התחדשות וזהות ב"פסטיבל רונדל" • בתערוכת אלי לינסקיל-שור: "דיו. כאן ועכשיו"

בחיפה, עיר של שכבות היסטוריות ונופים מתחדשים, מציג האמן אלי לינסקיל-שור תערוכה אינטימית ומרגשת החושפת מבט אישי על זהות מקומית, התמודדות עם זיכרון וחיפוש אחר מרגוע לנפש. "דיו. כאן ועכשיו" היא תערוכה המביאה את הקהל למסע אמנותי בין רישומי נוף לבין רישומי דיוקן, כאשר כולם מבוצעים בטכניקות מוקפדות של דיו, עטים ועפרונות.

בתוך עולם בו הפערים החברתיים מתחדדים והמציאות האישית מתערבבת עם זו הקולקטיבית, לינסקיל-שור משתמש בקווים מדויקים כדי לבחון מחדש את המוכר והידוע, וכן ליצור מרחב אמנותי אינטימי המדבר בשקט אך נוגע עמוק.

חיפה חוגגת אמנות: "פסטיבל רונדל" חוזר

"רונדל" הוא פסטיבל אמנות אורבני 'סובב הדר חיפאי' בו אומנות, חללי סטודיו פתוחים, תערוכות, הופעות מוזיקה, פרפורמנס, מחול – המתקיימים בסוף שבוע אחד ברחבי שכונת הדר ובמרחבים הסובבים אותה – וואדי ניסנאס, וואדי סאליב והעיר התחתית אשר בחיפה.

פסטיבל האמנות האורבני "רונדל" יתקיים השנה בימי 3-5 באפריל 2025 ויציע סוף שבוע עשיר באמנות, הופעות ותערוכות ברחבי שכונת הדר והסביבה. האירוע, שנועד לקדם את היצירה המקומית, יאפשר למבקרים לסייר בין חללי סטודיו, מוסדות תרבות ואתרים היסטוריים באמצעות מסלולים רגליים, ולחוות את הייחודיות של האזור. הפסטיבל שם דגש על חיבור שלושת המוקדים שבין הקהל לבין המרחב העירוני ובין היוצרים המקומיים, זאת באמצעות מסלולי סיור רגליים בין מוסדות תרבות ואתרים היסטוריים. מטרת פסטיבל "רונדל" להאיר את הסצנה האמנותית החיפאית ולחזק את הקשר בין העיר לקהילת האומנים הפעילה בה.

גלריית סטפ-אין: אומנות, היסטוריה וקהילה בלב חיפה

גלריית סטפ-אין ממוקמת במבנה אבן עתיק מהמאה ה-19. גלריית Step Inn נולדה בשנת 2023 ביוזמת האדריכל יוסי קורי. המקום, המהווה חיבור מרגש בין עבר להווה, נושא על דלתו את דמותו של חסן שוקרי, ראש העיר האגדי של חיפה, שחרט על דגלו: שוויון ואחווה.

ציור הגרפיטי אשר על דלת המקום, מאת האמן בן משיח, מנציח את דמותו של חסן שוקרי ומעביר מסר ברור: המתינות מנצחת!

הגלריה, שהיא הרבה יותר מחלל תצוגה, מארחת אירועי תרבות, קולינריה ותיירות, בעזרת ריהוט מודולרי ההופך אותה לזיקית אורבנית של ממש. באוקטובר 2023 היא אף שימשה כדירת מפונים, והפכה לבית זמני למי שנזקקו למקום מגורים.

מעבר לתערוכות, המקום מארח סטודנטים מאוניברסיטת חיפה, הופך לבית קולנוע אינטימי כמחווה לבתי הקולנוע שנעלמו מהדר ואף מהווה נקודת מפגש חיה לתושבי השכונה. סטפ-אין הינו מקום שהוא הרבה יותר מגלריה – הוא לב פועם של יצירה וחיבור לקהילה. כתובת הגלריה: מדרגות הנביאים 7, ולמשתמשי וויז: הנזירות 2, חיפה.

ואדי רמז – נוף פצוע אך מלא תקווה

'וואדי רמז' הינו אחד מהאזורים הפחות מוכרים של חיפה אשר הפך למקור השראה מרכזי בתערוכה זו. הוואדי, המשתרע בין שתי שכונות בעיר, עבר ב-2016 טראומה משמעותית כאשר שריפה קשה הותירה אחריה עצים מפוחמים וקרקע מצולקת. אך לצד ההרס, נשארה בו גם התחדשות – עצים שצמרתם ניצלה, ענפים שגדלים מחדש מתוך האפר, חיים שממשיכים למרות הכול.

