הדייט המאוחר וההפתעה בסופו • יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר "לאסוף מתנות מהרצפה" ו"הצלפת שוט" – שראה אור לאחרונה

עולם הפוך

שנים רבות אחרי הדייטים שגרמו לי כילד להתאהב בעיר בכלל ובהדר בפרט
החלטתי לעשות 'ריקול' לאותם רגעי קסם. או אולי פגישת מחזור שלי עם אהובת נעוריי.
מה יכול להיות?
אין כמו לטייל בבגרותך ברחובות ילדותך.

החניתי את הרכב באיזשהו מקום בין נורדאו והתיאטרון העירוני.
זה לא היה קל, בכלל לא. רחובות הדר שהיו דו סטריים הפכו לחד.
כניסות שהורגלתי לעבור דרכן זרקו לי בפרצוף – אין כניסה. חניות בשפע וללא חשש לקנס
הפכו לנדירות ויקרות מציאות, וטופס הדו"ח של הפקח העירוני דמה לבן בית
כמעט בכל כיס.

צעדתי בנורדאו וחלפתי על פני גן בנימין. זה הגן שהחברים אמרו לי לפני שנים כי מסתובבים
שם אנשים משונים שלא מתרגשים מבני המין השני.
היום, שנים אחרי, חשבתי שאולי אני המשונה. עולם הפוך.

לָחֶר

ירדתי להרצל, הצצתי, וחזרתי מהר לנורדאו. מה קרה פה?
זה לא ההרצל שהכרתי. הרחוב אמנם ממוקם עדיין באותו המקום, בהדר, אבל ללא שום הדר. התאכזבתי.

המשכתי בנורדאו עד לסופו, עד בלפור, כמה עשרות מטרים במורד הכביש ואז פניתי ימינה להרצל ליד המעבר התת קרקעי. עוד קצת בהרצל ירדתי שמאלה לכיוון רחוב לשפירא.
חלפתי על פני תחנת המוניות ועל פני דוכן העוגיות.

הדוכן המפורסם שמכר כל עוגייה בעשרים וחמש אגורות, כולל הקרמשניט מטריפת החושים, נראה לי ממוסד משהו. שיהיה.

חיפשתי את פוטו ברנר וראיתי במקומו, בפינה, בדיוק באותו מקום, חנות אורתופדיה.
קצת אחר כך הייתה חנות הספרים של לָחֶר. איש חביב שסלד מחיוכים סתמיים, ושניהל חנות לא גדולה שהיה לה הכל. בערך.
ספרי לימוד, עיון, קריאה ועוד כל ספר שתרצה, חדש או משומש. וגם אם בקשת משהו ואין לו, הוא יאמר לך בשקט הנינוח שלו, "תבוא בשבוע הבא."

באת בשבוע הבא – קיבלת. לָחֶר יש, אל תתייאש.
לימים, הוא עבר למחסן גדול לא רחוק משם. אתם יודעים, מעט במורד הרחוב? כשפונים ימינה לסירקין ואז קצת שמאלה יורדים במדרגות? יש שם מדרגות שנבנו כנראה על ידי הרומאים? – שם.

הספרן

אי שם באחד הימים, כשהילדים שלי חזרו מבית הספר עם רשימת ספרים וחוברות לקנייה, שמחתי. תירוץ לביקור.
כשנכנסים למחסן, גל ריח אופייני של ספרים מקבל את פניך, חלקם חדשים, ורובם ישנים עד רמה של צבע צהוב עתיק, נדמה שעוברים לעולם אחר. מחסן שהוא בועה של מידע בכל תחום אפשרי. מדפים עמוסים בספרים מכל סוג וגודל אפשרי עד התקרה. טורים של ספריות עמוסים בכל דבר כתוב.
כדי להגיע למעלה צריך סולם גבוה במיוחד. איך הוא בכלל יודע איפה נמצא מה?
וזה הולך בערך כך: אתה קורא מהפתק שקיבלת מהילד, שקיבל מהמורה ושלָחֶר מקבל ממני, כי התייאשתי באמצע קריאת שם הספר, והוא אחרי מבט חטוף שנראה כמשועמם, מזיז את הסולם קצת לכאן, וקצת לשם, מטפס, וחוזר אחרי שניות עם הספר בידו האחת ועוד אחד שנראה בדיוק כמוהו בידו השנייה. "מה תרצה, משומש, או חדש?"

