הדיון סביב עתיד מזרח קריית ביאליק (או "קדמת ביאליק" בשמו הקודם) שוב מתעורר, ולא במקרה. מצד אחד, מדובר באחת מעתודות הפיתוח המשמעותיות באזור הקריות, וכן אחת משתי האחרונות בהחלט בגבולות קריית ביאליק. מצד שני, כל תוכנית בנייה גדולה שנוגעת לעיר קיימת מעלה מיד חששות אצל התושבים: עומסי תנועה, צפיפות, מחסור בתשתיות, בתי ספר, גני ילדים ושינוי באופי העיר.
לכן, כאשר ראש עיר מתבטא נגד קידום שכונה חדשה, קל להבין למה זה מקבל הד ציבורי. מבחינת לא מעט תושבים, זו אמירה שמסמנת שהעירייה לא מתכוונת לעמוד מהצד ולתת למדינה להעמיס עליה עוד אלפי יחידות דיור בלי פתרונות.
אבל מי שמכיר את עולם התכנון בישראל יודע שהצהרות מהסוג הזה הן לא תמיד סוף פסוק. לעיתים הן דווקא תחילתו של משא ומתן.
ראשי ערים לא ממהרים לאמץ תוכניות שמגיעות מלמעלה, בטח לא כאשר מדובר באלפי יחידות דיור שעלולות להכביד על תשתיות קיימות. מבחינתם, התנגדות פומבית היא גם מסר לתושבים, אבל גם מסר למדינה: אם אתם רוצים לבנות כאן, תצטרכו להביא איתכם כבישים, תקציבים, מוסדות ציבור ופתרונות אמיתיים.
לכן, צריך לקרוא את ההתנגדות של העירייה בזהירות. היא לא בהכרח אומרת שהתכנון ירד מהשולחן. במקרים רבים היא מסמנת שהמאבק עבר לשלב הבא, השלב שבו העירייה מנסה לוודא שהיא לא נשארת עם יחידות הדיור, אבל בלי הכלים להתמודד איתן.
לא כל התנגדות היא עצירה
בשיח הציבורי יש נטייה להפוך כל אמירה תקיפה לכותרת חד משמעית. ראש עיר התנגד, אז התוכנית לא תצא. ועדה ביקשה השלמות, אז הפרויקט נתקע. תושבים מחו, אז הכל ירד מהפרק.
בפועל, תכנון עירוני כמעט אף פעם לא עובד ככה. במיוחד לא כאשר מדובר במתחמים גדולים, שנמצאים על שולחן המדינה ומוסדות התכנון.
תוכנית גדולה לא מתקדמת בקו ישר. היא עוברת התנגדויות, תיקונים, דרישות להשלמות, בחינה של תשתיות, מאבקים בין העירייה למדינה ולעיתים גם הצהרות חריפות שנועדו לשפר עמדות. זה לא אומר שהכל מאושר, אבל זה גם לא אומר שהכל נעצר.
במזרח קריית ביאליק, כמו בערים רבות אחרות, הסיפור אינו רק שאלה של בעד או נגד בנייה. הסיפור האמיתי הוא מי ישלם על התשתיות, מי יקבל אחריות על הפיתוח, איך ייראה החיבור לעיר הקיימת ומה העירייה תצליח לקבל מהמדינה לפני שהמהלך יתקדם.
העירייה לא בהכרח זו שמובילה את המשחק
אחת הנקודות שפחות מובנות לציבור היא ההבדל בין תוכנית שהעירייה יוזמת לבין תוכנית שמגיעה ממסלול רחב יותר, דרך גופי ממשלתיים או מוסדות תכנון עליונים.
כאשר ראש עיר אומר שהעירייה היא לא זו שתקדם תוכנית מסוימת – זו יכולה להיות אמירה נכונה לגמרי, משום שאכן לא היא זו שתהיה היזם התכנוני, אלא אותו גוף ממשלתי או מוסד תכנון. במילים אחרות, יש הבדל גדול בין "אנחנו לא מקדמים" לבין "זה לא יקרה".
בלא מעט מקרים בישראל, תוכניות משמעותיות קודמו למרות התנגדויות של רשויות מקומיות. העירייה יכולה להתנגד, לדרוש תנאים, להפעיל לחץ, לעכב, להופיע מול ועדות ולהציג עמדה תקיפה. אבל כאשר המדינה רואה באזור מסוים עתודת פיתוח חשובה, ההתנגדות העירונית הופכת לא פעם לחלק מהמו״מ ולא למחסום מוחלט.
וזו בדיוק הסיבה שהצהרות פוליטיות צריכות להיקרא בזהירות. הן חשובות, הן משקפות לחץ ציבורי אמיתי, אבל הן לא תמיד משקפות את הכיוון התכנוני הסופי.
למה ראש עיר בכלל מתנגד?
כדי להבין את ההתנהלות של ראש עיר, צריך לזכור למי הוא מחויב קודם כול: לתושבים הקיימים.
