פסח, רק פעם בשנה? • מתכון לטקס נפלא וסיפור חגיגי ◄ חנה מורג

את ליל הסדר ערכנו רק אצל מדי, אחות של אמא. ״שם מאד מקפיד על כלים נפרדים״, כך הסבירה לי אמא כאשר שאלתי למה גם אנחנו לא מארחים.

שבוע לפני ליל הסדר, אמא, מוטי ואני, ירדנו במורדות רחוב בלפור לרחוב הרצל, שם אמא קנתה נעליים ובגדים לחג… מתנה מסבתא סלי. הבגדים החדשים חיכו לערב הגדול, תלויים בארון העץ בחדר שלנו. פתחתי יום יום, לאט לאט, את דלת העץ שחרקה מעט. הצצתי וסגרתי מיד, מבלי להרעיש. כל כך רציתי כבר ללבוש אותם.

ליל הסדר היה יום גדול, חג גדול. אמא סיפרה לנו על ״השבת הגדול״ שנהגו לציין במיוחד בביתם, לפני הפסח. איזו שמחה זו. אנחנו, כולנו יחד, עם סבתא סלי! זה קרה רק פעם בשנה, אני חושבת, בפסח.

מאד אהבתי את השולחן הערוך בכלים יפים, את המרק עם הקניידלך.
מהבוקר… קרקרה בטני. התעוררתי רעבה.

אמא ביקשה מאתנו: "תאכלו מעט בארוחת הצהריים, כדי שנהנה מהמטעמים בליל הסדר".
התרגשתי, חלפתי ליד שעון הזהב המרובע שהתחבא בתוך קופסה ובדקתי מה השעה. עוד שעה ועוד שעה… נזכרתי במתנות שהכינו לנו לערב זה וגם את הפתעות למגלה האפיקומן.

שעת צהריים. נכנסנו לחדרים. חדר השינה של אבא ואמא היה בסלון, מוטי ואני נכנסנו לחדר שלנו. אסור להרעיש כשאמא ואבא נחים. ישבנו במיטות והתלחששנו.

הגיעה השעה חמש. דלת הסלון נפתחה, אמא אבא יצאו, מוטי ואני עשינו פרצופים של שמחה. 
אפשר לדבר סוף סוף.

הרחובות לובשים חג

אמא הוציאה לנו את בגדי החג מהארון, אבא הכין את החליפה ואמא, את השמלה החדשה שתפרה.
כולנו בבגדי חג.

אבא, אמא, מוטי ואני ירדנו לרחוב כנרת, משם לרחוב ארלוזורוב, ואתנו, הרחובות לבשו חג.
משפחות משפחות יצאו להתאחד לערב הגדול הזה.

הגענו לרחוב יוסף, לבית של מדי, הבית הצמוד לתיאטרון העירוני. אהבתי לטפס במעלה המדרגות ולאחוז במעקה העץ הנפלא. להביט מעלה ולהציץ דרך החלון העגול של חדר המדרגות. פעם לראות כוכבים ופעם לראות מנורות רחוב. ממש חלון קסמים.

הגענו לקומה השלישית, הדלת הייתה פתוחה.
שולחן שכל כך אהבתי קידם את פנינו. סרוויס אוכל מגרמניה, שעלה רק בפסח לשולחן הזה, כוסות שהאורות שלהן נצצו מרחוק. אמא הסבירה לי שהכוסות מזכוכית קריסטל, לכן הן מאירות כך. זו מתנה מסבתא סלי לחג. 

הגדות לפסח עם פרסומות של יינות, של ממתקים, ומה לא, היו צמודות לכל צלחת. כל מיני הגדות בכל מיני גדלים ובכל מיני צבעים. רק לאבא ולמשה, הגדה אחרת. הגדות של גדולים בכריכה מהודרת.

למדנו את שירי החג, אמא הקשיבה ל״פינה לאם ולילד" ברדיו, למדה את השירים לחג ולימדה אותנו. גם כאשר בישלה, שרה אותם שוב ושוב, וכך אנחנו הכרנו את כולם. 
הסדר החל.

מתי האוכל???

הריחות מהמטבח לא נתנו לי מנוח. מדי דודתי בשלנית נפלאה. הבטתי על אביבה בת דודתי, והיא עלי בעיניים מלאות תחינה. מתי האוכל??????

שירי אביב ו"מה נשתנה" כבר מאחורינו, מוטי הקטן שר במדויק, כל מילה, מן ההתחלה ועד הסוף.  בפורים חגג יום הולדת שלש וכבר זכר הכל. החברים של ההורים קראו לו "גִ'ינִיּוֹסוּ", משמע: גאון. הוא הכיר את שמות כל המדינות במפת העולם שהייתה תלויה במטבח שלנו.