עכשיו, שנים אחרי, חציתי את המפתן ונכנסתי לחנות–מחסן. ליקום המקביל.
קול גרירת כיסא נשמע מאיזושהי פינה ושתי שניות אחר כך הופיע מישהו.
הוא נראה ספרן. מה זאת אומרת נראה ספרן?
נו, אתם יודעים, זה אומר שמן הסתם, ברגע הולדתו ירד מלאך מהשמיים
וכתב לו על המצח – ספרן.

הוא התקרב אלי בחיוך ספרני ושאל: "צפרא טבא ידידי ורעי. באיזה ספר חשקה נפשך בבוקר צח זה?" בהיתי בו. צפרא טבא?'… חשקה נפשי?' הלו, עוד לא שתיתי קפה הבוקר…

אחרי כמה שניות התאוששות שאלתי במתק שפתיים מתבקש, וכבר כשהמילים יצאו לי מהפה ידעתי שכנראה אצטער עליהן, אבל הם כבר לא היו ברשותי: "יש לך אולי קרבה משפחתית לאליעזר בן יהודה?"
הוא קצת התבלבל ושאל בהיסוס "אה, לא, לא, למה?"
רחש של מישהו שנכנס לחנות נשמע מכיוון הפתח.
חייכתי אל הספרן החביב "לא יודע, לרגע הזכרת לי אותו, אבל אתה יכול לטפל בלקוח שנכנס, ואני בינתיים אתרשם מהאוצר שיש פה."
הוא הנהן בפיזור נפש ספרני והלך להקביל את פני הקליינט השני.
נשפתי בהקלה. הוא לא נעלב. לרגע, כשאליעזר יצא לי מהפה, חששתי שהוא ייפגע מההומור, אבל הוא לא היה בכיוון.
לא רציתי לשאול אותו על לָחֶר. לא הייתי בטוח שאוהב את התשובה שכנראה אשמע.
תוך שאני עובר קרוב ליד מדפי הספרים, קורא במהירות את השמות שעל עובי הכריכות ובעיקר נושם את הריח שתמיד גרם לי לסוג של סחרחורת, במובן החיובי שלה, שמעתי קול מוכר, הקול של הלקוח שדיבר עם הספרן החביב.

אין ספק, זה הוא

למרות ששנים לא שמעתי את הקול, הזיהוי היה ודאי. דוד.
דוד שירת איתי באחת או שניים מתקופות המילואים והיה בחור כיפי במיוחד.
חיכיתי כמה שניות עד שיסיימו לדבר, עברתי שני מעברים ובקצה ראיתי אותו שקוע באחד הספרים. הוא לא דמה בכלום למה שהכרתי.
אם היה חולף על פני ברחוב אין סיכוי שהייתי מכיר אותו. את ראשו עיטרה מן כיפה גרוזינית ענקית, זקן ארוך שהתחיל מעט להאפיר ופתילי ציציות שהשתלשלו מתחת לחולצתו, השלימו מראה הפוך לחלוטין ממה שזכרתי.
התקרבתי. הוא נפנה אלי וזיהה אותי מיד. אחרי חיבוקים וטפיחות שכם של שניים שעברו כמה דברים ביחד ועדכונים בפרטים הכלליים, שאלתי אותו את השאלה המתבקשת כשאני מסמן בידי באופן כללי על מראהו החיצוני. "מה?"
הוא צחק בפה מלא וענה כבדרך אגב "אם יש לך זמן, בו נשב, זה ייקח כמה דקות."
יצאנו ממחסן הספרים וישבנו על סלע שעֶבֶד רומאי הניח שם עבורנו לפני כאלפיים שנה.
הוא סיפר ואני הקשבתי, מרותק.
שעה קלה אחר כך מצאתי את עצמי ליד הרכב שלי, ולא זכרתי כלום מהדרך חזרה, עד כדי כך הייתי שקוע בתוך הסיפור של דוד.
וכיוון שהסיפור היה כל כך מיוחד, חשבתי שאולי יעניין גם אתכם, ובקיצור נמרץ אני מביא כאן את סיפורו המופלא.

דתי? אין דבר כזה!

אחד מהחברים הקרובים שלו בפלוגה חבש כיפה.
דוד הסקרן, אמר–שאל בתמימות האופיינית לו. "אתה דתי?"
"אין דבר כזה באמת." ענה החבר.
"מה זאת אומרת אין דבר כזה?"
"ראה ידידי," הסביר הבחור. "למעשה, אצל יהודים, אין מושג כזה 'דתי'. יותר מזה, חפש
בכל התנ"ך ולא תמצא את המילה 'דתי', אבל עזוב, אם תרצה נדבר על זה בהזדמנות."
"באמת? זה דווקא מעניין, דבר איתי."
החבר חשב מעט ואז אמר: "יהדות היא לא דת, היא מהות. אתה יהודי או לא יהודי.
אתה יכול לשמור מצוות פחות או לשמור יותר, זה לא הופך אותך ליותר יהודי
או פחות יהודי.

