מיכל ברנר – סיפורה של לוחמת הפלמ"ח החיפאית ומייסדת "גן הילד" שהלכה לעולמה השבוע

בראשית השבוע (30.7.2023) הלכה לעולמה מיכל ברנר והיא בת 96. נפלה בחלקי הזכות להכיר את מיכל, אישה רבת פעלים ומעוררת השראה.

זהו סיפור חייה המרתק של אישה מיוחדת, שנטלה חלק פעיל במאבק להקמת מדינת ישראל. זהו סיפור על נחישות, על הקרבה, על נתינה.

משפחת טוביה דוניה

אביה של מיכל, טוביה דוניה, נולד בשנת 1877 בעיירה שאוולי בליטא להוריו, חיה ודוב. הוא למד ב"חדר" ובישיבה ובד בבד המשיך לימודיו בבית הספר העליון בריגה ועבד כשנתיים בבית חרושת למכונות חשמל בריגה.

הגם שהיה בעל הסמכה כרב, חלם לעסוק בבניית ארץ ישראל. לאחר נישואיו לפאני, נסעו השניים לברלין, שם למד הנדסה אזרחית. בשנת 1906, לאחר שהוסמך כמהנדס, הפליג טוביה דוניה לארץ ישראל עם אשתו ועם בניהם, פאול ופריץ. אך בעוד שהוא היה נלהב להשתקע בארץ ישראל, רעייתו לא אהבה את קשיי החיים "במדבר", כלשונה, והוא נאלץ להחזירה לברלין, שם הקים עבורה פנסיון, אותו ניהלה לפרנסת המשפחה.

בשובו לארץ, יצר טוביה דוניה קשר עם קבוצת יזמים, ביניהם האחים גדליה ונחום וילבושביץ (וילבוש) וכן שמואל איצקוביץ, מהנדסים מחלוצי התעשיינים בארץ ויחד הקימו באזור בן שמן את "עתיד" – בית חרושת לשמן ולסבון.

המפעל שרד זמן קצר וחלק מהמכונות הועברו למפרץ חיפה, שם רכש וילבושביץ קרקע שיועדה להקמת בית חרושת "שמן" עם שותפיו. מאוחר יותר חבר טוביה דוניה למהנדס ברוך קטינקא, ויחד עם ג'וזף אלבינא, הקימו חברה קבלנית בשם "אלבינא, דוניה, קטינקא", שפעלה בהצלחה רבה במשך שנים רבות ובין השאר בנתה בירושלים את בניין הדואר המרכזי, בניין י.מ.ק.א, מלון "המלך דוד", תחנות משטרה ומחנות לצבא הבריטי ברחבי הארץ.

משפחת וייצמן

אימה של מיכל, גיטה לבית וייצמן, נולדה במוטלה, עיירה קטנה בבלרוס. שם הקימו רחל–לאה ועוזר וייצמן את ביתם ושם גם נולדו 15 ילדיהם, ששלושה מהם נפטרו בינקותם. אחד הילדים, חיים, היה לימים פרופ' חיים וייצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל.

אב המשפחה, עזור וייצמן, עסק בהובלת עצים על הנהר ופרנס בכבוד את משפחתו הגדולה. גיטה, הילדה השמינית במספר, נשלחה בגיל 18 לוורשה כדי ללמוד מוסיקה, שם התגוררה אצל אחותה חיה (לימים ליכטנשטיין). בשנת 1904, בסיום לימודיה, עלתה גיטה לארץ ישראל עם אחותה פרומה ובעלה, זליג והם התיישבו במושבה הגרמנית בחיפה. זליג, בעלה של פרומה, נשא גם הוא את שם המשפחה וייצמן, אך לדברי מיכל, לא היה בין הוייצמנים קשר דם. פרומה הייתה לרופאת השיניים הראשונה בחיפה.

