אוּרִי שָׁרוֹן מחיפה מַפְלִיג בְּדִמְיוֹנוֹ אֶל
פְּגִישָׁה מִקְרִית
א
שָׁלוֹם, חָבֵר. מָה טוֹב שֶׁבָּאתָ.
אָנָּא, קַבֵּל בִּרְכַּת שָׁלוֹם.
אִם בעבר אַתָּה נשבעת
שֶׁגַּם תַּגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם –
ב
אֲנִי עֵדְךָ שֶׁכֹּה רָצִיתָ
גַּם לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁבוּעָה.
אֶת רְצוֹנְךָ וַדַּאי מִצִּיתָ,
אַךְ לֹא בַּנּוֹרְמָה הַקְּבוּעָה.
ג
לָכֵן, לַשָּׁוְא כֹּה הִתְאַמַּצְתָּ,
כִּי אֵין חָבֵר בְּצַד שֵׁנִי…
הִזְדַּמְּנוּתְךָ הִנֵּה החמצת,
אַךְ לְמִזְעָר הִנֵּה אֲנִי.
ד
הֵן שֶׁכְּמוֹתְךָ רַבִּים הִכַּרְתִּי
בִּשְׂדוֹת חֶבְרָה, גַּם שִׁמָּמוֹן.
רַבִּים מֵהֶם כְּלָל לֹא בִּכַּרְתִּי,
אֲבָל נוֹתְרוּ לִי עוֹד הָמוֹן.
ה
כֵּן, אֶת חֶלְקָם אֵינִי זוֹכֵר עוֹד.
(לֹא בְּעָיָה שֶׁל זִכָּרוֹן…).
אֶת מִעוּטָם אֲנִי בּוֹחֵר עוֹד.
אוּלַי כָּאַקְט הָאַחֲרוֹן.
ו
סְלַח לִי, חָבֵר. אֲנִי רֵאָלִי,
לָכֵן, לָרוֹב אֲנִי תּוֹהֶה.
הֵן הַמַּצָּב עִתִּים הוּא רַע לִי,
וּמִן הַסְּתָם אֲנִי טוֹעֶה.
ז
אַךְ אַל יֵאוּשׁ, חבר לַדֶּרֶךְ.
הָבָה נֵלֵךְ שׁוּב יָד בְּיָד.
לְכָל תִּקְוָה וַדַּאי יֵשׁ עֵרֶךְ,
וְהַלְוַאי תָּבוֹא מִיָּד!
ח
הֵן טוֹב מְאוֹד מַרְאֵה עֵינַיִם
לִידִידוּת. נַחְתּוֹם עַל בְּרִית.
וְאָז נֹאמַר: טוֹבִים הַשְּׁנַיִם
וְלוּ בִּשְׁבִיל פְּגִישָׁה מִקְרִית…
———
כָּל הַזְּכוּיוֹת שְׁמוּרוֹת, אָקוּ"ם
שלום לציפורה או ללולי (לא ברור מי העלתה את ההצעה בקשר לשירי: ״פגישה מקרית״).
אני מודה לך על תגובתך העניינית.
אני נאלץ לא לאמץ את הצעותייך, והנה ההסבר:
בבית א׳, עם השמטת המילה ״אתה״ מצמד המלים: ״אתה נשבעת״, מאבדים שתי הברות, והדבר פוגם במישקל ובקצב.
בבית ח׳, במילה ״נחתום״: על פי מילון ״רב מלים״, המילון השלם, אכן, אפשר לנקד את האות ח׳ בשווא או בחטף-פתח. העדפתי לנקד בשווא, כדי להתאים את מספר ההברות הנהגות למיקצב השיר.
ושוב תודה ובברכת חג שמח,
אורי
✨️אורי שרון – משורר מוכשר, "שיר-סיפור" יפה למביני עניין "בין השיטין"…@
רוצה להציע ברוח "העברית הצחה" השגורה בפיך, תיקון זה: בבית א': במקום "אתה נשבעת" = "נשבעת" בלבד… (מדויק יותר ולא פוגם ב"חריזה"!); בבית ח': "נחתום" (בשווא מתחת ל-ח' = "האופה") יש לנקד ב-"חטף- פתח" מתחת לאות ח'! = מלשון "חתימה".!@
🙏תודה על "שירה עברית יפה" שיש בה "תובנת-חיים" כזו/כזאת או אחרת…!!!@@@
פגישה מקרית