האחרים שלהם, הם לא היו מאמינים".

יובל, חיילת בת 19 ובוגרת אחד מבתי הספר התיכוניים באחוזה, אמרה לכתבת חי פה, שהיא שמעה מהרבה חברים שלה, למה תלמידים כל כך מתלהבים לטוס למחנות ההשמדה. "כשהייתי בכיתה י"א חברה שלי, שלמדה בבית ספר בחיפה, סיפרה לי למה כל התלמידים כל כך מתלהבים מהטיול לפולין. לטענתה, תלמידים מביאים איתם למלון סמים קלים, ובלילות מעשנים ביחד.

אמרתי לה שאני לאני לא מאמינה שזה נכון, ושאלתי אותה האם המורים לא רואים.

היא מספר שראתה תלמידים מעשנים, והמורים נמצאים בחדרי המלון שלהם, ולא יודעים מכלום. היא אומרת שבבקרים, התלמידים מתארגנים ויוצאים למחנות השמדה, מזדעזעים מהזוועה ואז שוב עושים קניות כשיש זמן חופשי ונהנים ביחד בלילות בחדרי המלון".

ניתן למצוא גם מורים, הורים ותלמידים הסבורים שהדרך הטובה ביותר לזכור את הנספים היא על ידי המשלחות.

"במשך שנים כעסתי על זה שההורים שלי עלו לארץ מעיראק, וגם שם הם היו מבוססים ויום אחד הגיע שליט, שלא אהב את היהודים והתחיל לפגוע בהם ולהלאים את רכושם", אמר שמעון, תושב כרמל צרפתי, בשנות ה – 60 לחייו. "כל יום השואה הייתי רואה איך מכבדים את הניצולים ממדינות אירופה – צרפת, פולין, ברית המועצות לשעבר, הולנד, גרמניה ועוד ואת המשפחה שלי אף אחד לא הזכיר. זה השתנה כשהבן שלי טס למשלחת מטעם בית הספר שלו. בהתחלה לא רציתי שהוא יטוס. מה יש לו לחפש בפולין? אבל הוא התעקש, ונתתי לו לנסוע. בעזרתו נחשפתי למה שקרה ליהודים באירופה, ואני עדיין הייתי מצפה ממדינת ישראל לזכור את הזוועה שהייתה במלחמת העולם השנייה בכל המדינות, אבל אני רואה את זה עכשיו בצורה קצת שונה. נכון שרדפו את ההורים שלי ובעור שיניהם הם ברחו ועלו לארץ, אבל מה שקרה ליהודים באירופה, ליל הבדולח, הטלאי הצהוב, מחנות ההשמדה, רכבות המוות ותאי הגזים – זה דבר שצריך לזכור, לא לשכוח ואולי גם לא לסלוח. כל יהודי, לא חשוב אם הוא אשכנזי או לא, צריך לחשוב על שישה מליון יהודים שנרצחו כי הם היו יהודים, וכמו שהנאצים לא הבדילו בין יהודי ליהודי, הלוואי שזכרון השואה היה מאחד אותנו, היהודים והיינו מפסיקים את המלחמות המיותרות האלה בינינו. מה שמאחד אותנו הוא הרבה יותר ממה שמפריד בינינו, ולא צריך אויב מבחוץ, כדי שנראה את זה. אנחנו אחים, ואסור לשכוח את זה".