"אימא לימדה את ילדי הטמפלרים לנגן בפסנתר", סיפרה מיכל. "היא הייתה אישה יפהפייה ומלאת חיים. כאשר אתא תורכ הגיע לביקור בארץ הובאה קבוצת ילדים לתחנת הרכבת לשיר בפניו את ההמנון, ומי שלימד אותם הייתה אימא שעבדה אז כמורה למוסיקה בבית הספר "הריאלי". 

גיטה וטוביה דוניה נישאים

כאשר פגש טוביה דוניה בחיפה את גיטה יפת המראה, ניצתה האהבה בין השניים, אך על מנת לממש את אהבתם, נזקק לגט מאשתו פאני. הוא נאלץ להמתין חמש שנים ורק כאשר הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, התאפשרה נסיעתו לברלין.   

בשנת 1919, כאשר ברשותו הגט המיוחל, נישאו השניים בחיפה והקימו בה את ביתם בבית אבן יפה שהקים טוביה דוניה בפינת הרחובות הרצל וחיים. היה זה הבית הפרטי הראשון בהדר הכרמל, בית שהחליף עם השנים בעלים רבים אך עומד על תלו ובחזיתו הוצב שלט מורשת.   

שנים מאוחר יותר, כאשר החלו לנשוב רוחות אנטישמיות בגרמניה, נסע טוביה דוניה לברלין, הביא את פאני ואת בנו הבכור, פאול, ושיכן אותם בבית ברמת גן. בנם השני, פריץ, הגיע לארץ בשנת 1938, לאחר מות אביו.

רינה, בתם הבכורה של גיטה וטוביה דוניה נולדה בשנת 1921. במהלך מלחמת העולם השנייה פגשה בג'ורג' אלארד, קצין גבוה בחיל האוויר הבריטי והשניים התאהבו, נישאו ובסיום המלחמה חיו  באנגליה. כאשר נולד בכורם, באוקטובר 1946, העניקה לו רינה את השם גורג' נגב, לציון עליית 13 קיבוצים להתיישבות בנגב ביום זה אך במשך השנים נגנז השם נגב.

בתוקף עבודתו של ג'ורג' כמהנדס אזרחי, נדדה המשפחה הקטנה בארצות שונות. לאחר פטירתו, חזרה רינה לארץ ובשנת 1984 הלכה לעולמה.   

זיכרונות ילדות

בדצמבר 1927, שש שנים לאחר אחותה, נולדה מיכל. זמן מה לאחר לידתה, עברה המשפחה לרחוב ירושלים 12.

מיכל, שגדלה במשפחה מבוססת, סיפרה שכבר בצעירותה היה בביתם היה מכשיר טלפון, "מצרך" נדיר באותם ימים, ומספרו היה : 43. בבעלות אביה הייתה מכונית, עמה נהגה המשפחה לנסוע אחת לשנה לחופשה בלבנון. הם התארחו בביתן של משפחות יהודיות בביירות ומשם המשיכו בדרכם. הם טיפסו בהר לכפר רומאנה שבאזור עליי, שם התארחו בביתו של כומר מארוני.

אחת הנסיעות המשפחתיות הייתה לחוות מגדל (לימים, המושבה), וביקור הלורד מלצ'ט, שהיה מיודד עם הווייצמנים. "הייתי ילדה צעירה", סיפרה מיכל. "אני זוכרת את אבא חותר בסירה על הכינרת, כאשר אחותי ואני יושבות בסירה ונהנות".   

פעמיים בשנה, בראש השנה ובחג הפסח, היה דודה של מיכל, חיים וייצמן מגיע לחיפה לחגוג עם המשפחה ברחוב מלצ'ט.

"בערב חג הפסח, בשנות השלושים המוקדמות", סיפרה, "נהג דודי חיים לנאום בפני מאות מתושבי חיפה שהתאספו בגינת הבית. בין שומרי הראש של חיים וייצמן אז היה יוסי המבורגר (הראל), לימים מפקד ה"אקסודוס". כילדים, ישבנו סביבם מרותקים לסיפוריהם…"

סביב שולחן הסדר ישבו למעלה מעשרים בני המשפחה המורחבת. כצעירת המשתתפים, נהגה מיכל לקרוא את הקושיות ולבקש מהדוד חיים מתנות יקרות ערך לאותם ימים וביניהן, אופניים.

