אוצרים ישראלים מציגים בתערוכה בינלאומית • פורצים את גבולות החרם התרבותי על ישראל • "רמזור לאהבה"

"רמזור לאהבה" • יצירה סביבתית שמביאה עמה חוויה רגשית חדשה

הישג בינלאומי לאוצרים הישראלים בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי, מנהלי הביאנלה הים תיכונית, ששימשו כאוצרים בביאנלה של הוואנה, קובה. הביאנלה הבינלאומית של הוואנה היא אחת מהביאנלות לאמנות הוותיקות והחשובות בעולם, ותימשך עד סוף פברואר 2025. התערוכה נוגעת בנושאים של זהות, עקירה ושייכות בעולם גלובלי. למרות האתגרים הפוליטיים והחברתיים המורכבים בעקבות המלחמה, שצפויים להקשות על ההשתתפות הישראלית בעולם האמנות, הצליחו האוצרים לקיים את התערוכה בהצלחה.

בעקבות המלחמה, אמנים ואוצרים ישראלים נתקלים בימים אלה בחרמות מצד מוסדות אמנות רבים בעולם. תופעה זו מקשה על האפשרות להציג יצירות אמנות בעולם הבינלאומי. החרם על ישראל בתחום האמנות מביא לבידוד של האמנים והאוצרים הישראלים בזירה הבינלאומית ומונע את האפשרות ליצירת דיאלוג תרבותי עם קהילות אמנות אחרות בעולם. במקום שבו האמנות אמורה לשמש כגורם מאחד, היא הופכת לכלי פוליטי להבעת התנגדות לישראל. אמנות, שצריכה ליצור דיאלוג בין אנשים ולהכיר את האחר, נדחקת לטובת מטרות פוליטיות.

עם זאת, הביאנלה בהוואנה, בשונה מהמגמה הכללית, בחרה לא להטיל חרם על האוצרים והאמנים הישראלים. ההישג בתערוכה הוא הישג משמעותי במיוחד, שכן הוא מציב את האמנות הישראלית על בימת האמנות הבינלאומית ומאפשר לאוצרים ישראלים להוביל את הפרויקט. הישג זה מהווה סמל למאבק במגבלות שמטיל החרם, וממחיש את החשיבות של שמירה על דיאלוג פתוח ופעולה אמנותית מתוך מחויבות לאמנות כגשר תרבותי בין עמים ותרבויות.

חשוב לציין כי הביאנלה של הוואנה מתקיימת במדינה שאין לה קשרים דיפלומטיים עם ישראל ואף לא מכירה בה כמדינה בדומה לאיראן, ותמיכתה הפוליטית היא פרו-פלסטינית. עם זאת, התערוכה מוצגת כחלק מהשיח העולמי, תוך שמירה על ערכים של סולידריות, דיון פתוח ומחויבות לשלום. הישג זה מציב את התערוכה ומדגיש את היכולת לשבור את גבולות החרם באמצעות אמנות, ככוח לשינוי ולחיבור בין תרבויות.

פלטפורמה ייחודית להצגת יצירות אמנות מכל רחבי העולם

הביאנלה, שחוגגת 40 שנה להיווסדה, מהווה פלטפורמה ייחודית להצגת יצירות אמנות מכל רחבי העולם ומחזקת את השאיפה לשמור על דיאלוג תרבותי ואמנותי עולמי. הישג זה מהווה ניצחון עבור האמנות, ומדגיש את האפשרות לשנות את השיח העולמי באמצעות יצירה, חיבור והבנה.

הישגים כמו הצגת תערוכה של אוצרים ישראלים בביאנלה בהוואנה, למרות התנגדות פוליטית עולמית, מציבים את האמנות ככוח חשוב לשימור דיאלוג בין תרבויות ולשבירת מחסומים פוליטיים.

היצירה הסביבתית "רמזור לאהבה"

היצירה הסביבתית "רמזור לאהבה" מציבה את מושג האהבה במרכז ויוצרת חוויית אמנות עכשווית שמערבבת בין הטכנולוגיה המודרנית לבין רעיונות אוניברסליים. בעבודה המיוחדת הזו, האהבה לא מוגדרת על ידי מילים או סמלים קונבנציונליים בלבד, אלא גם על ידי השימוש במערכת רמזורים, מערכת טכנולוגית שתכליתה הרגילה היא לווסת תנועה בעיר. תחת ידו של האמן פיינרו, הרמזורים מקבלים משמעות חדשה – לא רק לווסת את זרם המכוניות, אלא גם את זרם הרגשות האנושיים.