הגיעה קערת נטילת ידיים לשולחן, משה טבל ידיו, ואני… בטני מקרקרת.

המסע למטבח החל. הגיעו שיירות שיירות של כלי פורצלן עטורים בהרבה מאכלים: קֶיְזַלֶךְ  וקְנֵידַלֶךְ וכבד קצוץ וקעריות חזרת ואני… עיניי נשואות אך ורק ללַטְקֶס, לביבות תפוחי האדמה שמאד אהבתי ושריחן ליווה אותי עוד במעלה חדר המדרגות.

הרגע המיוחל הגיע, הברכות הסתיימו, ״שולחן ערוך״ הגיע. כשהסדר החל, הכנסתי את יד שמאל לדף בו אוכלים ובאצבעות יד ימין, העברתי דף אחר דף.

אמא הנהנה בראשה. משמע: מותר לאכול. ככה זה אצלנו. כשנמצאים עם אורחים, לא מתנפלים על האוכל כמו "ילדים מהרחוב".

קערה מופלאה

הלַטְקֶס הונחו ממש קרוב אלי. כאילו ידעו שהן עבורי. אביבה, מן הצד, ריכזה גם היא מבטה בקערה המופלאה הזו.

הארוחה החלה. שאלות נשאלו ברקע. מי רוצה קייזלך? מי רוצה כבד קצוץ? מי? מי? מי?

אני שתקתי! התרוממתי ונעצתי את המזלג שלי בשתי לַטְקֶס ובזריזות הנחתי אותן במרכז הצלחת שלי.

לא אוכל לתאר את טעמן! לא אוכל לתאר את המהירות בה הן נעלמו מהצלחת! 
בצלחתה של אביבה, בת דודתי, התמונה הייתה דומה: התרוממות מהכסא, נעיצה, ו… חיסול!
ישבנו זו מול זו, המבטים דיברו.

"מספיק עם הלַטְקֶס!״

שוב התרוממנו, שוב נעצנו, שוב נשארנו עם צלחת ריקה, וחוזר חלילה. אביבה ואני ספרנו בלב את מספרן. אבל זה היה סוד, עד הרגע שעיניה של אמא צדו את הפשיטה על קערת הלטקס, ופסקה: "ילדות, יש הרבה אוכל הערב. אתן אוהבות גם אותו. תשאירו מקום למרק עם קניידלך, לעופות, לצלי, לקומפוט, לעוגת האגוזים. מספיק עם הלַטְקֶס!״ אמרה נחרצות.

סבתא סלי הביטה בעיניה הגדולות, הכחולות והמאירות ואמרה לאמא: "לוֹז אוּפּ" משמע, "עזבי!"
אנחנו באמת התפוצצנו. ואכן, לא נשאר לנו מקום לכל האוכל הנפלא שאמא הזהירה לגביו מראש.

איך אפשר, אחרי חיסול ממוקד שכזה, לאכול עוד משהו? ובכלל, מי רוצה להפיג את טעם גן עדן הזה מהפה?

היום, כאשר נכדיי מגיעים לארוחות שישי, תמיד מחכה להם סיר ענק של מרק עם קנידלך, לעיתים טוץ', לעיתים לַטְקֶס, לסירוגין.
שהרי כל שישי הוא יום חג. 

מתכון ללַטְקֶס

מצרכים:

• 5 תפוחי אדמה בינוניים
• 2 בצלים בינוניים
• 2 ביצים
• 4 כפות קמח מצה
• 1 כפית מלח
• 1/4 כפית פלפל שחור

ההכנה: 

1. מקלפים את תפוחי האדמה ואת הבצלים ומגררים אותם.
2. סוחטים את תפוחי האדמה והבצל עד כמה שאפשר מן הנוזלים שיצאו מהם ומעבירים לקערה.
3. מוסיפים לתפוחי האדמה והבצל את הביצים, קמח המצה, המלח והפלפל ומערבבים היטב.
4. מחממים בסיר רחב ונמוך שמן על להבה בינונית, כשהשמן חם – אבל לא לוהט, יוצרים ויוצקים לביבות.
5. מטגנים עד להשחמה זהובה והופכים לטיגון נוסף.

חשוב לטגן בשמן עמוק ולהוציא למסננת/ נייר סופג.
אפשר להכין כמה שעות לפני הארוחה ולחמם בתנור סמוך להגשת האוכל.
הלביבות מצוינות גם עם מעט חזרת עליהן.

בתיאבון,
חג פסח שמח!