בהיותה בת חמש וחצי עברה מיכל מגן אסתר למכינה א' בבית הספר "הריאלי" בניהולו של עמנואל ירדני, שם למדו בכיתות קטנות את יסודות הקריאה והכתיבה. ירדני, אותו זכרה מיכל לטוב כל חייה, לקח את הילדים לטיולים בחיק הטבע ולימד אותם להתקין חליליות מקנים ולהפיק מהם צלילים.   

טוביה דוניה

טוביה דוניה היה מחלוצי הבנייה והתעשייה בארץ ישראל והיה חלוץ גם בהחדרת טכנולוגיות ברוח התקופה ושיטות עבודה חדשות. במקביל לעבודתו האינטנסיבית בתחום הבנייה, היה מעורב בפעילות ציבורית בקהילה כחבר ב"וועד הדר הכרמל" ושופט בסכסוכים שהובאו לפתחו של בית הדין השכונתי ובהמשך אף הקים את בית משפט השלום הראשון בחיפה ועמד בראשו. כן היה חבר הנהלת קופת מלווה בחיפה, חבר הלוואה וחיסכון בחיפה ובוועד לעזרה בשנות מלחמת העולם הראשונה. בד בבד, היה גם חבר בארגון "ההגנה". לצד עבודתו התובענית ועיסוקיו הרבים, סיפרה מיכל כי היה איש משפחה חם.    

"אני זוכרת, סיפרה, "שבאחת השבתות, כאשר באנו לבקר את עזר ומשפחתו, עדיין בבית בהרצל פינת חיים. עזר ביקש מאביו עזרה בשיעורי הבית בחשבון ואביו שלח אותו לדודו, אבא שלי, שהיה אדם חכם ותמיד שמח לעזור".

בשנת 1938 עברה המשפחה לבית בשכונת אחוזה על הכרמל אותו רכש טוביה דוניה. "הכרמל עדיין לא היה מיושב כמעט, ובין הבתים הבודדים היו שדות פרחים בשלל צבעים: רקפות, כלניות וצבעונים.

הנסיעה לבית הספר "הריאלי" הייתה סכנת נפשות, סיפרה: "אחותי רינה ואני היינו נוסעות באוטובוס מספר 4 להדר, לבית הספר "הריאלי". הדרך עברה בדרך ההר, הקרויה כיום שדרות הציונות. מראש ההר הסתעפה דרך פרטית בבעלות הכנסייה. בצומת היה שער ובו שומר מטעמה, אך הדבר לא מנע התקפות ירי של ערבים על התחבורה בדרך ההר".    

טוביה דוניה נרצח במאורעות

ביולי 1938 הוזמן טוביה דוניה לבנות מחנה צבאי ליד עכו. בתאריך 6.7.1938, בעיצומם של אירועי הדמים שפרצו בשנת 1936, התפוצצה פצצה מטרים ספורים לפני מכוניתו בעת שנסע בדרך המלכים (לימים, העצמאות), בדרכו מעכו לביתו. טוביה דוניה יצא מרכבו כדי לאסוף שוטר שנפצע ולהסיעו לבית החולים. באותו רגע נורה בגבו ונהרג במקום. באותו יום נרצחו עשרות יהודים במבואות חיפה ולוויות נערכו לאורך כל היום.

כאשר נרצח אביה, הייתה מיכל כבת תשע. בשל גילה, לא הורשתה להשתתף בלוויית אביה. עוד בטרם הסתיימו ימי "השבעה" נשלחו האחיות רינה ומיכל ובני דודן, יעל ועזר, לכמה ימים לפנסיון בנהריה על מנת להרחיקם מאווירת האבל הכבד בבית המשפחה. 

