קיבלנו יום חופש על חשבון המדינה. שוב, דפקנו את השיטה! האומנם?
בבחירות האחרונות 41.44% מבעלי זכות הבחירה בחיפה, בקריות ובטירת כרמל לא הצביעו. אחרי שנים של מלחמות, טילים, זיהום אוויר והבטחות שלא קוימו, הגיע הזמן לחשבון נפש. לא רק של ממשלות ישראל, אלא גם שלנו.
* הערת העורך: כ-40 אלף קולות הם מנדט אחד.
ביום שלישי, 27 באוקטובר, יתקיימו הבחירות לכנסת. יום שבתון. אפשר לנסוע לכנרת, לרדת לים או להישאר במיטה. הפוליטיקאים ימשיכו להתווכח, המפלגות ימשיכו להבטיח, ואנחנו הרווחנו יום חופש. אבל אם לא נלך להצביע, נשלם על יום החופש הזה, בריבית דריבית ובמיטב בנינו.
בבחירות 2022, בחיפה, קריית אתא, קריית ביאליק, קריית מוצקין, קריית ים ובטירת כרמל, 182,000 בעלי זכות בחירה, לא הצביעו.
אני אומר שנית, שימו לב: מאה שמונים ושניים אלף איש! שיעור ההצבעה באיזור חיפה עמד על 58.56% בלבד, לעומת 70.63% בכלל המדינה. אז תגידו, יצאנו מדעתנו?
מדינה שלמה דחוסה לעיר אחת
חיפה היא ישראל בזעיר אנפין. יהודים וערבים, ארמנים, יהודים משיחיים ומוסלמים, נוצרים ובהאים, דתיים וחילונים, צעירים וקשישים, ותיקים ועולים. ים ונמלים, רכבות ושדה תעופה, תעשייה כבדה, בתי חולים ואוניברסיטאות, הרים, יערות וואדיות. עיר שממחישה מדי יום כיצד אפשר לחיות יחד.
אבל עיר שגם ממחישה מה קורה כשבעיות חמורות נותרות ללא מענה:
מתקנים פטרוכימיים, מאגרי דלק, שכונות הגובלות בחורש צפוף, מבנים ישנים ללא מיגון ואוכלוסייה קשישה, המתקשה להגיע למרחבים מוגנים בזמן מלחמה, כשעיקר האיום הוא על הצפון. מערך כבאות והצלה דירג את חיפה וקריית טבעון כערים המסוכנות בארץ ומבקר המדינה מצא ליקויים בהיערכות. תוסיפו לזה מדינה בה ממשלה שמנהלת 7 חזיתות לחימה, מתוכן אחת גדולה מאוד בצפון ותקבלו את התוצאה של מדיניות ממשלתית. בערבית קוראים לזה פאודה. ויש לזה מילה גם ברוסית.
תעזבו פוליטיקה רגע. ההצבעה היא על החיים שלנו בחיפה.
ביטחון המדינה, גיוס לצה״ל, נטל המילואים, הכלכלה ועתיד הדמוקרטיה הם נושאים לאומיים כבדי משקל. בחיפה לבדה מתגוררים כ־14 אלף משרתי מילואים. מאחורי המספר הזה משפחות, מקומות עבודה וילדים שהמתינו להוריהם.
אבל בואו נהיה לרגע אגואיסטים. פשוט אגואיסטים: חיפה אינה פריפריה שמבקשת טובות מהמדינה. היא אחת הערים שעל כתפיהן נשענת המדינה יותר מכל עיר אחרת! כמה נמלים יש בירושלים? כמה אוניברסיטאות יש באשדוד? חיפה מייצרת, מייצאת, חוקרת, מרפאת, מפתחת ומגינה. ודווקא משום כך, השאלה מה היא מקבלת בחזרה, בביטחון, במיגון, בתשתיות, בבריאות ובאיכות החיים, אינה שאלה מקומית בלבד. היא שאלה לאומית. בואו נעשה אותה חשובה! מי מתקצב את המיגון? מי קובע את עתיד מפרץ חיפה? מי אחראי להיערכות לאסונות? אלה החלטות של בני אדם, לא גזירת גורל. זה לא שאין לי ביקורת על יונה יהב. בחיי שכן. אבל כשאנחנו לא מצביעים, אנחנו מכשילים אותו ואת עצמנו: יש דברים שהם גדולים בהרבה מראש עיר, בולדוזר ככל שיהיה (כן, גם מחולדאי) צאו לבחור כנסת ולבחור ממשלה.