לינסקיל-שור, שהוואדי נמצא ממש מתחת לביתו, מתעד אותו ברישום מדוקדק, תוך שימוש בתנועות עגולות, קטנות וחוזרות המדמות תהליך של החלמה והתבוננות עמוקה. כל קו על הנייר מבטא את המאבק השקט של הוואדי לשוב ולפרוח, כל זאת כאשר האמן מבקש להעביר תחושה של שלווה מדיטטיבית  והתבוננות סבלנית בתהליך השיקום.

הרישומים מבוצעים בדיו רפידו-גרפים על נייר מחוספס, תוך שימוש בפלטת צבעים מינימליסטית המדגישה את הניגוד בין החורבן לבין התקווה. זוהי לא רק עדות למקום עצמו, אלא גם מטאפורה למצב האנושי – ליכולת ההתמודדות עם משברים, ליכולת למצוא יופי גם בתוך הפצעים הפתוחים ולכוחו של הטבע, כמו גם של האדם: להמשיך הלאה.

דיוקנאות של יוצרים מקומיים – בין אור לצל, בין צל לאור

בחלקה השני של התערוכה מציג לינסקיל-שור סדרת רישומים של יוצרים ויוצרות מחיפה, דמויות שאיתן הוא מקיים קשר קרוב ושעולמן משתקף בעבודותיו. הרישומים נעשו בעיקר בעט ובעפרונות לבנים על גבי נייר שחור. זוהי בחירה טכנית שאיננה רק אסתטית אלא גם בעלת משמעות רגשית עמוקה. השימוש בצבע הלבן על גבי הנייר השחור מייצר תחושת דרמטיות ועוצמה, מדגיש את המבטים, את ההבעות ואת המורכבות של הדמויות המצוירות. שלא כמו בטכניקות רישום מסורתיות שבהן האור והצל נבנים מתוך משיכות עיפרון כהות, כאן הצבע הלבן עצמו הוא שמייצר את הדמות, חושף את הנוכחות מתוך הרקע הכהה.

משחק מתמשך בין נוכחות והיעלמות

הדיוקנאות אינם רק תיעוד חיצוני של הדמויות, אלא ניסיון ללכוד משהו עמוק יותר – רגש, מחשבה, חוויית חיים. כל קו וקו בהם נושא עמו רגש, כל אזור מואר מספר סיפור ומאפשר התבוננות מחודשת על הדמויות המוכרות. השימוש ברקע השחור מחזק את התחושה שאין כאן פוזיטיב ונגטיב מובהק, אלא משחק מתמשך בין נוכחות והיעלמות, בין מה שרואים לבין מה שמרגישים. זוהי שפה אמנותית המאפשרת לצופה להתחבר לעולמו הפנימי של המצוייר, כמו גם לזה של האמן עצמו.

תערוכה במיקום ייחודי – בלב היצירה החיפאית

התערוכה מוצגת בגלריית Step Inn, חלל אמנות הנמצא בקו התפר שבין שכונת הדר לעיר התחתית – אזור המשמש בית לקהילת אמנים צעירה ותוססת, ומהווה חלק בלתי נפרד מהתחדשותה התרבותית של חיפה. המיקום אינו מקרי – הוא משקף בדיוק את הרעיונות שמניעים את התערוכה: חיבור בין ישן לחדש, בין מסורת לאוונגרד, בין כאב לתקווה.

"דיו. כאן ועכשיו" תוצג בין התאריכים 3 עד 5 באפריל 2025, ותהיה פתוחה לקהל הרחב. היא מהווה חלק מאירועי רונדל – פסטיבל אורבני חיפאי החוגג אמנות עכשווית ומציע מפגש בלתי אמצעי בין האומנים היוצרים לבין הקהל. זוהי הזדמנות נדירה לצלול אל תוך עולמו האינטימי של אמן החי ופועל בעיר, ולחוות כיצד דיו ונייר יכולים לספר סיפור שלם על זהות, זמן ומקום.

בעבודותיו נחוש את נופי הנשמה: אלי לינסקיל-שור מצייר את הרגש שבטבע

מה גורם ליצירת אמנות לגעת בנו, לחלחל אל תוך נימי הרגש וללוות אותנו זמן רב לאחר שהתבוננו בה? מהו אותו קסם שמוביל אדם לרצות לתלות ציור בביתו, לשוב ולהתבונן בו, למצוא בו נחמה, הזדהות?

עבור הצייר אלי לינסקיל-שור, התשובה נעוצה בכוחה של האמנות להיות שפה בלתי מילולית – כזו שמעבירה רגש באופן ישיר, חודרת אל נימי הנפש, מתכתבת עם זיכרונותיו, פחדיו וכמיהותיו של הצופה. בתערוכתו החדשה, לינסקיל-שור לוקח אותנו למסע בין טבע ונפש, בין רגעים של חורבן להתחדשות, בין פרידה לתקווה.

