מסיבות נעורים • מי שלא ניצל את שובבות הנעורים לא ישחזרה בחייו

בעוד אנחנו צוהלים ושמחים, נכנסו "צמד העופרים" בגלגולו הראשון. שמוליק' קראוס ואברהמ'לה רייכשטט. בקשה מיוחדת לשמוליק' שידגים לנו צעדים בסטפס. מה ששכנע אותו לביצוע המשימה היה כנראה קהל הצופות. צעירות עדיין, אך סביר שתתבגרנה במהירות. הריקוד של שמוליק' במרכז החדר הפסיק את המסיבה שלנו, אך זכינו בחוויה שונה מהרגיל.

את סגנונות הריקודים למדנו בבתי-קולנוע. סרט שבמהלכו הוצג ריקוד כלשהו, זכה לצפיית שיא. כך תרגלנו את מה שראינו ולימדנו את כולם. גם בעלי הרגליים השמאליות שלטו ברוב הריקודים. אם זה סלואו, טנגו ופסודובלה, דרך רומבה, צ'ה-צ'ה-צ'ה וסמבה. בפסגה – הרוק'נרול ובכמות מזערית גם בָּיוֹן וצ'רלסטון. הטוויסט הגיע בשלב מאוחר יותר.

הריקודים האיטיים נקראו בעברית ריקודי לחץ. הריקוד הנכון היה בחשכה כמעט מוחלטת. ריקוד הלחץ שימש כהשראה להורמונים המשתוללים שבמידה והיו הופכים לגז, הרי שגץ אחד קטן היה יכול לפוצץ את הבניין כולו. חלק מהריקוד היה ידיעת המילים בעל-פה. בריקוד הלחץ שמשנו כולנו כמקהלה מלווה לסולן המזמר, כשכולם שרים את השיר יחד אתו. מי שלא הצליח לשיר, ידענו שההורמונים ניצחו והוא בשלב של לפני תרדמת. אז מגיע הרוק'נרול שמחזיר את כולם למסלול ומפזר את כל ההורמונים מן הרחבה.

הסיגריות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו. ולכל יציאה נוסף לנו חבר חדש קטן בכיס. בצלצל שאמור להיאכל בסוף הערב על מנת להפיג את ריח הסיגריות לפני הכניסה הביתה. יום חורף סגריר, אבא מציע לי את כפפות העור שלו לחמם את ידיי בקור. המחווה נתקבלה בתודה. בסוף היום חזרתי הביתה כשבפי ריח של בצל, אך הכפפות, במיוחד בשתי האצבעות של ידי הימנית הדיפו ריח עז של סיגריות. אמי גילתה את סודי
ושוחררתי מהבצל.

לא עישנתי מעולם ליד אבי עד שהפסקתי לעשן כעשרים שנה לאחר אירוע זה. ההורים ידעו בוודאות על מנהגי הקלוקל, אך הבינו שאם זה לא יבוא ממני, חבל על זמנם בשכנועים לעשות זאת ואכן צדקו. כל בר-דעת שצפה בסדרת הסרטים של 'אסקימו לימון' מבין שהם חיקוי עלוב ובלתי אמין לאורח החיים שלנו בשנות החמישים המוקדמות.
סיום מיוחד היה למסיבות קיציות. בחצות כשכולם עייפים ולחים מזיעה, מישהו זורק את הרעיון לאוויר. מסיבת חוף. חלק מהחברים פורש בשלב זה לשנת לילה והשאר יוצאים לדרך.

כל אחד הולך לביתו על מנת להשאיר פתק להורים על שינה מחוץ לבית ודרך אגב מביא שלל קטן. חלת שבת, בקבוק יין או אבטיח. כל אחד על פי יכולתו. על מנת להעריך את גודלו של המבצע, צריך להבין שהמרחקים בין מגורים של אחד לשני הם אדירים. מכונית אין לאף אחד אוטובוסים ביום שישי בחצות אין. על כסף למונית אפילו לחלום אי אפשר. כל המסופר מתבצע רגלי וזאת לאחר מסיבת ריקודים סוערת. רץ מרתון מיומן, לא יעמוד בקלות בתרגולת של ערב כזה. כך צועדים רגלי לחוף-הים.

