הלנת שכר: "עומד אני ומשפחתי לגווע ברעב!"
נפתח במכתב מרגש: "לכבוד ועד הקהילה, חיפה. הנידון: הלוואה לבית הספר 'זיכרון יוסף' שבאחוזה. אדון נכבד, אני, חותם מטה, מורה בבית הספר שב'אחוזה' על הר הכרמל, מודיע בזה לכבודו שמפאת ש'האחוזה' לא שילמה לי את המשכורת המגיעה לי בעד עבודתי בבית הספר של השכונה זה חמישה חודשים, עומד אני ומשפחתי – שבע נפשות – לגווע ברעב, אם לא תבואו לעזרתי בהלוואה על חשבון המשכורת, עד ש'האחוזה' תסתדר ותוכל לשלם לי את המשכורת שהיא חייבת לי על פי החוזה מיום עשרים ושלושה באוקטובר 1927. משכורתי היא עשר לירות ארץ-ישראליות חודשי.
"בבית הספר לומדים שבעה-עשר תלמידים קבועים. הורי התלמידים פועלים מחוסרי עבודה הם, ואין יכולים להחזיק את בית הספר, ואני אין לי עוד אל מי לפנות, אלא לכבודו, שתרחמו על בני ביתי, לאפשר את קיומנו על ידי הלוואה עד שהמושבה תסתדר. בכבוד רב".
את המכתב המרגש הזה פירסם איש החינוך דניאל בכרך בביטאון העמותה לתולדות חיפה. המכתב נכתב בחודש אייר תרפ"ט, 1929. כלומר, לפני 96 שנים. כותבו הוא לא אחר מאשר איש החינוך יוסף סגל, שהוא סבא-רבא של … איש "חדשות 12", עמית סגל.
עידן (אי) הקרח
חם, חם מאוד בימים אלה. מי לא חושב על איזה משב רוח קרירה בפרצוף?! או על איזה גוש קרח שיסלק את הלהט? נו, לך תשיג בלוק קרח בימים אלה!
אבל פעם זה היה אחרת: פעם מכרו קרח ברחובות, עם מלקחיים גדולים עשויים ממתכת שהיו צריכים לתפוס את הרבע-בלוק.
ומדוע נזכרתי בסיפור הזה? כי ראש עיריית חיפה, אבא חושי, ומנהל משרד החקלאות בחיפה ובמחוז הצפון, האדון שכנאי, הודיעו בחודש יוני 1951 לצרכני הקרח בחיפה רבתי: "עקב הגידול המהיר של אוכלוסיית עירנו, גדלה תצרוכת הקרח במידה כזאת שאין בתי-החרושת לקרח יכולים לספקה.
"לשם הבטחת חלוקה סדירה ומניעת התקהלויות, טירחה וחלוקה בלתי צודקת – יימכר הקרח לתושבים שישה ימים בשבוע, פרט ליום שלישי, בו לא תתקיים מכירת קרח לצרכנים".
"מכירת הקרח ביום שלישי תהיה מיועדת אך ורק לבתי-חולים, מירפאות, מוסדות-ילדים ומוסדות חיוניים אחרים, לרבות בתי-מסחר הסוחרים במזון העלול להתקלקל. הצרכנים מתבקשים לטובתם להימנע בכל יום שלישי בשבוע מאגירת מצרכי מזון העלולים להתקלקל".
"טוב שכן קרוב"?
בספר משלי, פרק כ"ז, פסוק 10 כתוב במפורש: "טוב שכן קרוב מאח רחוק". בכך ודאי האמינו גם דיירי בית בשכונת בת גלים בחיפה. הם ביקשו, כנראה, שאם אחיהם לא נמצאים בסביבה, לפחות השכן שלהם יהיה בסדר. אבל הם התאכזבו.
וכך הם כתבו במכתב למשטרה בשנת 1972: "לדאבוננו הגדול, צריכים אנו לפנות אליכם שנית בדבר רישיון לבית מלון, שביקש בעל הבית.
"אנו, החתומים מטה, מתנגדים באופן מוחלט ומסיבות אלו: הוא משכיר כעת חדרים בשתי דירות אשר שייכות לו, אולם הדיירים הללו הם תמיד אנשים מפוקפקים ביותר. כעת גרים שם בדירה אחת שלושה ערבים, וכמו כן גברת אחת או שתים, שחוזרות הביתה בשעות הקטנות של הלילה, בין 2 ל-3, לרוב שיכורים ומרעישים בלי סוף".
ומה כאב לדיירים האלה? ציטוט: "לנו ילדים בכל הגילים, ובפרט נערות בגיל ההתבגרות, אשר מפחדות לחזור הביתה לבד. אנו חושבים שזה לא בריא לגדל ילדים באווירה כזו. כמו כן, זה לא מוסיף כבוד לא לעיר, כל שכן לשכונה".
וכך הם סיימו את מכתבם למשטרה: "בתיקווה שתבינו מצבנו ותעשו לשיפור האווירה ולמניעת דברים אלה". וכאן מופיעים שמות וחתימות של שבע משפחות בית המגורים. איך הסיפור הזה נגמר? איני יודע.


בהשראת חיפה של פעם – נוצר בבינה מלאכותית (חי פה)
ואוו אפילו בדיבור על היסטוריה אתם שמים קשקוש של AI אי אפשר למצוא תמונות היסטוריות אמיתיות?
כל הAI ממש הורס את החשק לקרוא שמים מלא תמונות מקושקשות בכל כתבה
כתבת יפה על יוסף סגל.
כדאי לכתוב גם על בנו, ידידיה סגל שנחטף, עונה ונרצח על ידי אנשי ההגנה השמאלניים בחיפה, רק משום שהיה שייך לאצ"ל. נרצח בעודו נער בן 18. הנער שהיה הילד הראשון שנולד על הכרמל. סיפור שמושתק היטב כבר עשרות שנים.
תוכל לקרוא בספר 'רק לא מלחמת אחים' שכתב חגי סגל.
נעים להיזכר