לימים, כאשר נישאה מיכל, היא העניקה לבנה הבכור, אבנר, שם נוסף, טוביה, להנצחת שמו של אביה.

לאחר מעבר המשפחה לכרמל, עברה מיכל ללמוד בסניף "הריאלי" שנפתח באחוזה בניהולו של מר וולף שלימד אנגלית במבטא יקי כבד. באותם ימים התיידדה מיכל עם חיה קנופף, חברות שנמשכה עשרות בשנים.   

גיטה דוניה-וייצמן

לאחר מותו של טוביה דוניה, השתנו חיי המשפחה מן הקצה אל הקצה. גיטה ובנותיה עברו לגור בדירה קטנה ברחוב מלצ'ט 2, סמוך לבית הסבתא רחל-לאה. פייבל, בנה הבכור של הסבתא, התגורר עמה בקומה הראשונה, ובקומה השנייה גרו אידה וחיליק וייצמן וילדיהם עזר ויעל.

"הקירבה לסבתא ולדודים הקלה עלינו להסתגל למציאות החדשה", סיפרה מיכל. "בגדר שבין הבתים פרצנו פתח, כך שהמעבר היה מהיר…סבתא היה עבורנו דמות שגילמה בתוכה את כל הטוב והיפה. לימדנו את עצמנו לדבר יידיש כדי שנוכל לשוחח איתה. סבתא הייתה שומרת מצוות אבל ידעה שילדיה ונכדיה התרחקו מהדת, היא ידעה שאיננו שומרים כשרות, שאיננו מכבדים את השבת, אבל הדבר לא היווה מכשול לאהבתנו".     

גיטה גידלה לבדה את בנותיה ועבדה לפרנסתה כמורה לפסנתר, בין הראשונות בארץ. היא הקימה בחיפה את המכון למוסיקה וטיפחה דורות של מוסיקאים. המקום נדד ברחבי חיפה, עד שהתבסס ברחוב בצלאל, שם פועל עד היום.

בשנת 1939, כשנה לאחר רצח טוביה דוניה, נפטרה הסבתא וגיטה ובנותיה עברו לגור בדירתה.   

עזר וייצמן, בן הדוד השובב

בין מיכל ובן דודה עזר, המבוגר ממנה בשלוש שנים, שררו קשרים הדוקים. "הוא נהג לקרוא לי באהבה "קוזינה שלי", סיפרה. "עזר היה שובב גדול. הוא היה סוחב מכוניות ללא רשות, תופס חתולים וקושר להם מצנח ממטריה וזורק אותם מלמעלה, שותפו למעשי הקונדסות היה דני אגרון, בנו של גרשום (גרשון) אגרונסקי (אגרון) שנשלח ללמוד בבית ספר מקצועי ליד הטכניון (טרום בסמ"ת)".

מיכל מתגייסת לפלמ"ח, "ליל הגשרים", "השבת השחורה"

ביוני 1946, עם סיום לימודיה בבית הספר "הריאלי" והיא בת 19, הצטרפה מיכל למאבק להקמת מדינת ישראל והתגייסה לפלמ"ח. לאחר שלושה חודשי גיבוש בגבת, עברה המחלקה לקיבוץ אפיקים, שם, לצד העבודה בענפי הקיבוץ, למדו מיכל וחבריה להכשרה המגויסת של תנועת הצופים לתפעל רובים ולזרוק רימונים שהוסתרו בסליקים בשטח הקיבוץ.

בעקבות "הספר הלבן" שפרסמה ממשלת בריטניה נערכה הנהגת היישוב למאבק אלים של "תנועת המרי העברי" שכלל פיצוץ מתקנים של הצבא הבריטי, לצד הקמת יישובים, הפגנות המונים ועלייה בלתי לגאלית.

