אחרי שהצהרתי, רק בשבוע שעבר, שבחודשים האחרונים אני נמנעת מספרים הקשורים באירועים הקשים שפקדו אותנו, נעמדתי ליד ערימת הספרים הממתינים. עיניי צדו את תש"ח של יורם קניוק. לא פחות ולא יותר, חזרה למלחמה ההיא, שאולי מעולם לא הסתיימה. 'לא, לילי, ממש לא!' הוכחתי את עצמי בקול. 'אבל מתי, מתי כבר אקרא משהו שלו?', המשיכו הפינג והפונג והדבר הבא שאני זוכרת זה את הספר פתוח. טוב, נכנעתי, אתחיל ונראה.

שקר שבא מחיפוש אחרי אמת

כמעט שישים שנה אחרי, התיישב יורם קניוק להביט בלבן של עין מלחמת תש"ח. על אף שהוא מודע למגבלה של זיכרון לשחזר נאמנה את שהיה, הוא כותב כה יפה את הרעיון של "שקר שבא מחיפוש אחרי אמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת". לאורך הסיפור הוא חוזר ומדגיש "אני זוכר"באותה נשימה עם הבהרות כמו: "בדברים האלה שאני כותב שוב ושוב, קיימת הלוא – בחום ורעש ומצוקה וכאב וכעס ותימהון – בעיית הזיכרון". 

ולאחר שהבהרנו כי עדות היא מוגבלת, אם תחליטו לקרוא את סיפורו, תתכוננו לקבל הרבה כאפות או 'צ'בחות', בלשון הצבר שגדל בתל אביב של לפני קום המדינה. זה לא מפתיע, נכון? ילד בן 17 שעוזב את בית הספר ומצטרף ללחימה בתנאים לא תנאים ששררו באותם ימים, בקרבות ההזויים שפעם למדנו עליהם כהיסטוריה, המראות שהוא רואה, הריחות שיריח, הפציעות, האבדות, לא יכול לצאת שום ח'יר, כמו שאומרים, מסיפור כואב כזה.

המלחמה

אני בוחרת לצטט כאן משפטים ממקומות שונים בסיפור, שלדעתי מספרים, בלי הנחות, את המלחמה:
"ציירתי גגות, ובייחוד גג אחד שממנו כנראה חשבתי שאני רוצה לקפוץ".
"לפני יציאה לקרב היו אומרים לזקני הקיבוץ, תחפרו את הקברים מהר ככל האפשר כי אנחנו בדרך".
"צעקתי שאני פוחד רק עד שקורה משהו אבל כשקורה משהו אני לא פוחד".
"בבוקר שאחר הקרבות חילקנו בינינו את הבגדים של המתים".
"חיכיתי למוות כדי לנוח מעט".

לא יכולתי לעזוב את תש"ח מרגע ההקדשה לחבריו המתים והחיים ועד לסיום. יורם קניוק תפר בספרו את שמיכת טלאי הקרבות, החברים לנשק, המשפחה, שברי הבריות של אותה תקופה, ערביי לוד, ערב רב התרבויות – המוות והחיים. ואני, הקוראת, על מכונת התפירה, יחד איתו, מפנימה שזו שמיכת חיינו כאן, גם אם לא נעים להתכסות בה.

הסופר כותב ממרומי גילו ועם חשבון נפש ותובנות כמו "גבורה היא לא רק לנצח אלא גם להיכשל". הוא גם לא מבאר לנו את השפה, הוא מדבר את הדיבור שהיה ואיכשהו אפשר בכל זאת להבינו וזה חלק מהקסם בו הוא כותב את הסיפור הזה שלו. עברה יממה מאז סיימתי את הקריאה ואני מרגישה שעיניי ראו, אוזניי שמעו, אפי הריח וסיימתי את חג הפסח עם טעם המרור. רק המגע לא השתתף, לא הייתי יודעת את מי לחבק קודם. 

יורם קניוק הגיש כאן את כל כולו
וההנגשה הזו גרמה לי לרצות יותר ממנו.

פתחתי ויקיפדיה. אחד הדברים הראשונים שנכתבים שם על אדם הוא תאריך הולדתו. חייכתי. קניוק נולד ב-2 למאי 1930. אולי אני סנטימנטלית, אך הרגשתי שיד נעלמה שלפה עבורי את ספרו מהערימה דווקא השבוע. הנה אתם קוראים טור זה ביום שלו, ביום שלי. היום, 2 למאי, אחגוג את יובל שנותיי וכוס לחיים אחת ארים לזכרו של יורם קניוק.

אני מרגישה שזו הייתה זכות עבורי לקרוא ספר זה ובנוגע לשאלה אם נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, תש"ח אכן נשאר. אולי אעשה לי מנהג לקרוא מכתביו סביב תאריך זה בשנה. ועוד דבר שהשאיר לי יורם קניוק במתנה; מחברת זיכרונות אותה התחלתי לאחר הקריאה.

למרות שאני מנהלת יומן שנים רבות וכתבתי סיפורים קצרים וארוכים, אדם צריך לתעד זיכרונותיו, גם את הם מתווכים על ידי רוח הזמן. אולי לאחר הקריאה גם אתם תרצו לשבת על חלון ולכתוב זיכרון, אפשר גם איזה סוד כמוס לפרה ולסוס. 

פרטי הספר: 

תש"ח מאת יורם קניוק, משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.

קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי