נצר אחרון • ניצולי שואה עריריים שנפלו במלחמת השחרור | שלמה יובל

נצר אחרון • ניצולי שואה שנותרו נצר אחרון למשפחתם ונפלו במלחמת העצמאות

בקרבות מלחמת העצמאות גויסו עשרות אלפי ניצולי שואה עם שאר היישוב היהודי. החיילים ניצולי השואה, שכונו חיילי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), נלחמו בכל החזיתות והיוו כשליש מהכוח הלוחם – למעלה מ-30,000 לוחמים. בקרב הנופלים היה שיעורם קרוב למחצית.

"אנשי גח"ל… הביאו עמם את רוח גבורת הייאוש של מלחמת הגטאות ואת אווירת הלחימה הפרטיזנית. הנשלחים ליחידות נוער ארץ-ישראלי מובהקות, כגון ליחידות הפלמ"ח, חסרו לרוב את ידיעת השפה העברית, אבל הצטיינו כלוחמים אמיצים", נכתב ב"ספר תולדות ההגנה".

בשנת 2004 הוצבה בהר הרצל בירושלים, על הדרך לבניין "יד ושם", לא רחוק מקברי חללי צה"ל, אנדרטה לזכר 144 לוחמים שנפלו במלחמת השחרור. מדובר בחללים מיוחדים במינם, שהם נצר  אחרון למשפחותיהם שנספו בשואה, ואין בן משפחה לפקוד את קברם. 

באיחור של עשרות שנים טיפל משרד הביטחון בהנצחתם. השנה מועלה זכרם של כל חללי "הנצר האחרון" בעצרת הנעילה לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה שישודר מבית לוחמי הגטאות. בקיבוץ שהוא מעוזם של שרידי לוחמי גטו וורשה ושאר הפרטיזנים.

האנדרטה של הפסל מיכה אולמן, היא יד זיכרון הבתים של החללים:

"הבית שהיה שם – ואיננו
הבית שיכלו לבנות פה – ולא יקום
הם היו נצר אחרון לביתם – ואינם"

על אף האמור בספר תולדות ההגנה וצוטט בראש הדברים, השאלה הראשונה שמצריכה תשובה היא, להיכן נעלם סיפור העולים המגויסים ורמת החיילות שלהם במלחמת השחרור מן השיח הלאומי?

"ניצולי מלחמת השחרור" | פרופ' חנה יבלונקה

בטרם נשיב, נוסיף עוד נתונים שלוקטו ממחקרה של פרופ' חנה יבלונקה בנושא. התשובה היא, שהיחס לחיילים העולים היה מביש, מתנשא, ומבוסס על בורות. מול הפלמ"חניק הצבר, שהוא וחברתו היו טס הכסף עליו הגישו לעם את מדינת היהודים, ברוח שירו המפורסם של אלתרמן, עמדה דמות הפליט הגלותי, העילג בשפתו, בלא משפחה, ולאחר תלאות כפליטים ועלייה לארץ ישראל באוניות עלייה ב', מתום המלחמה ועד הקמת המדינה, הצליחו שורדים אלה להגיע לחופי ישראל, אך חלקם הגדול נתפסו ע"י השלטונות הבריטים והוגלה לקפריסין. כשהגיעו ארצה, לאחר הכרזת המדינה, גויסו הצעירים, בתוך ימים, למלא שורות חסרות, עברו אימון קל, הפכו לוחמים, ורבים מהם נפלו חללים במלחמת השחרור.

כמה וכמה מהם, במיוחד כאלה שהיו חיילים או פרטיזנים שאחזו בנשק ולחמו בגרמנים, תיפקדו בגבורה, לאחרים היה קשה להסתגל. הפער בין חיילים בני הארץ, ובמיוחד לוחמי הפלמ"ח, לבין חיילי גח"ל שגויסו כפליטים משתקמים בחו"ל והגיעו לארץ ללא כל הכנה למשימות צבאיות, היה גדול.

בחודשים הראשונים לקיום המדינה, עם הגעתם הישר אל מלחמת העצמאות, נדרשו ניצולי השואה לעבור אימון צבאי מזורז שכלל לימוד עברית. לימוד העברית קיבל תמריץ עם הידיעות הראשונות על אנשי הגח"ל מחטיבה שבע, שנפלו בקרב לטרון: אחדים מהנופלים שילמו בחייהם, משום שלא ידעו עברית באופן מספק דיו כדי להבין את הפקודות שניתנו להם.

אנשי הגח"ל למדו עברית, אבל, בלית ברירה, אומנו בשפות אמם. היו יחידות שבהן לא הייתה ברירה אלא לדבר ביידיש. על כן אולתר פתרון זמני: המפקדים דיברו עברית, ולידם הועמדו מתורגמנים. חוברות הדרכה לשימוש בנשק נכתבו בשפות זרות, וכל משפט באימונים תורגם לשפות רבות.