שיאן של הפעולות היה ב"ליל הגשרים". בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1946, פוצץ הפלמ"ח בו זמנית 11 גשרים לאורך מסילת הרכבת שהובילה מדמשק לאלכסנדריה והיוותה קו אספקה ראשי של הבריטים. מרביתם נהרסו כליל או ניזוקו קשה. פיצוץ הגשר על הירמוך ליד אלחמה הוטל על הגדוד השלישי של הפלמ"ח, ביניהם גם הפלמ"חניקית מיכל.

"לא הסבירו לנו יותר מדי לקראת מה אנחנו הולכים", סיפרה לימים. "תפקידי היה לשאת על גבי שק חומר נפץ בן 30 קילוגרמים ולצעוד בחשכת הלילה בין מטעי הבננות לאורך מסילת הברזל עם 50 לוחמים, בפיקודו של אהרון ספקטור. זו הייתה עבורי גאווה ענקית שנבחרתי כבחורה יחידה מהמחלקה שלנו להשתתף בפעולה ב"ליל הגשרים". לא היה מקום לפחד".

במשך ארבע שעות צעדו מיכל וחבריה בחשכת הליל תוך שהם נוקטים זהירות מירבית עקב רגישותו של המשא שעל גבם. פיצוץ גשר אל חמה הוכתר בהצלחה, אך השמחה על הצלחת הפעולה המורכבת והמכה שספגו הבריטים הייתה מהולה בעצב כבד בעקבות מותם של הלוחמים שהיו בדרכם לפוצץ את גשר אכזיב שנתגלו ע"י כוח משטרה בריטי.

באפריל 2022, כ-76 שנים לאחר שהשתתפה בפיצוץ גשר אלחמה,  ביקרה מיכל עם בני משפחתה המורחבת בגשר אל חמה ההרוס, שם נפגשה עם לוחמות גדוד "אריות הירדן". הביקור, שתואם ולווה ע"י נציגי צה"ל, היה מרגש מאוד עבורה ועבור כל משתתפיו. חצי שנה לאחר מכן, הוזמנה מיכל לשיח ומפגש מורשת קרב למפקדי חטיבת הבקעה והעמקים סמוך לשרידי הגשר.

בשבת ה-29 ביוני 1946, עשרה ימים לאחר "ליל הגשרים", ערכו הבריטים פשיטת ענק על קיבוצים ברחבי הארץ, במהלכה ערכו חיפושים מדוקדקים אחר נשק וביצעו מעצרים המוניים. 

לאחר "השבת השחורה" הוטל על מיכל להקים בחיפה מרכז סיוע להשמת אנשי הפלמ"ח המשתחררים משירותם. היא יצרה קשר עם מועצת פועלי חיפה ועם חברת החשמל ובעזרתם התקבלו לעבודה רבים מהמשוחררים. בד בבד המשיכה להשתתף באימונים ובמסעות רגליים.   

אלחוטאית במחלקת מלווי השיירות

בסוף אוקטובר ,1947 לאחר שירות התנדבותי בן שנתיים בפלמ"ח, נרשמה מיכל ללימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, אך כעבור ימים ספורים נקראה עם עשרות יוצאי פלמ"ח להרכבת יחידת הרזרבה. לא חלף חודש, ועם ההכרזה על חלוקת הארץ ב-29 בנובמבר 1947, החלו מעשי איבה של הערבים ועל מיכל וחבריה ליחידת הרזרבה הוטל להעביר רימונים ואקדחים ללוחמים אותם החביאו במעילי צמר צבאיים (שינל) הגדולים ממידתם.

בהמשך הועברה מיכל עם חברי יחידת הרזרבה לקיבוץ מעלה החמישה, שם, כשלרשותם כלי נשק מועטים, הוטל עליהם לבצע סיורים ותצפיות במטרה להגן על הכביש העולה לירושלים. בשלב מסוים, כאשר המתקפות על השיירות לירושלים הלכו ותכפו, הוחלט להעביר את הבנות מתפקידי סיור לקורס אלחוט, על מנת להציב בשיירות אלחוטאים המצוידים במכשירי קשר.  