שילוב של טכנולוגיה, טבע עירוני ורגש

היצירה מורכבת ממערכת רמזורים המוצבים בצורה ורטיקלית על גבי עמוד, כאשר כל רמזור מציג את המילים "LOVE" (אוהב) בצבע ירוק ו-"DON’T LOVE" (לא אוהב) בצבע אדום. הרמזורים, שפועלים בצורה מחזורית ומתסובבים לסירוגין, יוצרים תנועה שהיא לא רק פיזית, אלא גם רגשית. הם מהווים מערכת מוארכת ומעוררת, שמפיצה את האור והצל בריתמוס מתואם ומבוקר, בדיוק כמו במעבר חציה. התנועה הזו לא מוגבלת רק למעבר הפיזי של אנשים או רכבים, אלא מציעה גם חוויית תנועה רגשית שעוברת דרך חושי הצופה.

העבודה מציבה את עצמה בחיבור מעניין בין טבע עירוני לבין טכנולוגיה עכשווית. תוך שילוב אלמנטים אורבניים מובהקים, פיינרו מצליח ליצור מציאות חדשה שמשלבת את הזמן והמקום בדרכים שלא נתפסו בעבר, תוך חידוד החושים של הצופה. היצירה יוצרת לא רק הבדל בין האור והצל, אלא גם בהירות של משמעויות רוחניות ורגשיות – איך נדע אם אנחנו אוהבים או לא אוהבים?

משחק של רגשות ומציאות תפיסתית חדשה

היצירה מעלה על הדעת את משחק הילדים המוכר של 'אוהב/לא אוהב' על פי תלישת עלי כותרת של פרח. אך במקרה של פיינרו, מדובר לא במשחק ילדים, אלא בשימוש בטכנולוגיה ובאובייקטים יומיומיים בכדי לבחון את הקשר האנושי – את היחסים המורכבים בין בני אדם. הציווי המוכר של "Love" ו-"Don't Love" בגרסה הרמזורית שלו, משנה את ההקשר המוכר ומכניס אותנו לעולם של הפשטה וקריאה מחדש של הרגשות האנושיים.

המרחב הפיזי והטכנולוגי של הרמזורים לא נתפס כזירה רגילה של קביעת מעבר לרכב, אלא כמציאות שהופכת את הרגשות לאובייקט, ובכך מרחיבה את יכולתנו להבין את עצמנו ואת הסביבה הרגשית שלנו. פיינרו מבצע כאן שימוש ב"ראדי-מייד", אובייקטים מוכרים שמקבלים פרשנות חדשה ומטעינים את הרמזור במשמעות שונה לחלוטין.

הרמזור לא מצליח לווסת את הרגשות

העבודה עוררה שיח על השפעתה של טכנולוגיה על רגשות ועל הדרך בה אנו מבנים את קשרינו החברתיים. השימוש ברמזור – כלי שנועד לווסת תנועה ולהסדיר את המרווחים במרחב הציבורי – מהווה עבור פיינרו אלמנט שמבליט את הגבול המוגבל של הטכנולוגיה. אין משמעות לציווי של 'תאהב/אל-תאהב', שכן מדובר בפעולות רגשיות שאינן ניתנות לשליטה ולווסת על ידי חוקים או תקנות. הרמזור, שמצליח לאותת ולווסת את הדרך בה נעים אנשים ורכבים בעיר, לא מסוגל לספק פתרון רגשי או להשפיע על התהליכים הפנימיים של נפש האדם.

חוויה חווייתית בתנועה ובזמן

העבודה אינה מציעה פתרונות או תשובות ישירות. במקום זאת, היא מזמינה את הצופה לשאול שאלות על איך אנחנו מבינים את רגשותינו, איך אנחנו תופסים את הזמן, ומהו המקום של המושג "אהבה" בעולם האורבני המודרני. כל החלפת אור ירוק ואדום מעוררת את הצופה לחשוב על המשמעות של הרגע, על הבחירות שהוא עושה, ועל התנועה של רגשותיו בחיים.

היצירה מציעה חוויה רגשית חיה ומתמשכת, שמייצגת את רוח הזמן – זמן עכשווי מלא בתנועה, מקצב ורגעים שמזמינים אותנו לחשוב מחדש על מהות האהבה, הזמן והמרחב סביבנו.

סיכום

"רמזור לאהבה" היא יצירה סביבתית שמקעקעת את התפיסות הרגילות שלנו לגבי אהבה, זמן ומקום. פיינרו משתמש ברמזור כמרכיב מוכר ואובייקט יומיומי כדי להדגיש את הגבולות וההבדלים בין מציאות פיזית למציאות רגשית. היצירה לא רק מציעה תחושת מציאות תפיסתית חדשה, אלא גם יוצרת גירוי חושי שמאתגר את הקהל לחשוב, להרגיש ולחוות את העולם בצורה שונה.