מגיעים לחוף, שרים, רוקדים, טובלים בים. יש מי שמפיג את שרידי ההורמונים מאמש ויש המתחילים לנמנם. אם היו מגייסים אותנו בתקופה זו לקומנדו הימי היינו יכולים לקבל תואר "לוחם" ללא אימונים ארוכים ומפרכים. לאט לאט מתחילים להגיע ראשוני המתרחצים משכימי הקום. אנחנו משתוללים כך עד שעות אחה"צ המאוחרות ואז באפיסת כוחות כל אחד באוטובוס לכוון ביתו (כך מתנהלת חיפה בשבתות). אמי לא מרוצה מחיי ההפקר שלי, אך בהבנה גדולה מנסה לקבל את השיגעונות כולם, בתקווה שחיי הנעורים אינם לנצח. שרשרת המסיבות אצל משפחת רייכשטט נקטעה בשל מותו הטרגי של אביו של שמעון.

מסיבות רבות משתתפים התחילו להיות בתדירות גבוהה. לפעמים גרם לכך איחוד חד-פעמי עם חבורה נוספת ויותר. גם הגידול הטבעי של החבורה הביא לכך שהדירות הקטנות של שנות החמישים לא יכלו להכיל את כולם והצפיפות הייתה רבה. אגב, למארגני מסיבות, ככל שיותר צפוף המסיבה תצלח יותר ואם אפשר בלי מרפסות המאפשרות לברוח מרחבת הריקודים.

לאחר משא ומתן מיגע הצלחנו לקבל את האולם של מפלגת פועלי ארץ-ישראל בחליסה לימי שישי בערב. שם ערכנו את מסיבות הענק שלנו, אך ציוד הגברה לא היה זמין כל- כך בכל מקום.

בעיר התחתית ליד תחנת "אגד" המרכזית הישנה, שכנה חנות שגודלה כמחצית חדר. מדפים עמוסים לעייפה בציוד מסוגים שונים. שם אפשר לשכור פטפון ורמקול למסיבות השישי שלנו. המבצע היה לרדת רגלי העירה ולחזור באותה הדרך עמוסים במכשיר המושכר וביום א' בבוקר את אותו המסלול על מנת להחזירו. רוח התנדבות הביאה את המכשיר, אך ההחזרה הייתה כרוכה בוויכוחים לא מעט.

אוסף התקליטים האדיר שנאסף אצל האחים אהרון ואבי שמש, הכיל את כל להיטי התקופה. מדי שבוע הגיעו נציגים לחנות המוסיקה המפורסמת של "אבילאה" ברח' הנביאים על מנת לרכוש תקליט חדש שזה עתה יצא. באורח פלא הצטרפו אליו עוד שלשה או יותר תקליטים חדשים שלא רצו להישאר לבדם בחנות. אף פעם לא האמנתי לסיפורים עד שראיתי במו עיניי, כמשקיף מהצד, את הצוות עובד כשכל אחד יודע את תפקידו. כך גדל האוסף, ללא הוצאות מרחיקות לכת ושמעו יצא למרחקים.

להתקבל לחברה שלנו הייתה משאת נפשם של רבים וטובים. הועדה המסדרת הייתה כאמור, קשוחה ובקרב המצטרפים החדשים הייתה קשוחה שבעתיים. אחת לתקופה התארגנו שלוש חברות סלוניות לשכירת אולם בבית-הספר "אליאנס". יום שישי, למעלה ממאה בנות ובנים, רוקדים, משתוללים כאילו שאין מחר. שיאו של הערב הייתה תחרות ריקודים ושיאה של התחרות הזו זה הרוק'נרול. ריקוד קצבי שצעדיו הבסיסיים הם אכן רק בסיס והשאר אלתור שכל רקדן מפתח בעזרת כישוריו.