בסיום הקורס, הדרך לירושלים כבר הייתה כבר חסומה ומיכל הוצבה בתחנת הקשר בתל אביב, חוליה מתוך שרשרת תחנות אלחוט לאורך הדרך בין ת"א וירושלים. "זו הייתה תקופה נוראית", סיפרה. "שמענו בקשר על חברים שנהרגו, על שיירה שנתקעה במחסום אבנים, על שיירות שירו עליהן…"

סיבוב במטוס מצרי עם עזר וייצמן

באחד הימים הוצבה מיכל בתחנת האלחוט בשדה דוב. "ישבתי דרוכה והקשבתי לנעשה בקו", סיפרה. "לפתע נשמעו קולות המולה מחוץ לתחנה. יצאתי וראיתי קבוצת טייסים מתגודדים סביב למטוס קל שנחת זה עתה. כעבור דקות אחדות יצא מן המטוס, לא אחר מאשר בן דודי עזר.

היה זה מטוס מצרי מסוג פייפר שזה זמן עקבו אחריו טייסינו כשהוא נוחת במסלול ארעי בנגב. באותו יום הצליחו טייסינו לקרקע את המטוס ולקחתו "בשבי". התברר שהיה זה מטוס שטייסו סיפק חשיש לבדואים שבסביבה… עזר היה מאושר מהרכש החדש, שהיווה אולי 20 אחוזים מסך כל המטוסים שהיו בידינו.." באותו יום זכתה מיכל לסיבוב מעל העיר תל אביב כשעזר מטיס את המטוס בהתלהבות. 

תחנתה הבאה הייתה כאלחוטאית במחנה ביער חולדה. באחד הימים הונחתה עם חבריה להפעיל מכשיר קשר ברכב קומנדקר שעומד לצאת למשימת סיור. כאשר נפלה בחלקה הזכות לנסוע עם יצחק רבין, אז ראש מטה הראל, לעבר דרך בורמה, לא היה גבול להתרגשותה.       

אלחוטאית בחיל הים

ב-15.5.1948, למחרת הכרזת בן גוריון על הקמת המדינה ופלישת צבאות ערב, פוזרו אנשיה של מחלקת מלווי השיירות אליה השתייכה מיכל והוצבו בחילות שונים. מיכל קיבלה הוראה לעזוב את יער חולדה ולהתייצב במטה חיל הים ששכן במלון סן רמו לשעבר בתל אביב. שם עברה תהליך חיול והוצבה בתחנת האלחוט של חיל הים ששכן בבית משפחה ערבית ביפו שננטש ע"י יושביו.

חיל הים הצעיר מנה באותם ימים 16 כלי שייט, שעסקו בסיורים לאורך החוף, בהפגזת כפרים ובניסיונות להעברת נשק, תחמושת ולחמים לצבא המצרי. ביניהן האונייה "מעוז" (לשעבר "בן הכט"), עליה לוחמי יחידת הקומנדו של יוחאי בן נון על ציודם הסודי, סירות המחץ.

מספר ימים לאחר הפעולה המוצלחת של הטבעת האונייה המצרית "פארוק" התקבל שדר המבקש להעלות לאונייה "מעוז" אלחוטאי להחלפת ירחמיאל, אלחוטאי האונייה שלא חש בטוב ומיכל הוצבה לאייש את התפקיד. עוד באותו לילה, לאחר חפיפה מזורזת באונייה, התיישבה מול המכשיר והרכיבה את האוזניות לאוזניה.   

רב החובל, מילה (שמואל) ברנר, מראשוני חיל הים ומחלוצי הספנות העברית, התנגד להעלאת בחורה לסיפון האונייה אך נאלץ להסכים לכך עקב המחסור באלחוטאים. הוא לא העלה על דעתו שכאן תימצא אהבת חייו…כשנה וחצי מאוחר יותר, נישאו השניים.  