למעשה, כולם שומרים מצוות. עשית ברית מילה, יש לך מזוזה בכניסה לבית.
אתה מכבד את ההורים שלך, עזרת למישהו שנתקע בדרך, עזרת למבוגר
לחצות את הכביש, השבת אבדה לבעליה ועוד אין ספור מצוות שמן הסתם עשית.
אז מה, זה הופך אותך לדתי? לא, אין קשר.
יותר מזה, אנחנו לא יודעים מה הערך של כל מעשה או מצווה שעשינו,
מה המשקל של המעשה הזה לעומת אחר, וזה אומר, שיתכן שאתה שלא חובש כיפה
 על הראש הרבה יותר צדיק ממני עם הכיפה."

דוד היה מסוקרן. "אז מתי ומי המציא את המושג 'דתי'?"
"המושג נוצר בסביבות סוף שנות השישים, על ידי אמצעי התקשורת של אז, שרצו לְבַדֵּל
ציבור מסוים. למעשה, עד אז הכינוי למי ששמר מצוות היה – 'אדוק'.
וזה יותר קרוב למציאות, כיוון שזה כינוי שמשמעו, שהאדם משתדל לקיים
את המצוות יותר באדיקות מאשר האחר שפחות מקפיד, או ער להן."
דוד הרהר לרגע ואז…"זה מעניין. אתה מבין שרוב האנשים לא מודעים למה שאמרת עכשיו?"
"יכול להיות, אבל זה כבר היסטוריה, בכל מקרה, אלו העובדות הפשוטות ולצערי אנחנו לא תמיד
מוזנים במידע נקי, אם אפשר לכנות זאת כך."

הכוזרי

כלוחם, דוד השתתף בכמה מבצעים מורכבים ואף עבר שתי פציעות. אחת מהן לא פשוטה.
בשלב מסוים, אם בעקבות אירועים שהוא היה עד להם במסגרת השירות הצבאי,
או אולי עקב השאיפה התמידית שלו לידע ורצון להבין, הוא החל להתעניין ולשאול שאלות.
עד שפגישה מקרית עם חבר ילדות ותיק הובילה אותו לשם.
"דוד, אתה מבזבז זמן." אמר החבר. "כל שאתה עושה, עשו כבר לפניך, וזה אפילו מופיע בספר.
רק שתצטרך מישהו שיקרא איתך את הסיפור כי הוא כתוב אמנם בעברית, אבל בסגנון ימי הביניים.

אז, פשוט תשיג עותק עם ביאור בעברית פשוטה, לא חסר כאלה. 'הכוזרי' זה שם הספר."
"וזה סיפור אמיתי?" שאל דוד.
"כנראה שכן. אהוד יערי, העיתונאי, שרותק מהסיפור עשה סדרת כתבות מחקר על הספר,
שמתוכן עולה שהסיפור אכן קרה במציאות. אבל זה בכלל לא משנה.
החשוב הוא, מבחינתך, שזהו ספר שמבוסס על היגיון בלבד. וזה מה שאתה מחפש, היגיון, לא?"

לא הייתה בעיה להשיג אותו.
באמצעות סיפור, שסקר גם דתות אחרות, הספר ניתח את כל צדדי האמונה וביקר כל צד שלה באובייקטיביות ראויה לציון.
ההיגיון הצרוף שָׁבָה את ליבו של דוד, ובעיקר סידר הרבה שאלות ששנים רבות לא מצא להן תשובות אמיתיות וברורות.

קשה יש רק בלחם

כמה שנים אחר אותה שיחת חברים, דוד היה בעולם אחר.
הוא כבר היה נשוי והחשוב מבחינתו, הוא למד יהדות. לעומק. והוא הצליח לשלב גם עבודה.
זה לא היה קל.

