עוז ליבוביץ' מתמודד עם פוסט טראומה בעקבות עבר משפחתי קשה | סיפורו מובא אליכם, כפי שנכתב על ידו באומץ בלתי רגיל, ויש בו מסר חשוב עבור כל אדם: "לעולם אל תוותרו על עצמכם"
אהלן חברים,
קוראים לי עוז ליבוביץ', אני בן 27, תושב קריית ים ואני מאובחן בפוסט טראומה וחרדה חברתית. כיום אני עובד במספנות ישראל בתחום מערכות המידע.
מעולם לא חשפתי את סיפור החיים שלי בצורה כזו ואני מאמין שלא מעט מהסובבים אותי יופתעו לשמוע אותו לראשונה, אבל כנראה שהגיע הזמן לשתף…
גדלתי בבית אלים. אמא שלי, אני ואחותי הקטנה עברנו לא מעט כמשפחה. מבחוץ הכול היה נראה נורמטיבי למדי ומבפנים התחוללה סערה אמיתית. הנוכחות האלימה של אבא שלי הורגשה בכל פינה בבית, הייתי ילד שמקבל מכות וילד שמוצא את עצמו עומד בין אבא שלו לאמא שלו וחווה את ההשפלות הנוראיות והאלימות המילולית מצידו.
השיא הגיע כשהייתי בן 7 ואחותי הקטנה הייתה בת 4, ביום אחד של קייטנת קיץ שנקטע ברגע. באמצע היום המדריך ניגש אלינו ואמר לנו שאנחנו צריכים לחזור הביתה. לא הבנו למה. כשחזרנו לבית, גילינו את כל החפצים שלנו ארוזים בשקיות כתומות ואת אמא, שאומרת לנו שאנחנו נוסעים רחוק. היא לא רצתה להגיד שאנחנו בעצם בורחים למקלט. עזבנו את החיים שלנו, את המשפחה ואת החברים והשארנו הכול מאחור.
הגענו למקלט לנשים מוכות בהרצליה ושם חיינו במשך שנתיים, במהלכן גם עברנו ל"בית מעבר". את החוויה במקלט קשה לי להסביר במילים. אני בעיקר זוכר את הכאב ללכת לישון רעב, כשהמטבח במקלט נסגר בשעה 19:00, את הנשים והילדים שברחו מהנורא מכל וביקשו חיים אחרים, את הטיפולים הפסיכולוגיים שעברתי ואת המעבר הקשה לבי"ס אחר, כשאתה ילד חדש.
בבית הספר לא הצלחתי להתאקלם והוחלט שאני אלמד במקלט. אל המקלט הגיעה נקודת האור שלי – המורה הפרטי שלי, יונתן. הוא האדם הראשון שלימד אותי על מחשבים. אפשר להגיד אפילו, שהוא הציל אותי, כי זה התחום שבחרתי להתעסק בו כל החיים שלי, לאורך כל הילדות והבגרות ועד היום.
לאחר התקופה במקלט חזרנו לדירה בקריית ים. אני לא אשכח את הרגע הזה שבו אני חוזר לבי"ס הקודם שלי 'עלומים', עולה למעלה במדרגות, קומה שלישית, דלת שמאלית, כיתה ד'3 וקופצים עליי כל החברים שעזבתי… תארו לכם כמה זה משמעותי לילד בן 9.
כשחזרנו מהמקלט, אבא שלי סירב לתת לאמי גט. לא היינו אתו בקשר. יום אחד הוא תלה את עצמו. נסיבות החיים הובילו אותי לכך שראיתי את החבל וגם את הגופה שלו.
במשך שנים אני מתמודד עם עצמי, עם הזיכרונות, עם התמונות ועם ההרגשה שהנוכחות של אבא שלי נמצאת בכל מקום. הייתי מרגיש שהוא מדבר אליי, נמצא איתי בחדר, בעיקר כשאני לבד. שנים שלא הבנתי שאני סוחב טראומה. הלכתי להמון פסיכיאטריים שנתנו לי בעיקר כדורים. לא היה כדור שלא נטלתי ועדיין אף אחד לא הבין מה הבעיה.
מזה כשלוש שנים אני מאובחן בפוסט טראומה ומטופל בקאנביס רפואי להפחתת החרדות. היום אני מצליח, לאט לאט, להתמודד עם הסיפור שלי.
עוז ליבוביץ':
אני רוצה לתת תקווה, כי בכל סיפור חייבת להיות תקווה. לנשים במערכות יחסים אלימות – תעזבו! לילדים שחווים אלימות – תספרו! אפשר לשנות גורל ואפשר להוכיח אחרת. אל תוותרו אף פעם, לא על עצמכם ולא על הסובבים אתכם!
"פברואר יוצא מן הכלל" הוא מיזם ארצי של החברה למתנ"סים, לקידום המודעות לעולמם של אנשים עם מוגבלויות, צרכים מיוחדים וקשיים נפשיים ושילובם בקהילה.
במהלך חודש פברואר רשת המתנסים קריית ים בשיתוף עיריית קריית ים יחשפו אתכם לאוכלוסיות שונות בקהילה.
זו הזדמנות מצוינת, עבור כולנו, לקחת חלק בפעילות אחרת שתוקדש כולה להסתכלות יוצאת מן הכלל על מה שאינו דומה לי ואני לא דומה לו.
סיפור מעניין עוז. יישר כוח, שבוע טוב
גאה בך על הפתיחות ומאמינה שזה יעזור להמון במצבך.
ישר כח…ברכה והצלחה