הצלת הספינה "נרקיס"

באחד מימי נובמבר 1948, במהלך הפלגת סיור של "מעוז" לאורך חופי הארץ, התקבלה פקודה ממטה חיל הים להפליג צפונה ולחפש ספינה קטנה בשם "נרקיס" שיצאה מקפריסין ועל סיפונה קבוצת צעירים יהודים. 

בעקבות הכרזת האו"ם נאלצו הבריטים לשחרר את ניצולי השואה שנתפסו על ידם בדרכם לארץ ישראל ונלקחו למחנות מעצר בקפריסין. את הצעירים שבהם, סרבו לשחרר, על מנת למנוע מהם להצטרף לכוחות הלוחמים בארץ. פאפאויסיליו הקפריסאי, שסייע רבות להסתרת והברחת רבים מיושבי מחנות המעצר, בא לעזרתם גם הפעם. פאפא דאג להסתרת קבוצת צעירים וכמה לוחמי פלי"ם במרתף בית בפמגוסטה ובליל ה-11.11.1948, הגיעה כמוסכם מהארץ לחלצם הספינה "נרקיס". אך עוד באותו לילה נקלעה הספינה לסערה ונסחפה מזרחה לכיוון החוף הסורי.          

"והנה אני שומעת תשדורת שנשמעת לי כמו SOS, קריאה לעזרה", שחזרה מיכל. "אני מצמידה את האוזניות לאוזניי ונצמדת למכשיר וכן, זוהי קריאה לעזרה. האותות חלשים ובקושי נשמעים. והנה בין האותות אני שומעת מספרים, לציון מקומה של הספינה.

מזג האוויר הולך ורע ואנו רואים את החוף והחשש שה"נרקיס" תיסחף אל סלעי החוף או אל טווח התותחים הסורים הולך וגובר. ה"מעוז משנה כיוון מזרחה אל החוף ומגבירה מהירות. כל הצוות עומד דרוך על הסיפון והעיניים מנסות לחדור דרך מסך הערפל. גלים גבוהים שוטפים את הסיפון וה"מעוז" עולה ויורדת ונחבטת אל תוך הים. הצוות נאחז בכבל המקיף את הסיפון וברגע אחד בו התרוממה הספינה על גל גבוה, נתגלתה לפתע ה"נרקיס" כשהיא מיטלטלת כקליפת אגוז בין הררי המים. כולנו עוצרים את נשימתנו".     

לאחר תלאות רבות, הצליחו אנשי צוות ה"מעוז" להציל את אנשי ה"נרקיס" ושתי הספינות על צוותיהן המותשים עשו את דרכן  לכיוון דרום מערב. כעבור יממה, נכנסו שתי האוניות לנמל חיפה מלוות בתרועות מאות אנשים שהתגודדו על המזח. את הסיום המוצלח של הפרשה חגגו שני הצוותים עם בני משפחותיהם באולם הספורט של בית הספר "גאולה" בהדר הכרמל.   

מיכל ומילה ברנר נישאים

עם שחרורה בסוף 1948 חזרה מיכל ללימודיה בירושלים שהופסקו אך משגעגועיה למילה גברו החליטה לחזור לחיפה ונרשמה לסמינר מזורז למורים שיועד למשוחררי הצבא.

בדצמבר 1949, כשנה וחצי לאחר הצבתה על האונייה "מעוז" בפיקודו של רב החובל מילה ברנר, נישאו השניים בטכס צנוע בבית הוריו של מילה בתל אביב, סוניה ולזר. את החופה קידשו רב חיל הים, רב צבאי והרב שאר ישוב כהן, שהיה ידיד נפש של מילה מאז נפגשו במשלחת צה"ל לארה"ב לרגל יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל.   

