הכיסא הריק שלא נותן לשכוח: קריית ביאליק מחכה למתן אנגרסט

מאז 7 באוקטובר – היום שבו החל מבצע "חרבות ברזל" – משפחת אנגרסט מקריית ביאליק חיה את אותו יום שוב ושוב. בנם, מתן, לוחם שריון, נחשב תחילה למנותק קשר, אחר כך נעדר – ולבסוף התברר שנחטף לעזה.

לציבור הישראלי ניתנה האפשרות, במידה מסוימת, לשוב לשגרה. עבור המשפחה והקהילה שסביבה – הזמן עמד מלכת. בכל יום מתחדדת ההבנה שהיעדרותו של מתן נמשכת, ושאין קו סיום נראה לעין. הם לא נחים, לא שוכחים – ובעיקר לא שותקים.

השלב שבו השתיקה הוחלפה במאבק

בתחילה נקטה המשפחה קו שקט. הייתה תקווה שהמערכות הממלכתיות יפעלו ביעילות – ושהשקט יסייע. אבל ככל שחלף הזמן, השתנה הדפוס. שתיקה לא מחזיקה את השם של מתן בתודעה הציבורית. הנוכחות שלו תלויה בקולות שבוחרים להזכיר אותו, שוב ושוב.

במקומות שבהם החטופים הפכו לצללים בתודעה הציבורית, בחרה קהילתו של מתן – חברים, תושבים, מורים ותלמידים – לפעול. יוזמות מקומיות קיבלו אופי ציבורי, מסרי תמיכה הפכו לפעולות שטח, והמאבק – הפך לגלוי.

דוקורסקי: "אעשה הכול כדי שתושב העיר יחזור – גם בלי אזרחות אמריקאית"

ראש עיריית קריית ביאליק, אלי דוקורסקי, מלווה את המשפחה מאז תחילת הדרך. לדבריו, העירייה כולה עומדת מאחורי משפחת אנגרסט – אך גם לא מתעלמת מהפער הקשה במציאות.
"אנחנו לא נרפה עד שמתן יחזור הביתה", אמר דוקורסקי. "אני תומך במשפחה הזו מהרגע הראשון, נפגש איתם, צועד איתם, פועל מולם ומול המדינה – ואעשה הכול כדי שתושב קריית ביאליק יחזור מהשבי, גם אם אין לו אזרחות אמריקאית שעוזרת להשתחרר. הוא שלנו, הוא בן העיר, והלב שלנו איתו כל הזמן."

כיסא ריק בצומת – סמל עירוני

בסמוך לצומת צבר בקריית ביאליק הוצב מיצג צהוב, פשוט אך מטלטל: כיסא. כיסא אחד ריק – כסמל לנוכחותו-בהיעדרו של מתן. את המיצג יצרו תלמידי בית הספר התיכון "עוצמה" בעיר, בפרויקט שקיבל משמעות חדשה ככל שעבר הזמן.

מאחורי הכיסא עומדים צעירים שבחרו להזכיר, בדרך הייחודית להם, כי יש מי שעדיין לא שב. הם לא מכירים את מתן מקרוב, אך הסיפור שלו חדר אליהם דרך שיחות בכיתה, פעילויות והאזנה שקטה לסיפורים. גם בטקס חנוכת הכיסא ניכר היה שמדובר באירוע שמפגיש בין דורות – בין תלמידים לעיר שנושאת את כאבו של חייל אחד בתוכה.

מסע לפולין – ותמונה של חייל אחד שלא הצטרף

השנה יצאה משלחת תלמידים מקריית ביאליק למחנות ההשמדה בפולין. מתן עצמו היה אמור לנסוע כחלק ממשלחת דומה לפני חמש שנים – אך מגפת הקורונה ביטלה את המסע ההוא. תלמידים במשלחת הנוכחית צילמו את עצמם באחד המחנות כשהם מחזיקים את תמונתו, כאקט של זיכרון והזדהות.

ראש העיר דוקורסקי, שהיה חלק מהמשלחת, התייחס לרגע המרגש שבו נקראו שמות קרובי משפחתו של מתן, שנספו בשואה. "היה לי ברור, שבגלל שמתן היה אמור לצאת למשלחת לפולין ולא יצא בגלל הקורונה ועכשיו הוא לא חופשי לעשות מה שהוא רוצה, אני אקריא את השמות של קרובי המשפחה שלו, שנספו בשואה במקומו. זה היה רגע מאוד עוצמתי ומרגש, ואני בטוח שהוא ילווה את התלמידים ואותי לאורך זמן. אבא של מתן, חגי, ראה את הסרטון ממחנה ההשמדה וביקש ממני לפנות לתלמידים, שיצאו למשלחת ולבקש מהם עוד בקשה אחת. אמרתי לתלמידים, שהוא מבקש, שכשמתן יחזור סוף סוף לקריית ביאליק הם ילוו אותו, והתשובה שלהם הייתה ברורה."

צעדה למען החופש

ביום שבת הקרובה, 24/05/2025, תתקיים בקריית ביאליק צעדת העיר המסורתית – והשנה היא מוקדשת כולה לקריאה לשחרורו של מתן. אלפי תושבים ישתתפו בשני מסלולים: קצר ונגיש, וארוך יותר לכל המשפחה. ברחובות העיר ניתלו שלטים עם שמו של מתן, ודמותו תלווה את הצועדים.

זהו מסר שמבקשים להעביר בעיר: אי אפשר לשוב לשגרה מלאה כל עוד חיילים עדיין מוחזקים בשבי. כל צעד בצעדה הזו היה בבחינת תזכורת חיה – שהמאבק לא תם.

כשהשבות תלויה בדרכון

בתקופה שבה חטופים בעלי אזרחות זרה החלו לחזור הביתה – הלך והתחדד הפער. חזרתם של חטופים אמריקאים או אירופאים, שהופעלה למענם דיפלומטיה בין-לאומית, מבליטה את תחושת חוסר האונים של משפחות רבות. בקריית ביאליק לא שואלים רק מתי מתן יחזור – אלא גם מדוע הוא עוד לא.

התסכול הזה מובן. הוא נוגע בלב ליבה של תחושת צדק בסיסית. לא אמור להיות הבדל בין אזרח לאזרח, בין חייל לחייל. אבל המציאות מכתיבה דינמיקות אחרות – שמטלטלות עוד יותר את מי שנותר מאחור.

נוכחות יומיומית

בקריית ביאליק, מתן לא נשכח. שמו ושלטים עם פניו מופיעים בכל מקום – בבתי הספר, בבניין העירייה, ברחוב הראשי. תלמידים מעורבים בפרויקטים חינוכיים, אזרחים שותפים להפגנות, והעירייה מקצה משאבים – כל אחד בדרכו. אך גם בעיר כזו, אי אפשר לטשטש את העובדה שבסופו של דבר, אין למאבק הזה כתובת אחת. המאמצים המקומיים חשובים – אך הם אינם תחליף לאחריות הלאומית. ההכרעה בידי המדינה, והיא זו שצריכה להחזיר את מתן – ואת שאר החטופים – הביתה.

שמו של מתן אנגרסט לא אמור להישמע רק בהפגנות או בטקסים. לא רק לצורך איזון תקשורתי או כהזדהות חד-פעמית. הסיפור שלו – כמו של רבים אחרים – הוא מצפן מוסרי, והוא דורש לא רק אמפתיה, אלא גם פעולה מתמשכת. עד שיחזור – הכיסא הריק יישאר שם. מזכיר לכולנו שאי אפשר להשלים עם מציאות שבה חיילים נחטפים ולא חוזרים קרוב ל-600 יום.