כל רב-אמן, כנר למשל, מתאמן שעות ביום אם ברצונו להגיע לפסגה. מה עושה רקדן בעל שאיפות? רוקד כאילו שאין מחר. השופטים בתחרות היו ועד נבחר מכל החברות כך שהאגף השיפוטי נגרר לוויכוחים אין סופיים על הזוכים והיה חלק נכבד מהתחרות עצמה. לא משנה מה נפסק על-ידי הועדה, כל אחד האמין שהחבורה שלו הם הזוכים האמתיים. אף אחד לא קיבל שום פרס, אך הכבוד היה מעל הכל ומי שרוצה כבוד לא
מוותר.

בבית-אבן ישן המשקיף אל ואדי-סאליב המפורסם ואל מפרץ-חיפה גר יגאל אבו-חצירה. יגאל, עמית לנגינה, ניגן על טנור סקסופון. מדי שבת בבקר, חברים ומוסיקאים בדרכם לאן שהוא, או בדרכם חזרה, נכנסים לביקור אצל יגאל. יכולת לבחור בין שולחן פוקר סוער או סתם לשבת ולהתבונן בנוף, לשמוע מוסיקה ולשוחח. השיחות ברובן על מוסיקה ומוסיקאים, חדשות במוסיקה, רכילות והרכבים חדשים שנוצרו לצורך עבודה בנגינה במקום מסוים. גולת הכותרת הייתה שולחן המטעמים ממטבחה של האם גב' אבו-חצירה. חטיפים ותופינים מזרחיים שרק טעימה מכל מין השביעה לכל היום.

כמה מהחברה כבר התגייסו לצה"ל. מועדון בית החייל ברח' בלפור הופך למקום מפגש קבוע לחיילים בחופשה וטרום גיוס. תמורת פרוטות מספק המועדון שתייה קרה או חמה ומגוון רחב מאד של שני סוגי סנדוויצ'ים.

ב-3 לפברואר 1959 נהרג הזמר באדי הולי בתאונת מטוס מחרידה. מביני דבר טוענים שבאדי שחיבר ושר את "פגי סו" היה אמור להיות המלך הבלתי מעורער של הרוק'נרול המתחדש. מותו סלל את הדרך לאלביס פרסלי. בתאונה זו נהרג גם הזמר ביג באפר.

ישבנו במועדון והעברנו את הזמן במשחקי שש-בש סוערים, כשכל אחד מאתנו מכריז על עצמו כאלוף בלתי מנוצח. לא אחת גולשים המשחקים לאלימות מילולית עד שהגברות הנחמדות, המתנדבות של הוועד למען החייל, מעירות לנו ומבקשות בעדינות רבה לצנן את ההתלהבות על מנת לא להפריע את מנוחת השכנים.

בין ראשוני המתגייסים היה משה כבירי. תפקידו לאחר אימונים ממושכים, מד"ס בצנחנים. ככזה התמחה בתרגילים שונים בקרבות מגע. לא רצית להזדמן לידו כשהכריז על תרגיל חדש שלמד. זה קרה בעיקר על שפת- הים. אם ראית חבורה נפוצה לכל עבר ידעת שהוכרז דבר. אין שום בעיה לעלף מישהו אם התרגיל דרש זאת. חששנו בעיקר מתרגילים שסיומם זה חיסול טוטלי של היריב. כל מי שסבל מנחת זרועו, התלונן על חוסר רגש וחוסר התחשבות מצדו. גם כשהבטיח הדגמה קלילה היה קשה למצוא מתנדב מבין החברים. אפילו גיל שש-עשרה המתוק עובר וחולף לו. הגיוס עושה את המעבר ביד רמה!
-אילן סגל –