התושבים רואים את הפקקים, את העומס על התשתיות, את המחסור במוסדות ציבור ואת החשש משינוי באופי העיר. מבחינתם, כל שכונה חדשה היא לא רק עוד דירות על הנייר, אלא עוד מכוניות, עוד ילדים במערכת החינוך, עוד עומס על הכבישים ועוד דרישה לשירותים עירוניים. מאד חשוב להם שראש העיר יתעמק דווקא בחיזוק השכונות הקיימות, בין היתר באמצעות התחדשות ושיפור תשתיות.
במצב כזה, ראש עיר שלא מתנגד עלול להיתפס כמי שמוותר מראש. על כן, התנגדות פומבית היא לעתים מהלך כמעט מתבקש מבחינה פוליטית, על אחד כמה וכמה למי שמעוניין להיבחר לקדנציה נוספת.
אבל כאן נכנסת השאלה המעניינת: האם ההתנגדות נועדה לעצור את התוכנית, או האם היא נועדה בכלל לשפר את התנאים שבהם היא תתקדם?
לא תמיד קל לדעת. לפעמים התשובה היא "גם וגם". ראש עיר יכול להתנגד היום, לנהל מו״מ מחר, ובסוף להסביר לתושבים שהמהלך נכפה עליו מלמעלה, אבל שהוא הצליח להשיג עבור העיר תקציבים, כבישים, מוסדות ציבור ושטחי תעסוקה.
זה לא תסריט דמיוני. זו בדיוק הדרך שבה הרבה תוכניות גדולות מתקדמות בישראל.
ניתן לקחת כדוגמה את נושא מס הרכוש, שעלה לכותרות סביב אישור חוק ההסדרים האחרון. נושא זה היה אינטגרלי מהכותרות הצהובות במשך חודשים, וכפועל יוצא יצר כמות גדולה של כתבות מבהילות. רבים נכנסו לפאניקה נוכח הצעות גרנדיוזיות לגביית מס נוסף על רכיב הקרקע, במטרה לממן את הגרעון התקציבי שנוצר עקב התעצמות עלויות המלחמה. בדיעבד, אחרי שההצעה ירדה מהשיח, לבקשת החרדים, התחוור לכל כי הרעיון בעיקר שימש כקלף מיקוח פוליטי. כל כך הרבה רעש וצלצולים לשווא, ממש בבחינת סערה בכוס מים.
המאבק הוא לא רק על דירות, אלא על כסף ותשתיות
כאשר מדברים על שכונה חדשה, הציבור נוטה לספור יחידות דיור, בעוד שהעירייה מסתכלת גם על משהו אחר לגמרי: תקציבים.
שכונת מגורים לבדה לא תמיד משתלמת לרשות מקומית. היא מייצרת צורך בבתי ספר, גני ילדים, ניקיון, תחזוקה, כבישים, גינות ושירותים עירוניים. לעומת זאת, שטחי מסחר ותעסוקה מכניסים ארנונה גבוהה משמעותית – וכך לחזק את קופת העירייה.
על כן, במאבקים מהסוג הזה, העירייה לא נלחמת רק נגד צפיפות, היא נלחמת על תמהיל. יותר תעסוקה, יותר מסחר, יותר תקציבי מדינה, יותר התחייבויות לתשתיות לפני אכלוס.
במובן הזה, התנגדות חריפה יכולה להיות כלי. היא מייצרת לחץ, מעלה את המחיר הפוליטי של התוכנית, ומכריחה את המדינה להגיע לשולחן עם הצעות טובות יותר.
מי שמסתכל רק על הכותרת בנוסח "העירייה מתנגדת" למעשה מפספס את החלק החשוב יותר: מה העירייה מנסה להשיג באמצעות אותה התנגדות.
"קדמת ביאליק" ו"ביאליק על הפארק" הן לא בהכרח סיפור אחד
עוד בלבול שנוצר בשיח הציבורי הוא הערבוב בין תוכניות שונות במזרח קריית ביאליק. כאשר יש דיון סביב תוכנית אחת, קל להסיק שכל התכנון באזור נמצא באותו מצב.
בפועל, תכנון עירוני גדול נבחן בדרך כלל במבט רחב יותר. מתחם אחד יכול להיתקל בדרישות השלמה, בזמן שמתחם אחר ממשיך להיבחן במסלול אחר. תוכנית אחת יכולה לדרוש תיאום עם תוכנית סמוכה, בלי שזה אומר ששתיהן נעצרו.
על כן, אין מניעה עקרונית לקדם מהלכים שונים במקביל, כל עוד מוסדות התכנון דורשים התאמות, חיבורים ופתרונות כוללים. לפעמים דווקא הדרישה לתמונה רחבה יותר מלמדת שהמרחב כולו נלקח ברצינות.
במילים פשוטות, העובדה שיש התנגדות או דרישה להשלמות סביב תוכנית אחת לא אומרת שכל עתיד מזרח קריית ביאליק ירד מהשולחן.
