השבוע ציינה עיריית חיפה את יום העובדות והעובדים הסוציאליים, ובחרה לעשות זאת באמצעות ריקוד משותף. לכאורה מחווה חמודה, רגע של הפוגה, ניסיון להגיד תודה. אבל המחווה הזאת העלתה לי צרבת. כי בזמן שעובדות סוציאליות מתבקשות לחייך למצלמה ולרקוד יחד, הן חוזרות מיד אחר כך לאותה מציאות בלתי אפשרית: שכר שלא מאפשר להתקיים בכבוד, עומס תיקים שלא מאפשר לתת מענה אמיתי ומערכת רווחה שמתבקשת לעשות המון, עם כלום משאבים.
במהלך המלחמה נחשפת מערכת הרווחה במערומיה, ומתגלה עד כמה מצבה חמור. מאות, ואולי אלפי משפחות מתקשות להשיג אפילו מזון בסיסי, ומתמודדות עם מצבי רווחה קשים וללא מענה הולם בשל מחסור חמור במשאבים. אנו מגדלים דור של ילדים הנושאים טראומות עמוקות, אך העירייה ממשיכה לקצץ בתקציבי הרווחה ולפגוע ביכולתם לקבל תמיכה שתאפשר להם חיים תקינים. מדי שבוע מתגלים קשישים עריריים שנפטרו לבדם בבתיהם, מבלי שאיש שם לב או ידע על כך.
מי שנמצאת בשטח יודעת שזה לא עניין של מחווה כזו או אחרת, אלא של סדרי עדיפויות. בשנה האחרונה נאבקנו נגד קיצוצים בתקציבי הרווחה, מאבק שלא נולד מתוך עיקרון מופשט אלא מתוך החלטה של העירייה לקצץ עוד יותר בשירותים. מה שמביא לכך שמשפחות שמחכות חודשים לשירות, קשישים שנשארים לבד, צעירים שנופלים בין הכיסאות. העובדות הסוציאליות הן אלה שפוגשות את כל זה יום־יום, והן גם אלה שנאלצות להסביר למה אין, למה אי אפשר, למה התקציב נגמר.
וכשזה המצב, ריקוד משותף מרגיש פחות כמו הוקרה ויותר כמו הסחת דעת. לא כי אין מקום לשמחה או לרגעים אנושיים בתוך עבודה כל כך קשה, אלא כי אי אפשר להפריד בין הסרטון שמעלים לעמוד הפייסבוק, לבין מה שקורה מתחת לפני השטח, במציאות שהן פוגשות. אי אפשר לחגוג את העובדות הסוציאליות בלי לשאול באיזה תנאים הן עובדות ואי אפשר לדבר על הערכה בלי לדבר על תקציבים, תקנים ועומסים.
האמת היא שמערכת הרווחה בחיפה מתוחה עד הקצה, כבר הרבה זמן. לא כי אין בה נשים טובות. להפך, היא נשענת על מסירות יוצאת דופן של עובדות ועובדים שבוחרים להישאר למרות הכל, אלא כי העירייה לא מציבה את רווחת התושבים במקום גבוה מספיק בסדר העדיפויות. וכשזה קורה, מי שמשלמות את המחיר הן קודם כל העובדות הסוציאליות, אבל מיד אחריהן גם התושבות והתושבים שהיו אמורים לקבל שירות.
אז אם כבר יום העובדות הסוציאליות, אולי הגיע הזמן להגיד משהו אחר. לא תודה כללית, אלא התחייבות. התחייבות להפסיק לקצץ ברווחה. להגדיל תקנים. להפחית עומסים. לוודא שתקציבי פעילות, לא נשארים על הנייר אלא, מגיעים למי שצריך אותם בפועל ובעיקר להבין שעובדות סוציאליות הן לא עוד אגף עירוני שאפשר להתייחס אליו כאל סעיף תקציבי גמיש, אלא תשתית בסיסית של עיר שרוצה להיות ראויה לתושבים שלה.
כי בסוף, עובדת סוציאלית לא צריכה יום ריקודים. היא צריכה מערכת שמאפשרת לה לעשות את העבודה שלה. ואם העירייה באמת רוצה לכבד אותן, היא לא צריכה לארגן עוד אירוע, היא צריכה לשנות סדרי עדיפויות.
הכותבת: עופרי פרץ, חברה בהנהגת תנועת 'רוב העיר', חברה בוועדת רווחה לשעבר, עו"סית ומתכננת ערים.
כל הכבוד לעובדות והעובדים הסוציאלים שמחזיקים את הנפש והצרכים של הזקוקים להם במיוחד בשנים האחרונות.
עובדים בתנאים לא הגיוניים. מגיע לשפר באופן משמעותי את תנאי העסקתם