בשנת 1948 הייתה היידיש היסוד העיקרי באימוני חיל השריון. מחלקה אחת, סיסמתה היתה "אביי געזונט" (למען הבריאות). אפילו פקודת הקרב הקצרה ביותר במלחמה זו – ואולי בהיסטוריה – היתה ביידיש, כיוון שאילו היו המילים היחידות שידע המפקד, יליד הארץ, להגיד ביידיש: "דאס צובא – מ'נעמט" (זאת צובא – לוקחים אותה).

בין הלוחמים היו כאלה שלחמו בשורות הצבא האדום נגד הנאצים, בהסתערותם קראו קריאות קרב מימיי שירותם במלחמה: "זא רודינא" (למען המולדת), "זא סטאלינא" (למען סטאלין), "זא בן גוריונא".

התפיסה שהשתקפה בשירו של אלתרמן על מגש הכסף ואשר חוזקה ברשתות החברתיות המרכזיות, שתמכו בטיפוח מיתוס הצבר הלוחם, נושא עמו עלי שכם. לעולים הניצולים, שזה מקרוב באו, לא היו מטבע הדברים רשתות שכאלה, וודאי שלא בעת ההיא. לכך יש להוסיף את התפיסה שרווחה בארץ על קיום ההבדלים שבין הנוער המקומי ליהודי אירופה, תודעה שקנתה לה אחיזה כבר קודם לשואה, אך הועמקה בעטיה.

במבחן העובדות התמונה אחרת: ב'ספר הפלמ"ח', ביותר מדיווח אחד, מובעת הערכה לאיכותם של החיילים הניצולים לעתים, בניגוד לציפיות המוקדמות. הדבר מתבטא, למשל, בתיאור הקרב על ביר עסלוג' שבו נלחמה הכשרת חזאלה: זו הורכבה כולה מילדי גולה מפולין, שנאספו לאחר המלחמה מבתים של גויים, וגילם הממוצע היה 17. אנשי הפלמ"ח התלבטו וחששו להוציאם לקרב, גם בשל גילם וגם בשל התפתחותם הגופנית, שנפלה מזו של 'צברים בני 14'.

אך כפי שאומר הכותב: אלה היו לוחמינו, אחרים לא היו והם נשלחו לביר עסלוג' והחזיקו בה בגבורה בהדפם את גלי ההסתערות המצרית.

במקום אחר, מתאר איש פלמ"ח את התרשמותו מהחיילים הניצולים, לאחר שנלחם עמם:
"היו ביניהם הרבה בחורים טובים, למרות כל הצרות ושבעת מדורי הגיהינום ההיטלראי שעברו עליהם… כמונו לכל דבר. במהירות התבוללו רבים מהם בינינו, הצברים. היו לפלמחניקים ממש".

במשפט זה, יש כדי להבהיר את סוגיית הפער שבין הדימוי של הניצול כלוחם ואף הזלזול בו, לבין העובדה שכלוחם בפועל, הוא לא נפל מהארצישראלים. מרגע שנטמע ביחידה הלוחמת, הוא הפך לחלק ממנה. מי שקיבל את כבוד הניצחון הייתה החטיבה. היות שזו זוהתה מקדמת דנא כארצישראלית, נשתרשה ההכרה בדבר מרכזיותם של בני הארץ הצברים בניצחון תש"ח.

שתי מסקנות חשובות עולות מעיון במסמכים ובעדויות: האחת, כי ביצירת מיתוס הגבורה של מלחמת העצמאות, היה מקום לשואה רק בכל הנוגע למרד הגטאות וללוחמת הפרטיזנים. האחרת, כי מלחמת העצמאות נתפסה, קודם לכול, כמלחמתו של הנוער הארצישראלי, שלתוכה נשתלב העולה הניצול.

במלאות חמש שנים למרד גטו ורשה, ב-16 באפריל 1948, פרסם 'במחנה', עיתון חיילי צה"ל, גילוי דעת:
יש איזו קרבה מיוחדת לקרב גטו ורשה בתוכנו… עם וצבאו הנתונים בקרב. אך מה גדול השונה והמפריד. לנו סיכוי לניצחון… וניצחוננו פירושו עם עצמאי וחופשי מעול. ניצחונם בגטו היה למות בכבוד, בנשק ביד, ולא כצאן מובל לטבח.

אבא קובנר התייחס בלשונו המיוחדת לסילוף דמותו של איש גח"ל, במחזה של יגאל מוסינזון:
על שלושה דברים במחזה 'בערבות הנגב' אין לעבור, כי הם בבחינת נזק חמור לחינוך הדור… איך לא נרתעה יד המחבר והבמאי מלעצב דמות מעליבה כזו של איש הגח"ל? ועל מזבח סממנים בימתיים מפוקפקים אבד השיעור הגדול של קליטה רוחנית אשר נעשתה. אל ישיבו אותנו אל במת הבית אלא באור של אמת.