המדינה חזקה יותר מהרשות המקומית
זה אולי לא נוח לשמוע, אבל זו המציאות: בישראל, המדינה מחזיקה בכח גדול יותר משמעותית מאשר הרשויות המקומיות. היא זו שקובעת מדיניות דיור רחבה, היא זו שמקדמת תוכניות במסלולים ארציים, והיא גם זו שמחזיקה בחלק גדול מהתקציבים הדרושים לפיתוח עירוני. רשויות מקומיות, במיוחד כאלה שאין להן בסיס גדול של תעסוקה ומסחר כמו בערים החזקות במרכז, תלויות במידה רבה בתקציבים שמגיעים מלמעלה.
על כן, כאשר המדינה רוצה לקדם אזור מסוים, העירייה יכולה להיאבק, אבל היא גם יודעת שבסוף ייתכן שתצטרך להגיע להבנות.
המשחק האמיתי הוא לא תמיד עצירה מוחלטת של התוכנית, אלא שיפור תנאים: כמה כסף ייכנס לעיר, אילו כבישים יוקמו, כמה מוסדות ציבור יבנו, האם יהיו שטחי תעסוקה, מה יכנס להסכם הגג, מה העירייה תוכל להציג לציבור כהישג וכד'.
במובן הזה, ההתנגדות של ראש עיר אינה בהכרח סימן לכך שאין תוכנית. לפעמים היא סימן לכך שהעירייה מבינה שהתוכנית עשויה להתקדם, ולכן היא מנסה להגיע לשם עם כמה שיותר הישגים.
הציבור רואה הצהרה, מוסדות התכנון רואים תהליך
הפער בין השיח הציבורי לבין עולם התכנון יוצר הרבה בלבול.
ברשתות החברתיות הכול נראה חד: בעד או נגד, תצא או לא תצא, העירייה ניצחה או המדינה ניצחה.
בפועל, מאחורי הקלעים הדברים הרבה פחות דרמטיים והרבה יותר איטיים. יש מסמכים, דיונים, תיקונים, תשתיות, חוות דעת, התנגדויות, הסכמות, תקציבים ופשרות.
דווקא בגלל זה, לא כדאי להתרגש מכל אמירה פוליטית כאילו היא הכרעה סופית. היא חלק מהאירוע, אבל לא כל האירוע.
ראש עיר יכול לומר שהוא מתנגד, ובאותו זמן המדינה יכולה להמשיך לבחון את המרחב. ועדה יכולה לבקש השלמות, וזה לא אומר שהיא דחתה את עצם הרעיון. תושבים יכולים להפעיל לחץ, וזה לא אומר שהתוכנית נעלמה.
התכנון בישראל מתקדם לא פעם דרך חיכוך. לפעמים החיכוך הזה נראה לציבור כמו פיצוץ. בפועל, הוא חלק מהדרך להסכמות.
אז מה צפוי לקרות במזרח קריית ביאליק?
בשלב הזה מוקדם לקבוע לוחות זמנים מדויקים, אבל קשה להתעלם מהמגמה: מזרח קריית ביאליק נמצא על שולחן התכנון, וההתנגדות של העירייה לא בהכרח משנה את הכיוון הזה.
צריך לזכור שגם אם העירייה מתנגדת לתוכנית אחת, זה לא אומר שכל התכנון באזור נעצר. קדמת ביאליק וביאליק על הפארק הן לא אותו דבר, ואין מניעה עקרונית שתהליכים שונים במזרח העיר יתקדמו במקביל, תוך התאמות, דרישות תשתית ותכנון כולל.
ההתבטאות של ראש העיר צריכה להיקרא גם דרך המשקפיים הפוליטיות. הוא מדבר אל התושבים הקיימים, שרבים מהם חוששים מתוספות בנייה, עומסים וצפיפות. מבחינתו, התנגדות פומבית היא דרך להראות שהוא שומר על העיר, וגם דרך לפתוח משא ומתן חזק יותר מול המדינה.
מנגד, בישראל, כאשר תוכנית מגיעה מלמעלה ומקודמת על ידי גופים חזקים יותר מהרשות המקומית, לעירייה אין בהכרח יכולת לעצור אותה. היא יכולה לעכב, לדרוש, להתנגד ולנסות לשפר תנאים, אבל לא בהכרח להוריד את התוכנית מהשולחן.
לפיכך, מי שמסתכל רק על ההצהרות עלול לקבל תמונה חלקית. הסיפור האמיתי הוא לא אם ראש העיר אמר שהוא מתנגד, אלא האם התכנון ממשיך להתקדם מאחורי הקלעים, מי מקדם אותו ומה המדינה תדרוש או תיתן לעירייה כדי שהמהלך יבשיל.
במילים פשוטות: ההתנגדות לא מפתיעה, והיא גם לא בהכרח דרמטית כמו שהיא נשמעת. במקרים רבים זו בדיוק הדרך שבה תוכניות גדולות מתחילות את שלב המיקוח שלהן מול הרשויות המקומיות.