לפני שבועות ספורים עברתי בחוף דדו וראיתי מישהו שהתכונן לתופף. מתוך סקרנות הטבעית, ניגשתי אליו לבדוק מטעם מי הוא מנגן. התברר לי שמקסים אבידר – קצין בכיר של צי הסוחר הישראלי במשך 30 שנה – כיום הוא בפנסיה ומקדיש את זמנו לדברים האהובים אליו. הוא צלם מקצועי ומתופף בחוף דדו כ-10 שנים, מאז בעצם שכל הסיפור התחיל.
באותו ערב שנפגשנו, הגיעו רק 13 איש מתוך הקבוצה של 50. אבל גם בהרכב מצומצם מביאים "מתופפים בחוף דדו" (שם של הלהקה) את שמחת החיים ועליזות לכל מי שעובר, רץ בחוף או סתם יושב בבית-הקפה בקרבה.
לאט-לאט ליד הנגנים נוצר מעגל של הקהל מכל הגילאים – מילדים קטנים עד למבוגרים, ונשים שרוקדות במרכז המעגל. מדהים לשמוע איך כל פעם שבחורה נכנסת לתוך המעגל – הצלילים מתרוממים והקצב עולה בהתאם.
בלהקה משתתפים שני סוגים של תופים: דגמבה ודונדון, המוזיקה שמנגנים היא מזכירה את אותה אחת של שבטים רחוקים מאפריקה. "זה סגנון חופשי – מסביר לי ירון בן-עוז – מנהל אדמיניסטרטיבי של האנסמבל ומנגן תופים כמובן. "המנגינות אללו יכולות להביא לסוג של טראנס. אפשר גם לשמוע גוונים של טראנס וכאוס". –מוסיף אחד מהמייסדי הלהקה שי עוז. ואכן, בהתנסותי לרקוד במרכז המעגל ועוד עם עיניים עצומות, הרגשתי משהו פראי ועמוק שעולה בי. "התחלנו לנגן כ-12 שנה בערך" – ממשיך שי. – "היינו בהתחלה על שפת הנחל בקרית חרושת, ניגנו בחופים רבים, במערות. כיום אנחנו הולכים להופיע גם במרכזים לילדים אוטיסטים, לחולי סרטן".
– במה אתה מתעסק ביום-יום?
– אני מקדם עסקים באינטרנט.
– מה זה נותן לך, הנגינה?
– זהו המצבר שלי לכל השבוע, שחרור של לחצים.
עוד מתופף אחד – יוסי צזנה – התחבר ללהקה כ-5 שנים.
– איך הגעת לפה?
– סתם, עברתי בחוף, ראיתי אותם לנגן. אהבתי ומאז נשארתי
– במה אתה עובד?
– אני גרפיקאי, גם כן אני עובד בטיפול נמרץ ומלמד בישול בדן גורמה. וכך נשארתי המומה מרוב המקצועות שלו, ויוסי ממשיך: "גם כן אני מצייר ומפסל". והרשימה יכלה להימשך עוד הרבה אבל נאצרנו.
– מה זה הנגינה בשבילך?
– זה משחרר אותי, מרפא.
אבי אזולי הוא נגן עם סטאז' של 8 שנים. "תמיד התחברתי למנגינות ברזילאיות" – משתף אבי. – "כיום אני בפנסיה ומנגן לתענוג שלי".
– אם לא היית יכול פתאם לבוא לתופף, מה היית עושה?
– אם ייקחו לי את זה, אני אמצא כלי אחר לנגן אליו.
בחור צעיר, מסיים את לימודיו בהוראת האומנות – אסף אלעזרי – בא לנגן הערב פעם ראשונה. הוא מגיע מת"א ואחרי שמסיים, תופס רכבת כדי לחזור למרכז. הוא בא בעקבות אביו – שמו.
כן, דרך אגב, גם בת"א יש מתופפים. שי עוז מספר שבהתחלה, כשהוא חיפש איפה לנגן, הוא היה מגיע כמעט כל שבוע לחוף ת"א ליד הדולפינריום והיה מנגן שם. "רק שהאזור הזה בת"א אין להשוות למה שיש לנו פה, בחיפה – חוף נקי, מסודר ויפה. תענוג לנגן. בת"א, המקום מפחיד ודי מבודד".
באותו ערב לפני שבאתי לפגוש את חבר'ה – הם התחדשו בחולצות כהות כחולות שמופיע עליהן : מתופפים בחוף דדו.
– קיבלנו את זה מעריית חיפה,- מספר ירון בן-עוז. "וזה מצחיק, כי אני זוכר כשרק התחלנו לנגן כאן, התלוננו מהמסעדה הסמוכה על הרעש. הגיעו פקחים ורצו להעיף אותנו מפה. אמרנו להם שלא נזוז עד שלא יוציאו צו".
חלפו מאז 8 שנים.הם כאן כל שבת, החל מ-17:30 ועד 20:00 לפחות ואפילו יותר. מתכנסים אחד-אחד וגם מתפזרים אחד-אחד, וכבר מי שנשאר אחרון אומר לעצמו : זהו. מתקפל והולך לו הביתה. היום כבר אף אחד לא מתלונן על הרעש אלא מגיעים מכל רחבי הארץ כדי לשמוע אותם ולהשתתף בחגיגה שבועית של המתופפים שעושה טוב לנשמה. "היו כבר כמה ארגונים גדולים ומכובדים שרצו לקחת אלינו חסות, לסגור איתנו ארועים, לשלם לנו. אמרנו להם -"לא". אנחנו לא רוצים להיות תלויים באף אחד ושום דבר. לא רוצים להיות מעורבים פוליטית גם".
– אנחנו חופשיים ! – מכריז יוסי צזנה
גם מכסף שקהל היה שם כמו שנהוג בד"כ למנגנים בחוץ, – הם לא קיבלו. "אנחנו לא מחפשים פה פרסומת או כסף",- אומר ירון. – "אנחנו באים כל שבוע, מחכים לשבת הזאת, 17:30 בערב – כדי לתופף, להתחבר ביחד, לעשות את מה שאנחנו אוהבים באמת. זה הסיפוק, התענוג הגדולים של כל אחד מאיתנו.
הם התחילו שלושה : אהוד תלמור, זוהר הכרמלי, שי עוז. כיום הם בסביבות 50 איש. מתופפים על חוף דדו פתוחים לקהל רחב. כל בן-אדם שיש לו ניסיון או אין לו אבל מתחשק לו להיות בקבוצה – יכול להצטרף. באם הוא לא יודע – אז יש את זוהר הכרמלי שהוא מלמד לתופף. ומאחר תקופת הכשרה אפשר לצאת על הבמה ולהביא עם עצמך – את החופש לנגן, חופש לחיות, חופש לאהוב.