ברוב אהבה ומסירות בחטיבה הלוחמת, עזבנו את הבית, יצאנו לליל מערכה אכזרית. יעברו כמה עשרות שנים עד שהניצולים החיילים יחלו להיכנס לאיטם, לתוככי מיתוס הגבורה של מלחמת העצמאות. לאור העובדות, מקומם הראוי הוא בוודאי בליבת המיתוס הזה.

סיפורו של נצר אחרון, אחד מ- 144

ישראל (איזידור) אומשיוב היה לוחם עז רוח. הוא נולד ב-1911 בפולין, בלבוב אשר בגליציה המזרחית (כיום בירת מחוז במערב אוקראינה). שם גדל והתחנך ונשא אישה.

לבוב הייתה מרכז תוסס של פעילות תרבותית, חינוכית ופוליטית. הקהילה היהודית בעיר מנתה כ- 110,000 נפש והייתה השלישית בגודלה בפולין.

ב- 1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישת גרמניה לפולין וכיבושה, במבצע בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן, פורסמו צווים ותקנות אנטי יהודיים, שהביאו לבידוד חברתי, לנישול כלכלי ולערעור מערכות החיים של היהודים.

שלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה, סופחה לבוב, יחד עם כל גליציה המזרחית, לברית המועצות. מצבם של היהודים הוחמר, רכושם הולאם ונאסרה עליהם פעילות מפלגתית.

הגרמנים פלשו לעיר ביוני 1941 ובו ביום החל רצח היהודים. הוקמה שכונה יהודית שמאוחר יותר הפכה לגטו. רדיפות, החרמת רכוש, הטלת קנסות וחטיפות לעבודת כפייה היו לעניין שבשגרה. רבים מבין יהודי הגטו נשלחו לעבודת כפייה במחנה העבודה ינובסקה שהוקם בקרבת העיר.

יחד עם זאת, היו בלבוב גילויים נרחבים ומגוונים של פעילות נגד הגרמנים ועוזריהם, וניסיונות להתארגנות מחתרתית. ישראל ישב שלוש שנים במחנות ריכוז נאציים. בתקופה זו נספו רעייתו וכל משפחתו.

משנקרתה לו הזדמנות, הוא נמלט לרוסיה, וכמו יהודים אחרים, מצא את דרכו אל שורות הצבא האדום, בשאיפה לקחת חלק בהבסת הגרמנים ולנקום, ולו במעט, על רצח שארי בשרו ובני עמו. במהלך שלוש השנים בהן שירת בצבא האדום, השתתף במבצעים קרביים קשים, בין היתר, היה בין כובשי ברלין בעת הפריצה לבונקר של היטלר ב- 1945.

עם תום המלחמה, הגיע ישראל לאיטליה, וביולי 1948 עלה משם ארצה במסגרת גח"ל (גיוס חוץ לארץ). גח"ל כלל עולים יהודים משארית הפליטה, שבתקופת מלחמת העולם השנייה לחמו בצבאות שונים ואשר התנדבו ללחום במלחמת העצמאות. הם אורגנו, גויסו ואומנו על ידי שליחי ה"הגנה", ובהגיעם לארץ פוזרו בחטיבות צה"ל השונות.

ישראל צורף לגדוד 54 בחטיבת "גבעתי", חטיבה מספר 5, ולחם בשורות "שועלי שמשון", מהפלוגות המובחרות שבחטיבה. הוא היה החייל הוותיק ביותר בפלוגתו. בלחימתו גילה אומץ לב, תושייה ונחישות. בין היתר השתתף בפריצת הדרך לנגב.

פרופ' חנה יבלונקה, במחקרה "ניצולי שואה במלחמת השחרור" • פרסום אוניברסיטת בן גוריון:

בליל 3/2 בנובמבר 1948, יצא ישראל עם פלוגתו להתקפה על "משלט 6" שעל "דרך בורמה המצרית",   דרך חלופית אותה סללו המצרים מדרום למשטרת עיראק סואידן הסמוכה לקיבוץ נגבה, במטרה לתגבר את אלפי לוחמיהם הנצורים ב"כיס פלוג'ה" (כיום אזור צומת פלוגות קריית גת). היה זה הניסיון השמיני לכבוש את המשטרה. מחלקתו הצליחה לפרוץ למשלט ולחדור אליו ובמקום התפתח קרב עז.
ישראל השליך רימון לתוך העמדה המצרית, אך צרור של חמישה כדורים ממכונת ירייה "ויקרס" נורה עליו, פגע בבטנו ופצע אותו פצעי מוות.

ביום א' בחשוון תש"ט, 3/11/48, מת ישראל מפצעיו והוא בן שלושים ושמונה. ישראל הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בכפר וורבורג. כיום ישנם מתנדבים שעולים אל קברו, והוא שם, מתבונן  בכולנו, מונח עמוק בקרקע.