הכמיהה לנוף טהור: טבע בתוך העיר

לינסקיל-שור בחר למקם את ביתו על שפת וואדי רמז אשר בחיפה – בחירה שאיננה מקרית. זהו חיבור עמוק לטבע שאינו מתפשר, לא כזה המרוחק בהרים או באזורים בלתי נגישים, אלא טבע שמתקיים בתוך העיר, תחת חלונו. חיפוש אחר פיסת שלווה בעולמנו המשתנה, חיפוש אחר נוף נצחי שאינו תלוי בגורמים חיצוניים – קשים וכואבים ככל שיהיו – בעת שריפה וגם בזמן מלחמה. אלא שגם הטבע, כמו הנפש, איננו סטטי. הוא מושפע ממשברים, משינויים אורבניים, מאסונות – אך יש לו גם יכולת מופלאה להתחדש.

הציורים בתערוכה משקפים את הכמיהה הזו – נופים של הוואדי כפי שהוא, ללא תוספות עירוניות, ללא אנשים שיכניסו נרטיב אחר. אלה אינם ציורי טבע תיירותיים או אידיליים, אלא ייצוג כנה של הנוף כמות שהוא: על פגיעותיו, על עוצמתו ועל השינויים שהוא חווה עם הזמן.

האש, הפחד והשיקום – הטבע כראי לנפש

באחד הציורים הבולטים בתערוכה מתואר עץ בודד שנותר על גבעה, מוקף ריקנות. העצים שהיו סביבו נכרתו בשל פיתוח אורבני או נשרפו בשריפה הגדולה של 2016, אך הוא עצמו שרד. יש בו נוכחות עוצמתית – גזע יציב, ענפים הנושאים את הזיכרון של מה שהיה, ולצידו הירח מאיר את הלילה ברכות. השריפה שהכתה בוואדי לפני כעשור הייתה אירוע מכונן, לא רק עבור הטבע, אלא גם עבור האמן. היא סימלה פחד גדול – אובדן היציבות, שינוי כואב ובלתי נמנע.

כמו באירועים דרמטיים אחרים בחיים, ישנם רגעים שבהם הקרקע נשמטת והעולם כבר לא נראה כפי שהיה. אך כעבור זמן, נולדת ההכרה כי יש גם כוח שיקום – לא מושלם, לא חזרה מוחלטת למה שהיה, אלא צמיחה חדשה מתוך ההריסות. בשנת 2025, הוואדי משתקם. שרידי האש עדיין ניכרים, אבל גם הירוק שב ומכסה את המדרונות. צמחייה חדשה צומחת. כל זאת לצד שינויים אורבניים כמו הקמת שכונת מורדות זמר, המכניסה אל הוואדי אלמנטים עירוניים בלתי נמנעים. כאן טמון הרגע המכריע – הבחירה במה להתמקד. האם לראות את החורבן, את מה שנלקח? או למצוא תקווה, לראות את ההמשכיות?

שפה ציורית: בין דיוק לרגש

היצירות של לינסקיל-שור אינן רק תיעוד של נוף – הן ייצוג של רגש. המדרונות מכוסים צמחייה, אך לא בציור ריאליסטי מדוקדק אלא בקווים עגולים, תנועות אינטואיטיביות שמזכירות ריקוד. השמיים מצוירים בגווני מים עדינים, כמעט כמו בציור יפני, הנושאים עמם שקט ועדינות.

בפינה אחרת של הוואדי, עץ אורן ניצב על צלע סלע. לכאורה, אין דבר שמחזיק אותו שם, ובכל זאת הוא שורד. על חלקו התחתון נכרך מטפס ירוק, צמחייה שממשיכה לגדול, לחדש, לרקום חיים במקום שנדמה כי אין בו יציבות. האמן משתמש בכתמי צבע המדגישים את קווי המתאר של המדרון, עד שהציור כולו נדמה כמעט כצילום רנטגן – לא של נוף בלבד, אלא של הרגש שבתוכו.

אמנות ככוח מרפא

לינסקיל-שור רואה באמנות לא רק אמצעי לביטוי אישי, אלא גם כלי להתמודדות, לעצמו ולקהל שלו. בדיוק כמו שהוואדי עובר שינויים, כך גם האדם. יש רגעים של משבר, של אובדן, של חוסר יציבות – אך גם בהם ניתן למצוא יופי, נחמה, כוח. הציורים בתערוכה אינם רק נוף חיפאי – הם (גם) מטאפורה למסע שכל אחד מאיתנו עובר.

האם נתמקד במה שנכחד, במה שנשרף, במה שנלקח? או שנמצא את הכוחות לצמוח מחדש, להיאחז במה שנותר, לראות את היופי ברגעי הדמדומים?

האמנות של לינסקיל-שור עוסקת במה שהעין רואה ואף במה שהלב מרגיש. היא מזמינה אותנו לעצור, להתבונן, ולשאול את עצמנו – מה אנחנו רואים בתוך הנוף הזה?

דהיינו: זו אינה רק תערוכה על טבע – זו תערוכה עלינו.