מפעל חייה – הקמת "גן הילד"

בשנת 1950, עם סיום לימודיה בסמינר למורים, עבדה מיכל כמורה בבית חינוך של זרם העובדים בחליסה, שהייתה אז שכונת עולים במבואות חיפה. שנה לאחר מכן, כשהיא בהיריון עם בנם הבכור, אבנר (אבי), הצטרפה למילה שהשלים בלונדון את הסמכתו כרב חובל. שנה מאוחר יותר, נולד בנם, דן (דני).

כאשר השלים לימודיו והחל לעבוד על אוניות של "צים" טיפלה מיכל בילדים ובמקביל עבדה כמורה בבית הספר "מרכז" בעיר התחתית בחיפה, שתלמידיו היו עולים מצפון אפריקה וניצולי שואה מאירופה וזכתה להערכה רבה. 

בשנת 1963 נרשמה מיכל לימודי חינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה שזה עתה הוקמה. לאחר מכן עבדה במסגרות של ילדים עם צרכים מיוחדים.  

בשנת 1969, בעת שהותה עם מילה בלונדון, ביקרה מיכל בגן משחקים מיוחד שנבנה בצ'לסי ע"י אדריכלית נוף בשם ליידי אוף הרטפורד למען ילדים עם צרכים מיוחדים. היו אלה גני הרפתקאות שסיפקו חוויות מיוחדות לילדים ומיכל הנרגשת חזרה לארץ כשבליבה החלטה להקים בחיפה מקום המספק מענה חווייתי לבידוד החברתי ממני סובלים ילדים בעלי צרכים מיוחדים.    

בשנת 1977 הקימה מיכל בחיפה עמותה ציבורית ששמה לה למטרה לפעול להקמת מרכז חברתי עבור ילדים ובני נוער בעלי צרכים מיוחדים. היא קיבלה הסכמתו של ראש העירייה דאז, יוסף אלמוגי, להקצות פיסת קרקע בגן האם ובתכנונו של אדריכל הנוף גדעון שריג נבנה גן הרפתקאות הבנוי בולי עץ שבמשך השנים שופץ והורחב.  

מיכל רתמה למיזם החשוב את מועדוני "רוטרי" בחיפה ואת אוניברסיטת חיפה, שנשיאה דאז, פרופ' יהודה חיות, ראה חשיבות בהתנדבות סטודנטים במסגרת הקהילה, מגמה שנמשכת בהצלחה עד היום.כמו כן הוקמה ע"י מילה ויעקב מרידור קרן "ברנר מרידור" על שם בנים שנפלו במלחמת יום הכיפורים. הסטודנטים המילגאים מגיעים לעבוד כמדריכים בגן ומעשירים את הילדים והנערים בתחום לימודיהם". מיכל ניהלה את המקום במשך שנים. בשנות התשעים העבירה את שרביט הניהול לסגניתה, שלהבת, שנשאה בו ב-12 השנים הבאות.

מדי שבוע מגיעים ל"גן הילד" עשרות ילדים ובני נוער למפגשים חברתיים, לחוויות בטבע ולפעילות בפינת החי. חלקם גם לנים במקום בסופי השבוע. "גן הילד" המשמש כמרכז העשרה חברתי וחווייתי בשעות הפנאי לילדים, לנוער ולמתבגרים בעלי צרכים מיוחדים ומקנה להם כישורי חיים שיסייעו בשילובם בקהילה.

בהתייחס למפעל חייה, אמרה מיכל בעיניים נוצצות: "אף שנטלתי חלק פעיל בהיסטוריה של מדינת ישראל, גן הילד חיפה הוא בעיניי פסגת העשייה שלי".

באפריל 2023, הוזמנה מיכל לאוניברסיטת חיפה, שם הוענק לה אות "יקירת הכרמל" בטקס מרגש.

בראשית השבוע (30.7.2023) נדם לי בה של מיכל והיא בת 96. מיכל הותירה אחריה משפחה אוהבת ומורשת מפוארת.  

יהי זכרה ברוך!

*
מוקירי זכרה של מיכל מוזמנים לכתוב בתגובות לכתבה מזיכרונותיהם.