אפשר לדבר בוושינגטון – אבל ההכרעה עם לבנון נמצאת במקום אחר | מוחמד עוסמאן

התמונה שיצאה מוושינגטון נראית מבטיחה, נציגים מישראל ומלבנון יושבים לשיחות ישירות, בהם שגריר ישראל ד״ר יחיאל לייטר, השגרירה הלבנונית נדא חמאדה מעווד, ולצידם שר החוץ האמריקני מרקו רוביו. אחרי עשרות שנים של נתק, זה נראה כמו רגע של התקדמות.

אבל מי שמכיר את המציאות במזרח התיכון יודע: זה לא המקום שבו נקבע אם יהיה שלום.

עבור תושבי הצפון, השיחות הללו אינן רק סוגיה מדינית. הן שאלה יומיומית של ביטחון. בגליל, בערים ובקו העימות, כל הסכם נבחן לא בכותרות, אלא בשאלה פשוטה: האם ניתן לחזור לשגרה, והאם השקט יחזיק מעמד.

השיחות בין ישראל ללבנון מתקיימות תחת חסות אמריקנית, ומטרתן לייצר יציבות בגבול הצפון. אלא שהשאלה איננה רק מה ייאמר סביב השולחן, אלא מי יוכל ליישם זאת מחוץ לו.

לבנון איננה מדינה שפועלת רק לפי שיקולים מדינתיים רגילים. חיזבאללה הוא גורם כוח מרכזי בתוכה, לא רק פוליטית, אלא גם צבאית ומשפיע באופן ישיר על המציאות הביטחונית בגבול עם ישראל. במציאות כזו, כל הסכם בין ישראל לממשלת לבנון תלוי לא רק בהסכמה רשמית, אלא גם ביכולת לאכוף אותו בפועל.

כאן נכנסת לתמונה איראן

השפעתה של טהרן בלבנון איננה תיאורטית. היא מתבטאת לאורך שנים דרך חיזבאללה, פוליטית,
צבאית ואסטרטגית. לכן, גם אם יושגו הבנות במסגרת המו״מ הנוכחי, קשה לראות כיצד ניתן יהיה ליישם אותן ללא הסכמה רחבה יותר בזירה האזורית.

בפועל, כל הסדר בין ישראל ללבנון עובר גם דרך טהרן ולא רק דרך ביירות או וושינגטון.

גם לאחר הפסקת האש בין ישראל ללבנון, ניכרת הזיקה בין הזירות. שר החוץ האיראני עבאס עראקצ׳י, הודיע כי בתיאום עם הפסקת האש בלבנון, מצרי הורמוז פתוחים לתנועת ספינות מסחריות, הודעה שקיבלה חיזוק גם מצד נשיא ארה״ב דונלד טראמפ. הרצף הזה ממחיש עד כמה ההתפתחויות באזור אינן מבודדות זו מזו ועד כמה ההכרעות אינן מתקבלות רק בזירה אחת.

ההיסטוריה מלמדת שהסכמים בלבנון אינם נבחנים על הנייר, אלא במבחן הכוח בשטח. הסכם ה-17 במאי (1983), שנחתם בתיווך אמריקני, המחיש זאת היטב: רצח בשיר ג׳ומייל בספטמבר 1982 גדע את התקווה לשלטון מרכזי חזק, והותיר את אחיו, אמין ג׳ומייל, כנשיא חלש שפעל תחת לחצים ישראליים וסוריים. כאשר “בעל הבית” בדמשק, חאפז אל־אסד, החליט להטיל וטו, ההסכם לא יושם ובסופו של דבר בוטל. הלקח ברור גם היום: בהיעדר ריבונות אפקטיבית בביירות, ונוכח השפעה אזורית מתמשכת, כל נייר חתום עלול להתברר כהסדר זמני בלבד.

גם כיום, הפער בין הצהרות מדיניות לבין המציאות בשטח נותר בעינו. חיזבאללה ממשיך להיות גורם כוח מרכזי, וההשפעה האיראנית לא נעלמה.

לכן, גם אם השיחות בוושינגטון יתקדמו, אין בכך ערובה לשינוי עומק של המציאות הביטחונית בצפון. לכל היותר, ייתכן שמדובר בניסיון לייצר שקט זמני, לא פתרון יציב.

המשמעות עבור תושבי הצפון ברורה במיוחד. יציבות בגבול איננה רק יעד ביטחוני, אלא תנאי לחיים עצמם, לחינוך, לכלכלה, ולעצם האפשרות לחיות ללא איום מתמיד.

לכן השאלה איננה רק אם השיחות יימשכו, אלא מי באמת מחזיק במפתח להכרעה.

ולפחות כרגע, הוא לא נמצא בוושינגטון, אלא במציאות האזורית שמכתיבה את גבולות ההסדר.

הכותב: מוחמד עוסמאן – פעיל פוליטי וחברתי ועיתונאי עצמאי, לשעבר יועץ בכנסת מטעם מפלגת רע״ם