אבל אל תפריעו לחיפאים לראות טלוויזיה ולהתלונן
בואו נודה: אנחנו, החיפאים, לא בדיוק ידועים כמי שממהרים לעלות על בריקדות. גם כשיש סיבות טובות מאוד לעשות זאת.
בהפגנה מול בז״ן השבוע, התייצבו בקושי 20 איש. הייתי מרוצה עד הגג. זה הצטלם טוב, בעדשה הנכונה שדוחסת אותם בצפיפות לכתבות בעיתון. אבל זה לא הסתדר טוב במציאות בשטח.
בהפגנות מוצ״ש במרכז חורב משתתפים לעיתים כמה מאות. קרנבל במונחים חיפאיים. 30 שוטרים, 5 אנשי יס״מ. ממש חיפה בוערת. בימים הסוערים יותר הגיעו גם אלפים בודדים.
החיפאים לא מעורבים ציבורית. נקודה, סימן קריאה. תוכיחו לי אחרת.
ובינתיים, חוטפים טילים ונושמים בנזן בגלל מדיניות ממשלה שבחרו אחרים בשבילנו.
והתלונות אינן פוסקות: על זיהום האוויר, על התשתיות, על המיגון. מול הטלוויזיה, בשיחות סלון וברשתות החברתיות, לכולנו יש דעה נחרצת. אבל לצאת מהבית? להשתתף במאבק ציבורי? לדרוש תשובות? איזו דרישה חסרת אחריות מצידי. עוד ניתקל באיזה תן.
התנהלות של ״נו, שוין״
אז מה הפתרון? תבוסתנות? הרמת ידיים? נחזור לבית אבא (חושי) וכמיטב המסורת החיפאית הישנה, נכבה את האורות ונלך לישון בשבע בערב? זה הפתרון החיפאי לכל בעיה? נוחות?
בצרפת שורפים את פריז על עלייה במחירים. אצלנו לא חסרות סיבות למחות, אבל לא צורך לחקות את פריז, לחסום כבישים או להבעיר צמיגים כדי לקיים דיון על מעורבות אזרחית. פשוט צריך לצאת להצביע!
אנחנו לכודים במעגל שמזין את עצמו. השלטון אינו נותן מענה מספק, הציבור מתאכזב, האמון נשחק והמעורבות פוחתת. ההתרחקות מהתהליך הדמוקרטי מעמיקה את תחושת חוסר ההשפעה, ובפעם הבאה כבר קל יותר לומר ששום דבר לא ישתנה. וכאן בדיוק טמונה האירוניה. זה מעגל שחייבים לפרוץ.
ממתי ייאוש הפך לתוכנית עבודה?
השאלה אינה אם מותר להתאכזב, לכעוס או להימנע מהצבעה. כל אלה חלק מחירותו של האזרח. השאלה היא כיצד שוברים את מעגל האכזבה וחוסר המעורבות, בלי לפטור את השלטון מאחריות ובלי להפיל את כל האשמה על הציבור.
המדינה היא אנחנו
״המדינה הפקירה״. ״המדינה לא דאגה״. לפעמים הביקורת מוצדקת לחלוטין. אבל המדינה אינה מושג ערטילאי. המדינה היא אנחנו.
ילדינו לא בחרו ממשלה ולא קבעו תקציבי מיגון. ובכל זאת, הם יחיו עם התוצאות. הקלפיות נסגרות ב-22:00 בערב. החלטות הממשלה הבאה ילוו אותנו שנים, ועל החלטות שגויות כולנו עלולים לשלם בריבית דריבית.
האחריות למחדלי העבר מוטלת על ממשלות ישראל לדורותיהן. האחריות לעתיד מוטלת עלינו. אל תשבו בבית ואל תצאו לטייל לפני שיצאתם להצביע!