לפני כמה ימים חגג העולם, או לפחות החלק בו, שמאמין עדין כי יש לציין את הראשון במאי, חג הפועלים. ברחבי העולם צעדו אנשים האוחזים בדגלים אדומים, שלטים המייצגים את הרעיון בהיבט זה או אחר.
בתקופה הנוכחית יש לכך אולי משנה עוצמה כי השנים האחרונות הביאו לפתחנו את פגעיה של המדיניות המעדיפה את מובילי ומייצגי הקפיטליזם והשוק החופשי, שאיבדו כל רסן והפכו את הציבור העובד במשרות ומשכורות ממוצעות ונמוכות, לחומר הבעירה של הפרט. גם בלי להתייחס למה שקורה בעולם כולו – בפוקוס המקומי שלנו, במשך תקופה ארוכה אנו רואים כיצד אנשים מאוד עשירים, שלא בהכרח מייצרים אלא מוכרים וקונים, מגלחים את חובותיהם בשיתוף פעולה עם הבנקים שאנו רגילים לחוש את הבל פיהם הקר על עורפנו כל אימת שאנו בחריגה או מצוקת מזומנים.
פרשת דנקנר ורוסק עמינוח טרפה את המציאות הזו והוכיחה כי להמון יש קול והשפעה. התארגנות פייסבוק שיצאה אל המציאות, גרמה לכך שאנשים בעלי עוצמה יתייצבו גם הם מול הבנק ויאמרו: אם לדנקנר ממשיכים לוותר הרי איבדנו אמון במערכת ונלך למקום אחר. שבועיים לאחר מכן דנקנר עומד במקום שלא שיער לעצמו שיעמוד בו: הוא עומד לשיפוט הציבור שקבע סדר יום חדש וגרוע מכך, לשיפוטו של שופט שעמד נדהם מול מה שרואות עיניו מדוחות חברת האחזקות של דנקנר ומהדרך בה מתנהלים שם העסקים הכושלים אך משלמי משכורות עתק למנהלי החברה שמאפשרים את ההתנהלות הזו בשקט ובשיתוף פעולה.
בחומת המחאה הונחו לבנים על לבנים. החל מהמחאה החברתית ב-2011 והן ממשיכות להיות מונחות כי זו היתה רק יריית הפתיחה. העובדה שזה לא יכול להמשך כך והציבור הרחב לא יכול להיות מנוהל באופן כה מוחלט וכוחני על ידי קומץ מחליטים ובעלי קשרים, חילחלה למודעות הציבור הרחב באופן שחוצה דעות פוליטיות ואף כלכליות. אף אחד לא אוהב לחשוב שבשעה שממנו נגזל הביטחון הכלכלי, תזונתי, תעסוקתי, בריאותי, יש חבורה מצומצמת של אנשים שאינם מסתפקים בהיכלות הפאר בהם הם מתגוררים ובחיי השפע והתענוגות שהם חיים. הם רוצים עוד ובדרך לקחת את המעט שנותר למי שיש לו מעט ואפילו פחות מכך.
חזרה לאחד במאי, בניגוד למה שרבים סבורים כי זהו חג קומוניסטי מבית היוצר של לנין וסטאלין, הרי שמקורו של ציון היום הוא דוקא בקנדה ובהמשך בארצות הברית משנות ה-70-80 של המאה ה-19 והוא החל בהפגנה של פועלי הדפוס בקנדה לקביעת יום עבודה המוגבל ל-9 שעות. התארגנות פועלים לא היתה חוקית באותם ימים ודוכאה ע"י כוחות הביטחון אך המחאה יצרה הדים גם בארה"ב והפועלים יצאו לרחוב במטרה להטיב את תנאי עבודתם. בהמשך היו מהומות ונהרגו פועלים ומפגינים וכסמל לדם שנשפך, דם הפועלים, נקבע הדגל האדום.
הרעיון התפשט לרחבי תבל ורק שנים מאוחר יותר הגיע לארצות שהובילו את הרעיון הקומוניסטי. משום מה הרעיון של יצירת תנאים הגיוניים לעבודת מעמד הפועלים הפך להיות ייצוג של הרעיון הקומוניסטי כאשר פועלים יש בכל מקום ובכל חברה. אין עוררין על כך שכולם, כל האנשים העובדים זקוקים ורוצים מסגרת יום עבודה הגיונית ומשכורת ותנאים המכבדים את עבודתם.
האם מישהו מאיתנו היה מעלה על דעתו כי עבודתו תתנהל בלי הגדרת זמן, תנאים וזכויות?
קשה להאמין שמישהו יענה על כך בחיוב.
הפרדוכס הוא שכיום, יש לא מעט ציבורים עובדים המתנהלים באזור הדמדומים של זכויות בגין עבודתם. זו יכולה להיות הקופאית, השומר ועובד הניקיון ואלו יכולים להיות גם עובדי הייטק או דרג ניהול זוטר שעובד ללא מסגרת שעות, על חוזה אישי שמשלם להם משכורת ממוצעת, שהוא שם מכובס ל"להישאר בעבודה כמה שצריך בלי תשלום עבור שעות נוספות ובלי זכויות מיוחדות"
האם הם בהכרח יצטרפו למצעד של 1 במאי כדי להזכיר למעסיקים ולממשלה כי הם בעצם הפועלים והמניעים בפועל של הכלכלה, של התל"ג ושל הצמיחה הנכספת? התשובה תהיה כנראה שלילית לגבי רובם הכנעט מוחלט. גם אם יתמכו ברעיון הם לא יצטרפו אליו.
המצעד הפך לייצוג של רעיונות המוגדרים מהשמאל, והשמאל הוא חברתי בראייתו. גורמים אחרים הופכים אותו להזדמנות להצפת נושא הסכסוך. הם עושים זאת בגלל שהקהל העיקרי שאינו בהכרח פוליטי נעדר ממנו: קולם של האנשים העובדים, שאינם משתכרים דיים, שחיים בפחד מהמחר ומבינים שהקרקע הכלכלית שהם חשבו אותה ליציבה יחסית הולכת ונשמטת.
ציבורים אלו היו צריכים ללכת במצעד של 1 במאי, וכמו שזירת הפייסבוק געשה ותבעה דין אחד לדנקנר וללקוח הממוצע בבנק והצליחה לייצר מציאות שונה, אך טבעי הוא שבמצעד התובע את זכויות העובד יצעדו מאות אלפי אנשים עובדים אך עניים, עובדים ללא מסגרת שעות וחשופים בכל עת לפיטורים מעכשיו לעכשיו, עצמאים שאין להם רשת ביטחון כלכלית בדומה לשכירים בעת קריסת העסק במציאות כלכלית קשה.
לו היו אנשים אלו שהם בעצם אני, אתה וכולנו כמעט יוצאים לרחוב ומודיעים שאיננו מוכנים להיות הדלק עימו מניעים את הכלכלה אשר נשרף ולא נשאר ממנו זכר ולבטח לא מחוייבות, יכול להיות שמישהו שם היה מתחיל לפעול ולהבין שהמציאות השתנתה כמו שרוסק עמינוח הבינה שלא תוכל להיות יותר הספרית של דנקנר
.