משחק השחמט של הכוח • האופציה הישראלית והאינטרס האמריקני | טור דעה

מאחורי המסך הרועד מסיסמאות ניצבת ארכיטקטורה מסודרת של כוח, כסף ובריתות. במגרש של הגדולים, המזרח התיכון אינו זירה למאבקים אידיאולוגיים אלא משוואה של ניהול סיכונים. כאן, השאלה אינה מי צודק, אלא מי מחזיק במנוף הלחץ היעיל ביותר וכיצד ישראל תצליח לשמר חופש פעולה בתוך סבך של אינטרסים זרים.

כדי להבין את התנהלות ארצות הברית מול איראן, חייבים להשתחרר מהתפיסה שהבית הלבן רואה בטהרן איום על ישראל בלבד. עבור וושינגטון, איראן היא גורם המערער את הסדר האזורי שמשרת אותה. המפרץ הפרסי איננו רק נקודה גיאוגרפית, הוא עורק האנרגיה של העולם ובסיס הכוח הגלובלי של ארה"ב.

אסטרטגיית הבלימה האמריקנית היא קלאסית, שחיקה כלכלית, בידוד פיננסי וניהול סיכונים. כשארצות הברית פורסת נושאות מטוסים, היא לא בהכרח נערכת למלחמה, היא מדברת בשפה של כוח שנועדה לייצר תנאי מיקוח. כוח כדי לחתום, לא בהכרח כוח כדי להילחם.

פערי העדשות

כאן נחשף הפער המהותי שבין ירושלים לוושינגטון. ישראל רואה איום ישיר, היסטורי ובלתי נסבל. ארצות הברית לעומתה, מנהלת היררכיית איומים. עבורה, איראן היא בעיה מקומית בתוך תמונה גדולה שבה סין היא האתגר האסטרטגי ורוסיה היא האיום האירופי. כל גרם של קשב שמושקע במזרח התיכון הוא גרם שנגרע מהמאבק על עתיד העולם.

גם מדינות המפרץ אינן מחפשות דם ואש. הן חותרות ליציבות. מבחינתן, מלחמה אזורית היא תרחיש בלהות, למתקני האנרגיה ולחזון הכלכלי שלהן. הן רוצות איראן מורתעת, לא איראן מתפרקת ולא אזור בוער. זהו חשבון ריבוני מפוכח נטול סנטימנטים.

הריבונות שבתוך הברית

בתוך המבנה המורכב הזה, יש מי שטועה לחשוב שישראל שבויה בידי שותפותיה. האמת הפוכה. לישראל קיימת יכולת פעולה עצמאית משמעותית, המבוססת על עומק מודיעיני ועליונות מבצעית מוכחת. אם ישראל תחליט, היא מסוגלת לפעול לבדה, בטווח הזמן שתבחר. האופציה הזו אינה תיאוריה, היא כלי עבודה ריאלי.

אלא שיכולת איננה בחירה אוטומטית. מדינה אחראית שואלת לא רק האם אפשר? אלא מה יקרה ביום שאחרי. פעולה עצמאית תצית דינמיקה של תגובה רב זירתית וטלטלה כלכלית. ארצות הברית מבקשת לנהל את האירוע, לא מחוסר אמון בישראל אלא מתוך חשש מהמחיר הגלובלי.

האתגר האמיתי

כאן נגמרות הסיסמאות ומתחילה האסטרטגיה. המורכבות האמיתית תצוף ברגע שבו האינטרס האמריקני יחתור להסכם שמרחיק את הסיכון, בעוד ישראל תגיע למסקנה שהסכם כזה הוא אשליה מסוכנת.

בסופו של יום, התיאום עם וושינגטון הוא מכפיל כוח, אך הריבונות היא תעודת הביטוח. חופש הפעולה הישראלי אינו "אישור" שאנו מבקשים מהבית הלבן, אלא הנכס שמאפשר לנו לשבת לשולחן הברית כשותפים אסטרטגיים ולא כגרורים.

מנהיגות נמדדת ביכולת להשתמש באופציה העצמאית לא רק כדי לתקוף, אלא כדי להזיז את האינטרס העולמי. בין ירושלים לוושינגטון אין נתק, אך יש תהום של אחריות, בעוד שארה"ב יכולה להרשות לעצמה לנהל את הסיכון, ישראל תהיה זו שתספוג את עיקר המכה. ברגע האמת, העין שעל הכוונת חייבת להיות ישראלית.