אצל חובבי הקטלוגים הוא כבר הוגדר כמשפחה ברוכת ילדים. שיחיו הקטלוגרים.
המשפחה הברוכה הסתפקה במינימום של המינימום ודוד העדיף לקרוע את עצמו בעבודה,
מאשר לבקש טובות. הוא היה לוחם ולא רק בצבא.
הוא תמיד חייך, וכשעוד קושי הגיע, ואז, עוד אחד ועוד אחד ועוד קושי, הוא הזכיר לעצמו
כי קשה יש רק בלחם.
אלא שעם כל הכבוד לחיוך, הוא לא מעלים את המציאות, והמציאות הייתה קשה. הכל העיק.
ההוצאות על חינוך, יוקר המחיה, שכירות הדירה. הכל.
אבל דוד ואשתו מעולם לא הרימו ידיים ולא התלוננו. רק התפללו, קיוו לטוב ועבדו. עבדו קשה.
לאשתו אמר לעיתים קרובות. "אל תדאגי, יהיה לנו בית משלנו, רק עניין של זמן.
הקשיים הם לא יותר מניסיונות."

מדי פעם עברו דירה, בניסיון להוזיל ולו במעט, את שכר הדירה.
היה להם חלום. חלום שאי פעם תהיה להם דירה משלהם.
ואז, נפלה עליהם עוד צרה. כאילו שחסרו להם כאלה.
בעל הדירה, שאצלו גרו בשכירות, הודיע להם כי הוא מוכר את הדירה
והם יצטרכו לפנות אותה, ויפה שעה אחת קודם. כך לדבריו.
גבאי בית הכנסת הקרוב, שם נהג דוד להתפלל ושראה את מצוקתם, הציע לדוד
לאחסן את חפציהם באחת מפינות בית הכנסת, עד שימצאו מקום לגור.

דוד ואשתו נאלצו לעבור לגור עם ההורים. אלא שהמשפחה ברוכה, ואין מקום.
באין ברירה הם התחלקו, וכל אחד מהם עבר עם חלק מהילדים לבית הוריו.

ההצעה

שבועיים אחר כך, הבחור שאיתו חלק את לימודו היומי והקבוע, הציע לו הצעה.
"שמע אחי, לך יש משפחה ברוכת ילדים ולי ולאשתי אין ילדים, לצערנו הרב.
אנחנו גרים בדירה מרווחת. תביא את אשתך והילדים ובוא לגור בביתנו, ואנחנו
נצא לגור בשכירות בדירה קטנה שתענה על הצרכים שלנו כזוג.
את עלות השכירות של הדירה הקטנה – אתה תשלם לנו."

דוד ואשתו לא הסכימו בשום אופן. הוא ראה בזה סוג של צדקה. והוא סלד מטובות.
אלא שהחבר ואשתו לחצו, ואף נתנו לדוד ולרעייתו את ההרגשה, שהם עושים להם טובה
 ולא להיפך. סופו של עניין, דוד ואשתו התרצו לסידור הנוח וכולם הודו לכולם.
עכשיו, הכל נראה הרבה יותר טוב. נראה.

הפנקס פתוח

שנה אחר כך, אותו זוג החליטו למכור את דירתם המרווחת, זו שדוד ומשפחתו גרים בה,
והם באו לדוד בהצעה. עוד הצעה.
"דוד, אני הולך למכור את הדירה, אבל תקשיב. אני רוצה שאתם תהיו הקונים."
פני דוד נפלו. "אין סיכוי. אין לי את האפשרות הזאת."
"יש אפשרות." אמר החבר. "עשיתי את כל הבדיקות."
החבר, שבעיני דוד ורעייתו כבר מזמן נדמה כמלאך, גייס יועץ משכנתאות מקצוען ומנוסה
והוזיל את מחיר הדירה עבור דוד בארבע מאות אלף שקלים מהמחיר המקורי והמוערך של הדירה.
דוד לא הבין איך הוא עשה את הקסם הזה אבל הוא לא היסס, לקח משכנתא, וזכה לבית,
שהגיע אליו עד הבית.

וזהו?… כמעט.

שנה וחצי לאחר אותה עסקה, אותו זוג חברים – מלאכים שהיו חשוכי ילדים שנים רבות,
נפקדו בבן בריא ויפה עיניים, ודוד חשב לעצמו: 'הפנקס פתוח והיד רושמת, וכל מעשיך בספר נכתבים.'

הנעתי את הרכב ויצאתי מהחניה שליד גן בנימין.
לכל דייט יש את המיוחדות שלו, אבל אין ספק, המנגינה של הדייט הזה הייתה, אמממ… אחרת?

לאחר שנים של עיסוק בחינוך, יצא לפרישה מוקדמת ועוסק בכתיבה ובייצור יין ביקב הבוטיק הקטן שבבעלותו. לאחר הצלחת ספרו הראשון "לאסוף מתנות מהרצפה" שזכה לשבחים ולאהבה רבה בקרב הקוראים, הוציא לאור, ממש בימים אלה, את ספרו השני – "הצלפת שוט".