מוטי אליה – ישראלי שתקוע בדובאי: "אני צריך לדאוג לעצמי" – ראיון

(חי פה) – מוטי אליה ישראלי מצא את עצמו בסיטואציה מורכבת כאשר נתקע בדובאי בדרכו חזרה מהודו לישראל. עם פרוץ הלחימה וסגירת המרחב האווירי בעקבות ירי טילים לעבר איחוד האמירויות, תוכניתו לנפוש יומיים הפכה לשהות ארוכה וממושכת בנכר. בראיון לאקי פלקסר מתאגיד החדשות החיפאי "חי פה", הוא מתאר מציאות של חוסר ודאות משוועת.

ההלם הראשוני והתובנה כי השהות תתארך

מוטי אליה ישראלי הגיע לדובאי ביום רביעי, לאחר טיול בהודו, במטרה לנוח מעט, לבצע רכישות וליהנות מהאוכל המקומי לפני חזרתו המתוכננת לארץ ביום שני. אלא שבשבת הכל השתנה; המלחמה פרצה, השמיים נסגרו, וטילי אויב החלו להיות משוגרים לעבר איחוד האמירויות. מוטי מספר כי הבין מיד שהסיפור הזה לא הולך להסתיים בתוך יום אחד וכי עליו להיערך לשהות ארוכה הרבה יותר משתכנן. למרות שאינו חסר דבר מבחינה כלכלית, התחושה כי הבית מתרחק והשמיים נעולים יצרה מועקה כבדה. הוא מסביר כי בעוד שגברים יכולים להסתדר עם ביגוד מינימלי על ידי כביסה חוזרת, הקושי המרכזי אינו הלוגיסטיקה אלא ההבנה שהחזרה לשגרה בארץ אינה נראית באופק הקרוב, וכי השקט של דובאי הוא רק מעטפת זמנית למצב חירום עולמי.

היעדר נציגות ישראלית ותחושת הנטישה בנכר

אחד הנושאים הכואבים ביותר בראיון הוא חוסר התקשורת המוחלט מצד גורמי הממשל הישראליים. מוטי מעיד כי אף גורם רשמי לא יצר עמו קשר, לא בהודעת טקסט ולא בשיחה, והוא ניזון אך ורק מהדיווחים בתקשורת. לדבריו, השגרירות בדובאי סגורה והשגריר יחד עם עובדיו חזרו לישראל, מה שהותיר את הישראלים התקועים ללא כתובת לפניות. הוא מציין כי ייתכן שקבוצות מאורגנות זוכות לסיוע מחברות הטיולים שלהן, אך אדם פרטי כמוהו נשאר להתמודד לבד מול המציאות. כאשר נשאל אם הוא מאמין שהמדינה חושבת עליו, תשובתו הייתה נחרצת וכואבת: הוא אינו מאמין שהמדינה דואגת לו או מתעניינת במצבו, וכי הוא מבין שעליו לסמוך אך ורק על עצמו ועל משאביו הפרטיים כדי לשרוד את התקופה הזו בבטחה.

שגרת היום בין השופינג לבין המעקב אחר החדשות

מוטי מתאר שגרה המשלבת בין נוחות פיזית לבין מתח נפשי תמידי. הוא לן במלונות ברמה של ארבעה כוכבים, המציעים מחירים זולים במיוחד בשל תקופת הרמדאן, ומתנהל בעיר באמצעות תחבורה ציבורית. יום ממוצע שלו כולל ארוחת בוקר, שחייה בבריכה ושיחות עם המשפחה, אך רוב הזמן מוקדש למעקב אובססיבי אחר החדשות בערוצים אל-ג'זירה, 11 ו-13. הוא מבלה שעות בקניונים כדי להעביר את הזמן וקונה מתנות לילדיו במחירים נמוכים, אך מודה שראשו נמצא כל הזמן בישראל. למרות התנאים הטובים לכאורה, הוא מדגיש כי הוא אינו נהנה באמת; הוא מרגיש את השפעות השהייה הממושכת על גופו ועל נפשו, ממעיט באכילה בשל היעדר פעילות גופנית מספקת, ומחכה לרגע שבו יוכל להחליף את מיטת המלון המפנקת במיטתו המוכרת והנוחה בביתו שבציפורי.

הגעגועים למשפחה והמסר למקבלי ההחלטות

הגעגועים העזים של מוטי מתמקדים בפרטים הקטנים והמשמעותיים של החיים: הים, הקפה בבית הקפה השכונתי, והיכולת לשוחח עם חברים בעברית. הכאב הגדול ביותר נובע מהמרחק ממשפחתו; נכדתו שנולדה לא מזמן גדלה בלעדיו, ואת ימי ההולדת שלו ושל נכדו הוא נאלץ לציין דרך מסך הוואטסאפ. זהו מצב "מבאס", כדבריו, שבו רגעים שאינם חוזרים הולכים לאיבוד בגלל המרחק. בראיון הוא מעביר מסר ישיר וחד למקבלי ההחלטות בירושלים: עליהם לדאוג לטיסות במחירים סבירים שיוכלו להחזיר את כל הישראלים הביתה כמה שיותר מהר. מבחינתו, הדבר הראשון שיעשה עם נחיתתו בארץ יהיה פשוט להגיע הביתה ולצאת לטיול עם כלביו, שכן עבורו הבית היה ונשאר העוגן המרכזי בחייו, מקום ששום קניון מפואר בדובאי לא יכול להחליף.