ב-6 ביולי 1932 התכנסו כמה מנכבדי היישוב כדי לציין את ההוצאה לאור של כל כתבי שאול טשרניחובסקי. חיים נחמן ביאליק היה מהמברכים. בפרק הביקורתי של דבריו הלין ביאליק על מצבם הכלכלי הקשה של היוצרים ואנשי הרוח וטען שההנהגה נזכרת בהם רק פעם ביובל ואינה יודעת "כמה הם נמקים בצערם וביתמותם בשנים שבין היובלות האלה״.
ביאליק העיר:
אֵין רוֹאִים אֶת הָרוּחַ,
אֲבָל הִיא הַנּוֹהֶגֶת אֶת הַסְּפִינָה,
ולֹא הַסְּמַרְטוּטִים הָאֵלֶּה
הַמִּתְנַפְנְפִים מֵעַל הַתֹּרֶן לְעֵינֵי כֹּל.
ואני?
- חשבתי על החללים שטרם חזרו הביתה, כולל הדר, בנם של חברי לאה ושמחה גולדין, על רוחם האיתנה של הלוחמים ושל פדויי השבי, ועל ערך הרעות הזכה שקושרת את כולנו בעבותות חזקות מפלדה אך סמויות מן העין.
- הפנמתי שהַסְּמַרְטוּטִים הָאֵלֶּה הַמִּתְנַפְנְפִים מֵעַל הַתֹּרֶן לְעֵינֵי כֹּל (כמו יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שמסית את אזרחי המדינה נגד מוסדותיה ונושא באחריות אישית לאסון הר מירון) מעכירים את רוחם של רבים ושנוהג פסול זה, חייב להיפסק.
- הבנתי שאנחנו בפתחו של מסע מסעיר לעומק המאה ה-21; שאנחנו נצליח כי רוחנו רוּחַַ עַז (כדברי טשרניחובסקי); ושאת הסמרטוטים נצטרך להחליף בראויים מהם למעט אחדים אותם ניתן עדיין לתקן. (אגב, על סיפונה של כל אוניית מפרש של פעם היה מומחה לתיקון מפרשים…)
אשמח לשמוע רעיונות שלך איך ניתן להחליף את המפרשים הבלויים ברוח דבריה של נעמי שמר האחת והיחידה.
הַכֹּל פָּתוּחַ עוֹד לֹא מְאֻחָר
מַצַּב הָרוּחַ יִשְׁתַּפֵּר מָחָר
זֶה יִתָּכֵן, זֶה אֶפְשָׁרִי –
כָּל עוֹד אֲנַחְנוּ כָּאן שָׁרִים.
כתבה טובה מאד